RIS |
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
הנסיך הקטן
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
RIS • 15 ביוני 2004
הקדמה
מה תועלת לו לעולם אם כאשר מצילים אותו מאבדים את הנשמה? מה תועלת לה לאהבה אם כאשר מגלים אותה מאבדים אותה? אני יוצא החוצה, אל השמים שממסגרים ירח צהוב, נושא אליהם ראש. אין לי הרבה תקוה מהם. הם סתומים וחתומים כמו תמיד. כשהייתי ילד היתה לי תמונה על הקיר של איש עם טורבן שמחייך חיוך מעוות. פחדתי ממנה. זאת אומרת, התמונה היתה של שני הודים שעומדים בשוק הומה בעיר הודית. אבל מהמיטה, מהצד, באור הקלוש הם הפכו לפנים עם חיוך מעוות. מזל שהייתי ישן עם הפנים אל הקיר. צמוד לקיר. היא לימדה אותי שככה זה בטוח יותר . היא לימדה אותי המון דברים. היא לימדה אותי לראות נשמות. וקודם כל את שלה. כשלמדתי לראות – נבהלתי. מי אוהב לראות נשמות מיוסרות? הייתי רוצה להיות מסוגל להגיד לה שכבר למדתי לראות בלי לפחוד. אבל היא הלכה אחרי שבדקה שאני באמת ישן עם הפנים אל הקיר. ועכשיו הירח הצהוב מגחך אלי גיחוך הודי עקום ואני לא מבין את השמיים. פעם בעשרים שנה, רגע של חסד, נפתח אשנב קטן, חלון הזדמנויות. מה תועלת לה לתקוה אם משברי אכזבתה מתנפצים אל שובר הגלים של הנשמה? היא לימדה אותי שכל החיים זה פסח, שהדלת תמיד צריכה להיות פתוחה. ואני רימיתי אותה. המצאתי נוזל סיכה לצירים שאי אפשר יהיה לשמוע אותה נסגרת. ותמיד, גם אחרי שהלכה, נשארה בת קול שהפצירה : לפתוח.... אבל אני ידעתי שזרים יהיו בבואם וזרים יהיו בלכתם. היא הבטיחה לי שהיא תהיה איתי תמיד. היא שיקרה. רוב הזמן הייתי לבדי. רק לפעמים ככה. אני מסתכל אליה, אל השמיים ושואל את עצמי מה היא היתה עושה. והאם היתה מחבקת אותך. הנסיך הקטן הנסיך הקטן חזר אל השועל. - שלום עליך! - אמר כשהגיעה שעת הפרידה. - ברוך תהיה בצאתך! ענה השועל – הנה סודי והוא פשוט מאוד: אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. - כל דבר חשוב סמוי מן העין – חזר הנסיך הקטן למען ייחרת בלבו. -הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשוה לה חשיבות כה רבה – אמר השועל. - הזמן שהקדשתי לשושנה שלי....- חזר הנסיך הקטן למען שנן את הדבר היטב. - בני האדם שכחו אמת זו – הוסיף השועל – אולם עליך לזכור את הדבר תמיד. כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו. ערב אתה לשלום השושנה שלך.... - אני ערב לשלום השושנה שלי - חזר הנסיך הקטן למען ייחרת הדבר בליבו. חלק א' עברו חמש שנים מאז. אני חושב ששכחתי ממך לגמרי. עברתי כל כך הרבה דברים מאז. החיים דפקו מונה בקצב של תעריף שניים ומעלה. אנשים ונשים גלשו לתוך חיי ויצאו מהם כמו בקומדיה דל ארטה, רק שהקלעים לא היו שחורים אלא שקופים ומנוקבים כאילו תולעי העץ שמכרסמות דרך קבע בארון ההודי שלי מנקבים גם אותם אל החומש. היית אז בת 19 בקושי. בזהירות רבה אפשר להגיד שאני גדול עלייך בכמה מספרים. נשמרתי מאוד כשהופעת פתאום אל תוך חיי הוירטואליים. לעולם לא אדע בודאות מה גרם לך לבוא ולהתנחל אצלי. אבל עובדה היא שמהיום שהופעת ועד היום שהולכתי אותך החוצה התמקמת לך שם בנוח כאילו מאז ומעולם היית גרה אצלי בפרטי. ניסינו להבין כמה פעמים, את ואני, למה דווקא אני שביתי את ליבך – מעולם לא ידעת להסביר לי בדיוק. אמרת שהתנסחתי אחרת, דיברתי אחרת, התנהגתי אחרת. הבאתי לתשומת ליבך שאני לא אמריקאי ואין לי מנטליות אמריקאית. לא טרחתי לספר לך שאצל הישראלים החום הוא בזול, שיש לנו חמסינים ודם חם. אחרי ככלות הכל אולי החום הוא שקנה את נפשך הקטנה. העובדה היא שיום אחד היית שם וזהו. אי אפשר היה להיפטר ממך. התעקשת שאת שפחה ואת רוצה להיות שלי. העובדה שהיית בעיני ילדה ולא חשבתי שיש לך מושג על מה את מדברת לא הרשימה אותך. החלטת שאני אהיה אדונך וזהו. אבל אני לא מיהרתי לאמץ אותך. היו לי ענינים אחרים אז בראש, ובהתחלה פטרתי אותך כלאחר יד. אני מחייך כאן לעצמי. כמו קרציה אמיתית, הנסיונות שלי להיפטר ממך היו פתטיים בעינייך. נצמדת בכל כוחך ולא עזבת. ופתאום, אחרי זמן מה, התרגלתי אלייך. הנוכחות המתמדת שלך הפכה חלק מחיי הוירטואליים בין האמריקאים האלה. את, כמובן, היית שונה. מולטית, הולנדית, גם את לא שחית שם בשפת האם שלך. אני זוכר כשהתחלת לשלוח לי תמונות. אביך הוא מטיף דתי, שחור ויפה, מאחד האיים ששכחתי כבר את שמם מרוב איים עצים ותאריכים שממלאים עד אפס מקום את הארכיון הרוחני שלי. אמך הולנדית טיפוסית, מורה, עם עצירות נפשית אם הבנתי נכון את התיאורים שלך. למדת לריב עם כל אחד מהם בצד הנגדי שלך. עם אמך רבת כמו בת איים שחורה, טמפרמנטית וסוערת ועם אביך רבת בהולנדית יקית טיפוסית. בתמונה אחת את לובשת בגדי מלחים, שערך גזור קארה (שאני לא אוהב בדרך כלל) מחייכת חיוך רחב וכל כולך יפהפית שוקולד גבוהה. קומבינציה כובשת של קור וחום. בתמונה אחרת - פורטרט בלבד את ניבטת ישר אל המצלמה בעיני שקד נפלאות, המבע שלך קצת סתום, קצת עצוב, ורק קמטוט קל על המצח מסגיר את האפשרות שאו טו טו כל רגע את עומדת לפרוץ בצחוק. איכשהו היופי שלך אותת לי כתמרור אזהרה. אין לי מושג מדוע. ניסית לשבור אותי עם התמונות שלך, אני יודע. אבל אני קרוץ מחומר אחר מאשר האמריקאיים האלה. אני נשארתי לך אדיש למדי, מתייחס אלייך כמו נווד שילדה קטנה נטפלה ונדבקה אליו ונצמדה לו לרגל. הרגיז אותך שאני מתייחס אלייך בשוויון נפש. עמדת לשלוח לי תמונות עירום שלך. הסירוב שלי הפתיע אותך. אתמול אמרת לי שהסירוב, הוא שקנה אותך יותר מאשר כל דבר אחר. לימים קנית מצלמת אינטרנט והיית מראה לי אותך כל הזמן. הצעת לשבת עירומה מול הצג ולעשות כל אשר אחפוץ ואני סירבתי גם לזה.לא שזה היה קל לעמוד בפיתוי. אבל אף פעם לא סיפרתי לך. מעולם לא הבנתי איך קשר נטול חושים, רוב החושים, יכול להיות כל כך חזק. רק מי שחוו את החוויה הוירטואלית לסוגיה יכולים להבין את הדבר הזה. התאהבת בי בצורה מטורפת. כמו שסיפרת לי אז, וגם אתמול, לא חשבת על שום דבר אחר ולא היה איכפת לך שום דבר אחר. כשהזכרת כבדרך אגב שאת שוקלת לא לגשת לבחינות כי אין לך ראש ללמוד – איימתי עלייך שאנעל את קו התקשורת בינינו אם לא תשקיעי בבחינות את כל כולך והאיום השיג את שלו: עברת את כל הבחינות בשלום, את חלקן בהצלחה רבה אפילו. ככל שהייתי אני עצמי קשור אז, בחשאי, עם מישהי אחרת, וירטואלית לא פחות ממך, החיים רצו להם בקצב משלהם ובלי קשר אלייך החלה אז התרחקות מאוד איטית ביני ובין האשה האחרת עד שלבסוף היא יצאה מחיי (אך לא מליבי) הוירטואליים. בה במידה שהיא הלכה והתרחקה הלכת את והתקרבת. הרגשת את זה. זה חיזק אותך. שוב ושוב ניסית להפוך אותנו לזוג, וירטואלי ככל שזה יהיה, ואני שמרתי על מרחק. דיברנו שעות על גבי שעות כל יום. פרשתי בפנייך את כל משנותי, כל אמונותי, את כל מה שחשבתי שאני רוצה שתדעי. "הנסיך הקטן" תפס מקום חשוב בשיחות שלנו. אני זוכר איך לקחתי אותך לאחד האתרים של הנסיך הקטן ו"ישבנו" שם (זה מאוד קל לביצוע בתוכנת הצ'אט המדהימה שהשתמשנו בה אז) והסברתי לך את התיאוריה שלי שהיחסים בין הנסיך הקטן והשועל הם בעצם יחסי שליטה. לא פעם, מאז, קראתי לך שועל, נסיך קטן ואת היית נמסה מעונג. ואז הגיע הרגע שידעתי שאני צריך לשלוח אותך לדרכך. לפני זה הבנתי שאנחנו חיים ביקומים נפרדים. ריבוא גלקסיות הפרידו בינינו. עכשיו עמדה בפני המשימה לגמול אותך ממני בעדינות ובזהירות האפשריות ביותר. ידעתי שזה לא יהיה פשוט. מה שהדהים אותי היתה התגלית שגם אותי אהיה צריך לגמול. בדרכך הבלתי נלאה הצלחת לגעת בי למרות כל חומות המגן, שדות התיל הממעיד וכל גלאי הראדאר שהנחתי בדרכך. התגלית הזו רק חיזקה אותי בדעתי שאני צריך לדחוף אותך החוצה מהקן. זה לא היה לך קל במיוחד. ולא ממש אהבת אותי אז. התמרדת. ניסית את כל הטריקים והשטיקים הישנים והמצאת גם כמה חדשים. אבל אני לא ויתרתי. לעולם לא תדעי שגם לי היה קשה עם זה. חשבתי אז שפשוט התרגלתי אלייך. ושסתם קשה לי לשבור את ההרגל. היום אני מבין שפשוט התחלתי להתאהב בך ומכאן שלשלוח אותך היה מעשה במקומו ובזמנו. אני זוכר סצינות קנאה ועצב קשות. כמעט כל שיחה היתה משולבת באמירה שלך – "אני בוכה עכשיו" ואיכשהו ידעתי שאת באמת בוכה שם. אני זוכר עכשיו בבהירות רבה מאוד, פתאום הכל חוזר אלי, איך "הולכתי" אותך החוצה, וירטואלית, והראיתי לך על השמיים זרועי הכוכבים ואמרתי לך כמו שהנסיך אמר לאנטואן – מתי שתצטרכי אותי – רק חפשי שם את הכוכב שלי ואני אהיה שם למענך..... אני זוכר איך הגרון שלי התקשה וסירב לבלוע את הגולה שעמדה בו. אני זוכר איך התחבקנו וירטואלית ואיך הנחת את ראשך על כתפי ובכית. אחרי זה הכל השתנה. פתאום הופעת עם דום צעיר ונמרץ שזור על אצבעך כטבעת יהלום נוצצת ועשית לא מעט כדי לנקר את עיני. הנ"ל שהיה עד כמה ימים לפני כן מלחך פנכתי החל מעז פנים ונושך בעקבי. חייכתי לי בעצב מסוים. אם רציתי באמת לתת לך ללכת הייתי צריך לאפשר לך להשלים את המרד עד הסוף. אף לא פעם אחת לא הגבתי על הקינטורים, העקיצות וההתקפות, למרבה פליאתם של מכרי ומכרותי מהקהילת הצ'אט ההוא שהכירו את המהירות שבה נהגתי לעוט על כל פוצה פה וחורץ ולשון ולהפוך אותם לגל של עצמות. אני זוכר עוד שנסעת אליו מהולנד לארה"ב. המסרים האופוריים שהגיעו משם היו ברמת האוטופיה. אתמול סיפרת לי בשקט שהרבה מאוד מזה היה פאסאדה שנועדה לגרום לי קנאה. אחרי זה החלו מופעיי בצ'אט ההוא להתמעט וללכת ובביקורי שהלכו והפכו נדירים כבר לא ראיתי אותך. יצאתי למסעות ארוכים בעולם והתנתקתי מהוירטואליה. בפעם אחת, בדאראמסאללה מכל המקומות, התחברתי איכשהו ופגשתי את אותו גור דומים צעיר שסיפר לי ביובש שהסיפור שלכם נגמר ושחזרת להולנד. לא, לא היה לו יותר קשר איתך. פעמיים, פעם אחרי שנה ועוד פעם אחרי שנה נוספת שלחתי לך מסר קצר באי סי קיו. מעולם לא ענית לי. אתמול אמרת לי שעדיין כעסת עלי והיית כאובה. סיפרת שאחר כך שכחת את הסיסמא וזנחת את חשבון האי סי קיו ההוא. ידעתי שאת מחכה שאשאל למספר האי סי קיו החדש שלך. לא שאלתי. ואת לא מסרת לי אותו. זה היה מוזר מאוד כשהלכתי אתמול בדחף רגעי להציץ באתר הצ'אט האמריקאי ההוא. לא הייתי בו חודשים על גבי חודשים. אבל פתאום, באשמורת שלישית, זו השעה שהייתי תמיד הולך לשם, התחברתי. שכחתי ממך לגמרי. שוחחתי עם ידידה ותיקה שהיתה בהלם לראות אותי שם. ממש בשניה שהיא הלכה ורגע קצרצר לפני שניתקתי הופעת לי בפרטי בכינוי שלא הכרתי. "מי זאת ? " שאלתי לאחר כמה דקות שבהן התחוור לי שהדמות שמולי מכירה אותי מלפני ולפנים. "הנסיך הקטן", ענית. ולקח לי עוד כמה שניות לקלוט ולהבין ופתאום הציף אותי גל של רגש. גם את היית בהלם לראות אותי פתאום שם אחרי חמש שנים. שוב ושוב אמרת שאת פשוט לא מאמינה... |
|
RIS |
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
RIS • 15 ביוני 2004
חלק ב'
אחרי חמש שנים בלילה תשא עיניך אל על ותסתכל בכוכבים. אצלי הכל קטן מדי ולא אוכל להראות לך היכן נמצא כוכבי שלי. מוטב שכך הדבר. כוכבי שלי יהיה בעיניך כאחד הכוכבים: לכן תשמח לחזות בכל כוכבי השמים...כולם יהיו לך כידידים החביבים עליך. ורוצה אני לתת לך שי... דיברנו שעה בסך הכל. אולי שעה וחצי. בחוץ התחיל להאפיר כשהלכת. גם בפנים התחיל להאפיר. לא האמנת שזה באמת אני. התרגשת מאוד. שאלתי מה את עושה ומה קורה איתך ואם יש לך מישהו. צחקת ואמרת שאת בסדר ושהיו לך כמה וכמה. שמתי סימן שאלה. "שום דבר רציני" אמרת וחייכת. "שום דבר רציני?" חזרתי ושאלתי כמו הד. "כן, כמוך" אמרת. "למדתי את כל הטריקים שלך..." הוספת וצחקת. "את הטריקים שלי?" שאלתי. "את כל מה שלימדת אותי. את כל מה שהראית לי..." "אני"? שאלתי. "אתה לא מבין שיצרת אותי?" שאלת. "אני היא מה שעשית ממני. הייתי תלמידה טובה. לימדת אותי איך לגעת באנשים. " "ולא לימדתי אותך איך להניח להם לגעת בך?" שאלתי. "כנראה שלא הפנמתי את זה...." אמרת בלחש. "אני מניחה שהמקום שלך לא ממש התפנה אף פעם..." הוספת.. "את יודעת שהייתי צריך להניח לך ללכת..." הקלדתי את המשפט הזה לאט לאט. "אני יודעת אבל אף פעם לא הבנתי למה...." דרך אלפי הקילומטרים הרגשתי בעצב המחלחל בך. "נתת לי כל כך הרבה.." אמרת "אבל מעולם לא לימדת אותי איך לתת לך...." הוספת. כאן השתררה שתיקה ארוכה בינינו. "זוכר כשהלכת?" שאלת, "ושאלתי אותך מתי אראה אותך שוב..." כאן השתתקת. "הרבה פעמים חיפשתי אותך בשמיים" אמרת אחרי שתיקה ארוכה ויכולתי כמעט לחוש את העצב שאפף אותך. "לפעמים ממש ראיתי אותך מחייך אלי, בחיוך הזה שלך שאף פעם לא ראיתי באמת" "מחייך" כתבתי באצבעות לא יציבות. "כן, בדיוק זה...." כתבת. שאלתי אותך וסיפרת לי שהגעת עם אבא שלך לפיוס ולהבנה הדדית, שהוא ואמא שלך למדו לקבל אותך סיפרת לי שהלכת ללמוד ושסיימת ואת עובדת ואת אוהבת את העבודה שלך ואת מצטיינת בה. סיפרת לי שאחיך גם הוא בסדר, לומד ועובד. שאת באה לצ'אט רק לעיתים רחוקות, אין לך זמן וכל זה. "אני אוהבת אותך, אתה יודע." כתבת פתאום. "תמיד אהבתי.אותך", הוסיפה. "אבל את כבר לא זקוקה לי יותר" אמרתי. "כפות הרגלים שלך כבר ממלאות לך את הנעליים...." הוספתי. שתקת רגע ארוך. "זה נכון בעצם....." כתבה פתאום. "אתה יודע...." כתבת חצי משפט "כן..." כתבתי. "אהבתי אותך, את יודעת..." כתבתי ולחצתי SEND מבלי לחשוב. שתיקה ארוכה השתררה. "מתנשמת בכבדות"....כתבת פתאום בסוגריים.. "ולכן שלחתי אותך"....הוספתי. "היית צריכה ללכת כדי לגדול, את יודעת את זה היום".... "כן" כתבה. "ותראי מה נהיה ממך. אכן גדלת" והיא אכן גדלה. "אני יודעת את זה. היום." ואז הוספת: "בוכה כאן". ואני המתנתי רגע ארוך וכתבתי: "מחבק אותך אלי חזק". ומשהו נתקע לי בגרון. "אני כל כך שמחה שפגשתי אותך כאן היום..." כתבת. "עשית אותי שלמה" הוספת. "לא" כתבתי. "אני לא עשיתי עבורך כלום, תינוקת" "זה הכל עבודה שלך. א ת עשית את עצמך. את צמחת וגדלת והתחברת לעצמך" רגע של שקט. "כן, זה נכון בעצם" כתבת. "אני יודעת את זה עכשיו..." גם את הנקודות אימצת ממני. "הוי אני כל כך אוהבת אותך!!!!" דמיינתי אותך מקפצת. "כן," כתבתי. ואז הוספתי: "הפכת אישה במלוא מובן המילה..." "מצאת את המקור לעוצמה והתחברת אליו" "אני שמח כל כך בשבילך" "את חופשיה עכשיו, את יודעת" "מחייכת כאן" כתבת לי. ממזרתה. גם את זה אימצת ממני. שתקנו רגע. ”אני לא אראה אותך יותר לעולם, נכון?" אמרת פתאום. הרגשתי כמו חרב קרה משספת את הבפנים שלי. דממה השתררה בינינו. פעם, פעמיים, שלוש פעמים, עשר פעמים נשלחו אצבעותי אל המקלדת והושבו לאחור. ואז הקלדת : "......" גם את זה זכרת. הכל את זוכרת. "לפחות יהיו לי הכוכבים, אדוני......" ואז אמרה את שמי האמיתי. צמרמורת ארוכה חלפה בי. לא אדע איך השיגה את שמי. רק אחת בכל היקום הוירטואלי ההוא ידעה אותו ואני ידעתי שהיא לעולם לא תסגיר אותו. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. שתקתי. "אתה לא תיקח ממני את הכוכבים, נכון?" אמרת משהו התכווץ בי. "הכוכבים יהיו לך תמיד, את יודעת" אמרתי. חלל הבטן שלי היה מכווץ עד כאב. "מחייכת. אני יודעת" "רק תצאי בלילה אל השמיים ואני אהיה שם" "את יודעת שאהיה שם תמיד..." שקט השתרר בינינו. "בוכה כאן" כתבת שוב ושתקנו שוב רגע ארוך. אמרנו עוד כמה דברים שהם רק שלנו ונפרדנו. יצאתי מהאתר ההוא וכיביתי את המחשב. וישבתי מולו שעה ארוכה. בחוץ כבר עמד בוקר. נכנסתי למיטה והסתובבתי אל הצד שפעם היה הצד של הקיר. עצמתי עיניים חזק. וזה היה בסדר רק שאת הרעד בכתפיים לא הצלחתי לעצור. את זה היא לא לימדה אותי כשהייתי קטן. שהחיים שלא היו - עשויים להתקיים ולהתקיים במלוא העוצמה בדיוק ואף יותר מאשר החיים שהיו. אני מתגעגע אלייך. ויחד עם זה שקט לי עכשיו. אני יודע שיום אחד אולי ייולד לך ילד מולאטי יפהפה, ואולי יהיו לו עיניים כחולות כמו שלי וגומות לחיים כמו שלי. ואני יודע איזה שם תבחרי לו. ואנחנו ניפגש. אחרי הכוכבים. כי תסתכל בשמי הלילה שעה שאדור על אחד הכוכבים ואשמיע את צחוקי משם – דמה תדמה בנפשך, כי הצחוק בא מכל הכוכבים כולם. יהיו לך איפוא כוכבים היודעים לצחוק! |
|
creamy |
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
creamy • 15 ביוני 2004
סיפור נהדר.
כל כך נגעת בי. אני קוראת שוב ושוב את השיחה ובוכה. תודה, ריס. על הקלות של הבכי ועל העונג שהוא מסב לי. |
|
en1 |
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
וואו.
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
en1 • 15 ביוני 2004
איזה סיפור מרגש.
התחברתי לכל רגש ולכל מילה. תודה תודה תודה. ויש בי רצון להמשיך ולהמשיך להחמיא... כל כך עצוב, יפה, אנושי, אוהב, רגיש. אהבתי. |
|
בכוח המוח-אשה |
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
אכן סיפור מדהים
לפני 20 שנים •
15 ביוני 2004
בכוח המוח-אשה • 15 ביוני 2004
מלהטט במילים שכמוך,
גם אני בכיתי, בעיקר מתסכול, לא בטוחה למה. אולי בעיקר מהמחשבה שתחת להטוטי המילים החבאת משהו, פיסת נשמה שלך שפוחדת להתגלות חלשה.... למה? נתת לה ללכת בגלל אצילות........? שחררת אותה....? -------------------------------- אנשים של מילים, שיראים להתרסק על קרקע המציאות, בהעדר הכלי הנהדר הזה, המורכב מאותיות. ואולי אני טועה, וקוראת את עצמי פנימה.... פשוט נהדר, |
|
melody |
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
melody • 16 ביוני 2004
חוויה מדהימה ומסתבר שגם בלתי נשכחת.....
כמו אז, גם היום. הרגשתי שוב את אותן תחושות. אני יודעת, שאתה יודע מה הן. ציטוט: לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו
ואני גם יודעת, שאתה יודע, שאני יודעת את זה גם |
|