תמונת מצב זמנית - הכניסה למלנכולים אסורה! מוח בעירום.

תמונת מצב זמנית - הכניסה למלנכולים אסורה! מוח בעירום.

בכוח המוח-אשה • 14 ביוני 2004

תמונת מצב זמנית



ימי שאול שאולים. האדס מתהלך ביננו, מסתבר שהטארטארוס הוא מסדרון ללא סוף, בו שנינו גומעים מרחק באפלה, עייפים כבר מלקוות. אכרון זולג לקוקיטוס, ממכאוב לקינה, ורק קרברוס מסתכל באחד מראשיו אל השדות האליזיים….
ואני מביטה בביתי, זיכרונות טמונים בחריצי מרצפת ואדני החלונות.
חלומות שלי נותרו תפוסים בשרעפי האילנות שבחצר. כה גבהו עם השנים,
מצלים, מיצרים על התקוות שהופרחו כאן לחלל, ללא כיסוי, ללא גיבוי.
ואתה כבר זר אלי, כבוש כולך בכעסיך על עצמי ועצמך, מלהיט את האירניות לחרוץ משפט כעת. משפט אמת. כעת. ללא חסד, ממש כמו שציווה אותן אביהן אז – כשהפקיד אותן על שאול.
שאולים הימים, מתמעטים כשעון חול זולג בדממה אל האין, ואיתם אהבתנו, מפוארת מתמעטת עד בלי די.
עוד שבועיים שלושה עוד נצא לגינה, ונביט בילדה שצוחקת לקרן ההיא שנשברת בתוך זרם טהור של חדווה.
כלו כוחותיי כבר מזמן. לו רק היית מבין שבריחה לעולם של חלום זו הדרך היחידה להימלט מן השאול. זאת כמובן, בהנחה שהסיבילה כבר איננה איתנו כאן, והיא לא תוליכנו לאור.
ואתמול חשקתי בך וחשקתי אותך, טעם זיעתך וריח גופך לא לעולם יעמדו כנגדי, כעמוד האש ההולך לפני המחנה. וכן, גם בתוכו ועמוק מיני שאול.
והתרפקתי על הזמן הנוזל מאצבעותינו, התרפקתי בך, כאן במקום ובזמן המדויק לכמעט אהבה שחלפה.
ואהבת אותי עד כאב, ורווח לי. והיית כולך בתוכי, מעלי, ורציתי לומר אך שתקתי. שכן, אתה צודק, נתת לי מלכות ולא היטבתי בה. אהיה לך שפחה אם כך. והרמתי את ראשי אליך וכל מה שביקשתי זה כאב. גם אז רציתי לומר ושתקתי, שאין כמו כאב שבגוף להקהות את כאבה של הנפש.
ואחר כך נרדמנו שלובי ידיים. כאילו שאפשר לסלוח כמו במשחקי ילדות של פעם, בשליחת אצבע מתאימה המבטלת אצבע מאשימה.
אתה שומע שם? זו אני. מישהו שומע שם למעלה? זה יוסף בבור, בן פורת.
זו אני, לא תזכור? ואני עוד אזכור עד עולם איך היית אומר ברצינות ש
לכל אחד יש ייעוד בעולם הזה, ולכל דבר יש תכלית, ותכליתך אחת, האושר שלי. תזכור? התקווה התפרשה אז עד אל האופק, צבעיה קשותים, כרחוצים בגשם רחמים ראשון…
הולכים ומתמעטים ימי שאול שאולים, בהם שנינו נגמע מרחקי אפלה,
עייפים, כל כך עייפים מלקוות…

מושכת תשומת לב.

נערת כריעה​(מתחלפת){מצליף בלשו} • 14 ביוני 2004

כבר מזמן לא חלקתי מחמאה.
אך יקירתי כשקראתי את הפוסט הזה שלך,
נצמדתי לכיסא ופלבלתי בעיני וחשבתי לעצמי :
דאמנ איט. למה אני לא יכולה לכתוב ככה?
ואת כותבת רך ואת כותבת שטויות
ואת כותבת מצחיק ואת כותבת רציני.
בובה מוכשרת ויקרה שלי.

נ.ב. נשיקה

nerissa​(אחרת) • 14 ביוני 2004

קטע כל כך עמוס בדימויים עד שהוא ממש "מאלץ" את הקורא לקחת סקלפל ולבצוע את הנטו מתוך הברוטו.. והמאמץ שווה כל שניה.. כי גם הטרה הנשארת מסביב משכרת בעצמה

אוהבת מאוד. תודה

זאלופון​(שולט) • 14 ביוני 2004

נהדר ונוגע, הן העטיפה המטאפורית והן התוכן הסנטימנטלי השלובים בדייקנות ובכשרון (שזה בערך מה שנריסה אמרה, רק בצורה פחות אלגנטית מזו שלה).

פנתי​(נשלטת) • 14 ביוני 2004

וואו...

פשוט מדהים ונודע ללב.

כל כך הרבה דימויים, כל כך הרבה משמעות.

תודה!

MD​(שולט) • 14 ביוני 2004

פשוט שירה .... חזק, מזוכך, נוגע ....

loren • 14 ביוני 2004

הייתה לי פעם מורה לספרות שאמרה שהשימוש במטאפורות וטיבן, עושה את היצירה לאיכותית.
אין ספק- כשרון ענק.

תודה לכולכם...

בכוח המוח-אשה • 14 ביוני 2004

בעיקר כי ראיתם אותי בעירום, אמיתי לגמרי,
בחולשה אמיתית, וליטפתם.

זה חזק מדי עבורי ...נכנעתי .

קליבר​(שולט) • 14 ביוני 2004

אני רואה פה דברים שאולי לא התכוונת לחשוף ...
ובכל זאת זאת את , כמו שאת .

אז ?

קליבר..

בכוח המוח-אשה • 14 ביוני 2004

התכוונתי לחשוף. המים צלולים, תתבונן.