הטאבו הגדול ביותר

Re: הטאבו הגדול ביותר

מישלי • 25 בפבר׳ 2012

אי אפשר להתעלם מהמגדר. אפשר לבחור איך להתייחס אליו.
גם לימור לא רוצה שנתעלם מהמגדר, אלא להיפך, כמו שאני מבינה היא/הוא רוצה שיקבלו אותו/ה.
אבל בשביל שאבחר לקבל משהו, אני צריכה לדעת מה רוצים ממני...

ועוד משהו, השפה אולי קצת מקצינה את ההתמודדות, ושמה את זה יותר ברור על השולחן,
אבל אני בטוחה שזה בעייתי באותה מידה, גם במקומות שבהם השפה אינה מכשול.

תגובה לתגובות

נטי Nati​(אחר) • 25 בפבר׳ 2012

ראשית תודה לכולם על התגובות, בחרתי להגיב ל-2 מתוכם:

ל-Feminine3:

קצת כעסתי בקריאת התגובה הראשונה שלך, אבל כשהסברת שבאופן אישי זה לא מושך אותך
ולא היית יוצאת עם כזה גבר החלטתי להגיב:
כמובן שלכל אחד יש את טעמו ואת מה שמושך ואו לא מושך אותו - גם אני לא נמשך לנשים מסוג כזה
או אחר (בכוונה אני לא מביא דוגמאות על מנת שלא לפגוע באף אחת) אבל הכוונה שלי בפוסט
הייתה בדיוק למה שאמרת שאין לך בעיה איתו... וזה לראות כמותי ברחוב או בחברה בכלל.

מה שמביא אותי לתגובה של מישלי:

הצדק איתך, זה לא בסדר מצידי. האמת היא שאין לי זהות נשית. אני גבר שהיה רוצה להרגיש
כמו אישה לפרקי זמן קצובים. אין לי זהות נשית ולמען האמת אין לי גם צד נשי מפותח במיוחד,
יש לי אינטילגנציה רגשית של גבר ממוצע ותחומי העניין שלי מאוד גבריים. אני חי באושר עם בת
הזוג שלי שאוהבת אותי כגבר (מודעת לפטיש לנעלי עקב אומנם...) ההתנהגות והגינונים שלי
גבריים.
מאידך מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי משיכה לכל מה שנשי (כולל נשים בעצמן) רצון להרגיש נשי
מידי פעם ולסגל גינונים נשיים להעצמת התחושה.
בפרופיל שלי כתבתי - טרנסווסטיט הוא גבר הרוצה להיות אישה ליום אחד - כל יום מחדש!
ואני עומד מאחורי זה.

לגבי הכתיבה שלי לקחתי לתשומת ליבי ואשתדל להיות יותר עיקבי (פשוט כתיבה בלשון נקבה מקובלת
כאן ורק ניסיתי להשתלב) - כתבתי מתוך רגש והיה קשה לעקוב

תודה,

לימור

בטי בום​(שולטת) • 25 בפבר׳ 2012

לימורי, את מייצרת המון אמפתיה בכנות שלך
ולכן אני שואלת האם לא עדיף לנסות לאט לאט לשתף את בת הזוג בחלק הזה שבך?

זאלופון​(שולט) • 25 בפבר׳ 2012

מצער אותי לקרוא דברים כאלה, כי אין להם שום צידוק ושום סיבה למעט העובדה שהמאבק שלכם (שבחלקו הוא לדעתי של כל גבר וכל אישה) עדיין לא נוהל ולא הביא תוצאות.

בניגוד לנאמר כאן, אני לא חושב שיש קשר למעבר מקבוצה חזקה לקבוצה חלשה, אלא פשוט למוסכמות חברתיות שמונעות מעבר בין קבוצות באשר הוא. לפני מאה ומאתיים שנה, כשהחברה היתה פטריארכלית בהרבה, אישה שהיתה רוצה להתלבש כמו גבר ולעשות דברים שנחשבים גבריים היתה זוכה לגינויים חריפים בהרבה מאשר היום, למרות ניסיונה לעבור דווקא מהקבוצה החלשה לקבוצה החזקה. אלא שמאבקים ושינויים חברתיים ותודעתיים הפכו את הדברים הללו ללגיטימיים. ערבייה שתחפוץ בבן זוג יהודי צפויה לספוג לא פחות אש מיהודייה שאוחזת באהוב ערבי, ושתיהן צפויות לסבול מפני שהטאבו הזה טרם נפרץ כהלכה. באותו אופן, גברים לא יכולים לעשות דברים "של נשים" מפני שכבלי המגדר עדיין חלים עליהם.

אני יכול רק לאחל לך שתזכה לחיות בתקופה שבה תפקידי מגדר לא ישחקו עוד תפקיד כה מכריע ולא יהיה להם כוח כפייה חזק כפי שיש להם היום. אבל זה תהליך איטי, שאין מספיק גורמים שמקדמים אותו, וחבל.

נילי ונילי • 25 בפבר׳ 2012

יש בדיחה מפורסמת שאומרת שכשיש לך פטיש ביד- כל דבר נראה כמו מסמר. יכול להיות שכשאת פמיניסטית כל דבר נראה לך כמו הדרת נשים, אבל באמת שאני חושבת שהחוויה שמתוארת פה על ידי לימור היא תוצר לוואי של תרבות ששונאת נשים [מונח פתלתל. אני מנסה להמנע מלהגיד "פטריארכיה"].

לימור, את מיתממת כשאת שואלת "למה החברה לא מסכימה לי ללבוש גרביונים כי זה נעים יותר וחם יותר?". האם זו באמת הסיבה שבגללה לבשת את גרביוני הרשת (הלוהטים!) שבתמונות שלך? כי זה נעים וחם יותר? בחייאת...

אני לא יודעת למה את לובשת בגדי נשים, אבל כשהחברה המערבית רואה אותך בבגדי נשים היא ישר חושבת על מין, מיניות ושבירת גבולות מגדריים בין גברים ובין נשים. זו הסיבה שבגינה (לדעתי) הנשית מוכנה לסבול נוכחות קרוסדרסרים ברחוב אבל לא במיטה שלה. וזו גם הסיבה (לדעתי) שבגללה טאבי אומר שערעור על המגדר של מישהו עלול לסחוט ממנו תגובה אינסטינקטיבית אלימה. כי המגדר שלנו, המיניות שלנו, והמין שלנו (שלושה דברים שונים) הם החוויה הכי בסיסית והכי ראשונית שלנו, וכי שבירה של ההתאמה שאנחנו רגילים לראות בין השלושה היא קשה ובלתי נתפסת.

כשאתה לובש בגדי נשים, החברה מסביבך ישר מתחילה להתעסק במה אתה אוהב שעושים לך כשאתה מזדיין, ויותר מכך- האם המגדר שלך הוא אכן גבר או שאתה, כפי שאמרה הנשית, חצי אישה.


ואישה, כבר תנו רבנן, היא הרי דבר מאיים.

בטי היקרה, נגעת בנקודה מאוד רגישה...

נטי Nati​(אחר) • 25 בפבר׳ 2012

אכן נגעת בנקודה מאוד רגישה, אין יום שאיני חושב על כך... אפילו חלומות בהם אני נמצא
עם בת הזוג שלי והיא יודעת מהכל וזה בסדר מבחינתה.

יש לי ידידה טובה מאוד שאני הולך לקנות איתה בגדים והיא ממש מעריצה אותי על ההתעניינות
שלי בתחום גם אם טעמי אינו תואם את טעמה במקרים רבים.
לא אחת חשבתי שהדבר הנכון יהיה להתחיל דווקה בלשתף אותה...

נילי ונילי • 25 בפבר׳ 2012

טוב, בוביק, זה פשוט לא נכון. סיפור אחד לדוגמא (אם זה מעניין אותך, אז יש עוד. זה החביב עליי במיוחד) :

אנטוניו (קתרינה) דה אראוסו נולד(ה) בסן סבסטיאן ב 1592, התחנכ(ה) במנזר וברח(ה) ממנו בגיל 15. לאחר שנים בשירותם של כמה וכמה אדונים ברחבי ספרד , נסע(ה) אראוסו לעולם החדש תחת זהות גברית. כחייל קולוניאליסט הלוחם למען הכתר הספרדי והכנסייה הקתולית בילידים בצ'ילה, פרו ומקסיקו, מעללי אראוסו היו עתירי תהילה ואומץ וכשחזר(ה) לספרד נכתבה בשמו תביעה אל מלך ספרד ובה נתבעה הכרה בפועלו. המכתב התייחס אל אראוסו בשמו הנקבי וסיפר על שירותו הצבאי. נכתב כי לא הזדהה כנקבה לכל אורך השירות ואף לא הזדהה בפני אחיו כאשר שירתו ביחד. נסיבות גילוי זהותו הנקבית לבישוף של פרו לא פורטו במכתב (מדובר בפציעה שחייבה טיפול רפואי), אך צויין כי כשהתוודה בפניי הבישוף, בדיקות רפואיות אישרו כי הנו בבתוליו (הנה בבתוליה). במכתב נתבעה הכרה מן הכתר והקצבה שנתית של סכום כסף כאות הוקרה על פועלו בזמן המלחמה וכהוקרה בהיותו בתו (!) של אציל ואזרח סן סבסטיאן. ארבע המלצות ממפקדים לשעבר תמכו בבקשה זו וציינו לשבח את אומץ הלב של אראוסו בלחימה. הדיון בעניין תביעת אראוסו היה ער: המועצה המייעצת למלך המליצה לקבל את התביעה הכספית להוקרה ובמקביל המליצה להחזירו לבגדי אישה, אך גם המלך וגם האפיפיור הסכימו לבסוף לאשר לו, בנוסף לתביעה הכספית, לחיות כגבר. אראוסו חזר אל העולם החדש וחי עד 1650 במקסיקו כסוחר. הוא הפך לאגדה וחמישה ספרים פורמו על מעלליו, עוד בימי חייו, אחד מהם נטען שכתב בעצמו.

כל זה, אני מזכירה, מאתיים שנה לאחר שז'אן ד'ארק עלתה על המוקד בעוון אותן האשמות ממש.

שאלה לנילי:

מישלי • 25 בפבר׳ 2012

נילי,
את חושבת שאם זה היה הפוך, כלומר אני בתור אישה, הייתי נעה בחוסר יציבות בין זהות נשית לגברית, זה היה מתקבל יותר טוב ?
אם הייתי מדביקה לעצמי שפם מידי פעם ויוצאת כך לרחוב, זה היה שונה ממה שלימור מתאר ?

אני לא חושבת שזה קשור לפמיניזם או לשנאת נשים, אלא גם (בין השאר) לקושי לקבל מישהו שעדיין לא סגור על עצמו (ואולי עדיין לא מקבל את עצמו).

תפסת אותי במערומי

נטי Nati​(אחר) • 25 בפבר׳ 2012

נכון שהדבר יכול להתפס כהיתממות, אך אם הייתי לובש טייץ שחור פשוט ובאמת נעים עם נעלי בובה
שטוחות ובאמת נוחות - אך גם מאוד מאוד נשיות
האם אז גם התמונה הייתה זוכה לתגובה?
כי שאני לבד בבית ואיני עושה פוזות למצלמה אני אוהב להתלבש כך, נשי ולא פרובוקטיבי....

ואולי הסיבה שאני לובש גרביוני רשת סקסיים ונעלי עקב גבוהים בתמונה היא מאותה סיבה שכל
הפרחות בפייסבוק לבושות בביקיני בתאילנד אבל רוב הזמן הן בבית בטרנינג עם קוקו אבועגלה...

וכל הבנים הערסים מצולמים בלי חולצה עם בירה ביד או ליד המנגל... ההבדל הוא שהבנים הללו
גם בבית מסתובבים בלי חולצה עם בירה ביד...

בקיצור אהבתי אבל מקווה שהבנת,

לימור

Re: שאלה לנילי:

נילי ונילי • 25 בפבר׳ 2012

ממש לא מה שאמרתי. בואי נעשה פה רגע סדר בין שתי צורות של הדכאנות הדיכוטומית המגדרית: צורה אחת היא הצגת הדיכוטומיה כטבעית וכאין בלעדיה, צורה שניה היא כפיית הבחירה.

צורה אחת של דכאנות מגדרית היא הצגת המגדר כשתי אופציות בלבד. שחור או לבן. אפס או אחד. ימין או שמאל. גבר או אישה. אין כלום באמצע, אין רצף, אין אופציות ביניים. יש או זה או זה. צורה שניה היא הכפייה על אנשים לבחור באחת האופציות. אי אפשר לא לבחור ואי אפשר לעשות את מה שאת שואלת- לנוע בחוסר יציבות בין זהות נשית לגברית.

בהודעה הקודמת שלך אמרת שמה שהפריע לך בהודעה של לימור הוא המעבר בין צורות הטיה של השפה והעובדה שהוא לא בחר בין זכר לנקבה. לו הוא היה בוחר, היה לך יותר קל לקבל אותו. אם הוא היה מציג בחירה קוהרנטית רציפה של מגדר זה היה קל יותר, אבל הוא התעקש להציג בחירה לא רציפה, לא קוהרנטית, שנעה בתזזיתיות דקדוקית בין לשון זכר ללשון נקבה. מכאן השלכת על הזהות המגדרית שלו והנחת שגם היא נעה באותה תזזית.

עצם המצב הלימינאלי היה מה שהפריע לך, העדר הקוהרנטיות המגדרית וביטול הדיכוטומיה. מכאן את גם שואלת על האם יהיה קל יותר להציג את אותו ערפול מגדרי, אבל בכיוון ההפוך. התשובה שלי היא כמובן - לא. ערפול מגדרי הוא לא קל יותר בשום כיוון. לא צריך ללכת רחוק מדי עם הדוגמה שנתת, את לא צריכה לשים שפם מלאכותי כדי לבדוק את תגובת החברה. מספיק שתקחי למשל נשים שסובלות מהפרעה בבלוטת התריס ויש להן שיער פנים במידה שחורגת ממה שמקובל שיש לנשים. החיים של נשים כאלו, תאמיני לי, לא קלים בכלל. והתגובות שהן נתקלות בהן מחרידות.