ההתחלה

ההתחלה

daniel31​(לא בעסק) • 16 במרץ 2012

"התחלה היא רק רמז לסוף" אני תמיד אומר. אין הרבה מה לחשוב על העתיד מכיוון שממילא הוא יגיע וממילא הוא יסיים את ההווה. אז למה כולם חושבים על התוצאות? למה תמיד כולם מחפשים את ההחלטה הנבונה? למה כולם מפחדים לטעות, להתנסות, להרגיש ולחוות?
הדבר הראשון שחייב להיות זה כנות! אז ההתחלה שלי תהיה כאן;
נכנסתי לעולם הזה בטעות וללא התראה, כשאני לא מבין מה המשיכה ולא מבין מה מצופה ממני.
"אתה בבית?" היא שאלה אותי.
אם הייתי עונה שאין לי כוח ורק עכשיו חזרתי מהמשרד, אולי לא הייתי יודע מה הפסדתי, אולי לא הייתי יודע מה קיים. אם חברה שלי הייתה בבית ולא בעבודה אז הייתי עונה תשובה אחרת. אז האם אני חושב שהאמת היא סוג של סבל ובורות היא סוג של ברכה? יכול להיות... לדעת שמשהו קיים בחוץ והוא לא שלך לא עושה טוב... לאף אדם ולאף נשמה.
רונית היא ידידה שלי כבר 6 שנים, 6 שנים שבהן אני רואה אותה אולי פעם בחצי שנה אבל הקשר בינינו הוא עמוק. תמיד הייתה משיכה שלא התממשה. משיכה הפכה להיות מילה מינית אך משיכה אמיתית אינה רק משיכה פיזית, חייתית, מינית, אלא גם משיכה למהות, לפנימיות.. לאדם.
היא הגיעה אלי ברבע לעשר בלילה ופשוט נזרקה על הספה כאילו שאנחנו זוג והדירה היא של שנינו.
"מה קורה?" שאלתי.
סיפורים בדר"כ הם כמו עצים, הם נועדו להחביא בתוכם את החי, את הנושם. כמו שביערות החיות מתחבאות בין הענפים ובין הגזעים.. כך הסיפורים מחביאים את הפרשנות האמיתית.
רונית החלה לספר על כל החודשים האחרונים, על הדייטים שלה, על העבודה שלה... על החיים, ואני יושב שם, מסתכל עליה, מקשיב...
אוקיי... גם דמיינתי. הבחורה בת 23 סקסית, חזה מדהים, שפתיים מזמינות והרגליים... אני לא יכול לתאר את הרגליים. אחרי הכל.. אף אחד לא יכול לתאר במילים כיצד ה"מונה ליזה" נראית.
"למה את כאן?" פתאום שאלתי בגסות.
רונית התסכלה עלי בהפתעה ובבלבול.
"מה?"
"למה את כאן, רונית? יש לך חברים... יש לך חברות... אני ואת נפגשים רק פעם ב...! אז למה את כאן? למה אלי?"
היא השפילה מבטה והרגשתי אשם. כך לא נוהגים בחברים. מה חשבתי לעצמי?
"למה אתה חושב שהתקשרתי אליך?" היא לפתע החזירה.
לא עניתי, רק בהיתי בה, מצפה לתשובה לשאלה שלא הייתה צריכה להשאל.
היא לא אמרה דבר, רק הרימה מבטה אלי ובהתה חזרה. המתח חזר אך בתחושה שונה, תחושה של מציאות. עכשיו כבר לא דמיינו... עכשיו עמדנו להרוג את המתח.
"אני מצטערת." היא פתאום לחשה.
"על מה?" לא הבנתי.
"על זה.. על זה שחשבתי שאתה... תמיד כאן."
"אני באמת תמיד כאן בשבילך." מיד עניתי.
לפתע היא התקרבה אלי ונישקה אותי בעדינות, מיד הרחקתי אותה ממני.
"לא..." לחשתי.
"אני רוצה... בבקשה." היא נשמעת מתחננת.
מכירים את השניה הזו בחיים שלכם שאתם יודעים שאתם מרגישים משהו שהוא נכון, ואני לא מדבר על נכון לעשות, אלא נכון להרגיש. אני הרגשתי באותה שניה את מה שרציתי להרגיש; הרגשתי שליטה. היא הייתה שלי, לפחות בדמיון שלי.
המשכתי להביט בה במבט מרוסן. רציתי אותה אבל חברה שלי... מה הייתי אמור לעשות?!
"אני גם רוצה אבל... שרון..." הסברתי.
"אני בחיים לא אספר..." היא הסתכלה עלי בתחינה. "שרון לא תדע."
המשכנו להביט אחד בשני ולפתע... כאילו שמשהו השתלט עלי... תפסתי בזרועותיה ומשכתי אותה אלי, כמעט ונגעתי בשפתייה אבל משהו אחר שלט עלי... תפסתי את פניה וקיבלתי ממנה תגובה שלא ציפיתי לה. היא לפתע גנחה, כאילו מתעגנת מצורת ההתנהגות שלי.
ההפתעה הייתה שאני אהבתי את התגובה הזו.
"מה?" שאלתי מתוך יצר ולא מתוך הגיון.
"אני רוצה להרגיש אותך.." היא לחשה.
"את רוצה?" שאלתי בברוטליות כשאני דוחף אותה חזרה לספה ועומד מולה כששיערה בידי ואני מושך את ראשה קצת אחורנית על מנת שתרים מבטה אלי. "מה את רוצה להרגיש?" שאלתי בהתגרות.
"אותך, אותו..." היא התחננה והרימה את ידה לעבר מכנסיי.
"לא!" העפתי לה סטירה בינונית. "רק שאני מרשה לך!"
"בבקשה..." היא הרימה את ידה והפעם נגעה בי מבעד למכנס.
עוד סטירה והיא הורידה את ידה מיד.
"אמרתי... רק שאני מרשה לך!"
היא הסתכלה לתוך עיניי בשקיקה, בתחינה. ההרגשה הייתה... מדהימה.


המשך בקרוב...