צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כן המפקדת!

teller
לפני 12 שנים • 29 במרץ 2012

כן המפקדת!

teller • 29 במרץ 2012
"שי!" שמעתי אותה קוראת לי.
הסתובבתי רצתי אליה ואמרתי "כן המפקדת!"
נעמדתי מולה עם וי בין הרגליים יד אחת מאחורי הגב והשנייה בידית האחיזה של הנשק. "תביא לי את הכומתה שלך ושים בינתיים כובע בכותפת, אם לפני ההשבעה אתה לא מקבל אותה חזרה, תזכיר לי."
"אבל..." התחלתי לומר, ומהר נזכרתי איפה אני נמצא "כן" תיקנתי והבאתי לה את הכומתה,
"כן מה?" היא אמרה ופניה הרצינו.
"כן המפקדת" תיקנתי בבושת פנים והסתובבתי ללכת.

חזרתי לאוהל ומצאתי את שאול מתבטל לו, "אחחח איזה אס"ק" הוא אמר לי, "אפילו להם אין כוח לעשות איתנו משהו אז האריכו לנו את ההפסקה..." הוא נשכב ידיים מאחורי הראש ונאנח בהנאה.
"אני דווקא לא בטוח נראה לי הם מתכננים משהו הרגע המפקדת לקחה לי את הכומתה, נראה לי חשוד" אמרתי והתיישבתי על קצה המיטה.
"איזה מפקדת" הוא שאל והרים את הראש בפליאה.
"המפקדת שלנו, ליאור" השבתי.
"מה אתה מתלונן גם אם היא הייתה מאוננת עם הכומתה שלי לא הייתי בוכה, נפלנו על המפקדת הכי כוסית" הוא אמר בחיוך והמשיך להגזים "על מה אתה מדבר? הייתי שם את זה על הראש למשך כל ה3 שנים."
"כן אה?" אמרתי ושקעתי בהרהורים... בעיקר עליה, על איך שהיא נראית מדהים במדים, על התמונה מהפייסבוק שלה בבקיני, על איך שכשהיא לובשת מדי א׳ הכפתורים בחזה כמעט מתפקעים, אל איך שאנחנו מסתכלים לה על התחת כשהיא מדגימה איך עושים מצבי ירי שמשום מה יש לנו נטייה לשכוח כל פעם מחדש...
"שי!" שאול הקיץ אותי מההזיות שלי, "רק אל תגמור לי פה, המפקדת קוראת לך בקו הקשב, ולא היא לא בבקיני". גיחכתי והלכתי לשם.

נעמדתי על הקו וקראתי "הקשב מפקדת כיתה 10!" היא יצאה אליי בבגדים אזרחיים מוכנה לאימון ספורט של המפקדים, (נזכרתי שפעם יצאתי משיעור ל"שירותים" רק כדי לראות אותה בטייטס ההדוקים האלה) ואני נשכתי את הלשון ובכל הכוח רק לא להסתכל לה לכיוון הירכיים...
"קח" היא אמרה והגישה את הכומתה , "אל תשכח כומתה זה דבר מאוד אישי, זה מסמל את הדרך שלך בצבא ואני אישית לא איבדתי את הכומתה שלי מאז הגיוס וגם לא החלפתי אותה"
אמרתי לה: "אל תדאגי יש לי המון חברים קרביים והם לימדו אותי כמה זה משמעותי עניין הכומתה, אני לא סובל את המשחקים של חלק מהחבר'ה פה עם כל הגניבות כומתה בצחוק."
"בפעם הבאה שי, חיילים לא חבר'ה... משוחרר!" אמרה והסתובבה בריצה לעבר המגרש ואני בהיתי בצמת זנב הסוס שלה מקפץ...

חזרתי לאוהל ואחרי שישבנו קצת בפנאן קראו לנו לחזרות להשבעה וכמובן עלה הרס"ר ואמר לנו שנתנהג יפה בלי שטויות כי אנחנו נשבעים לצבא הגנה לישראל כי סיימנו טירונות לא פשוטה מי ישמע טירונות 02 אפילו בלי לסגור שבת.
כשהרס"ר הסביר מה המצטיינים עושים בהשבעה כולם הסתכלו עליי למרות שלא הכריזו את זה בצורה רשמית ואני הורדתי ראש בבושה קלה.

בטקס עצמו הקריאו את המצטיינים: ופתאום "מצטיין פלוגתי, טוראי שי ברקוביץ" בלי לחשוב אני רץ אל המ"פ ועומד מולה עם שאר המצטיינים והמופת ואז הרס"ר הכריז על המפקדת המצטיינת: "מפקדת מצטיינת: סמלת ליאור אילוז" וכשכולם מחאו כפיים היא רצה ונעמדה לידי בדום על פי ההוראות.
"מצטיינים! שימו כומתות!" נשמעה הפקודה וכולנו שמנו כומתות. פתאום אני מרגיש משהו מוזר בכומתה שלי איזה קוץ קטן ומציק ולא הבנתי מהו, פזלתי למפקדת שלי והיא קרצה לי! הייתי ממש המום, לא הבנתי מה קרה הרגע.
"מצטיינים! הצדע!" הגיעה הפקודה ובלי לחשוב הצדעתי בגאווה, שוכח בקלות ממה שהציק לי.
המשך הטקס התנהל כצפוי בלי בעיות מיוחדות למרות שכל הערסים הכריזו שהם ישירו שירים מצחיקים ויעשו בושות.

בבוקר למחרת כולנו קמנו בהתרגשות לקראת השבירת דיסטאנס, במסדר בוקר שכל הפלוגה עומדת בחי"ת ומחכים למפקדים התחילו שמועות שהם הולכים לבוא על אזרחי בשביל השבירת דיסטאנס, אבל לאחר דקות בודדות כל המפקדים הופיעו על מדים, אנחת אכזבה כללית נשמעה בחי"ת וסדר הבוקר התנהל כרגיל והמפקדים הודיעו שבטירונות 02 לא נוהגים לעשות שבירת דיסטאנס בגלל שהטירונות במילא קצרה, ואז המפקדת שלנו הסתכלה עליי ושוב קרצה, הפעם הזאת הרשתי לעצמי להתבלבל קצת יותר ושקעתי במחשבות על מה היא לעזאזל רוצה ממני. היא העירה אותי מהמחשבות שלי בצעקת "שי! סדר את הכומתה שלך" הסתכלתי מיד לאחורה בלחץ שהכומתה נפלה לי, אבל היא הייתה מונחת לי על הכתף, בדקתי שהכול בסדר ושוב נדקרתי ממשהו בכומתה. היא חייכה בסיפוק כשראתה שהיד שלי קפצה מהדקירה...

עכשיו כבר הכומתה לא יצאה לי מהמחשבות, הייתי נחוש לבדוק מה דוקר אותי כל הזמן, ברגע הראשון שהיה לנו זמן לנשום הוצאתי את הכומתה והסתכלתי בתוכה ראיתי שפתק קטן מקופל היה מחובר אליה ומאובטח בסיכת ביטחון. וראיתי שנכתב על הצד החיצוני שלו, "לפתוח רק כשאתה על האוטובוס חזרה מהבסיס". ואני כמו חייל צעיר, הייתי בטוח שאם אפר את מה שכתוב בפתק ייגלו את זה, אז חיכיתי...

על האוטובוס, מייד כשהייתה לי שנייה לבד הוצאתי את הפתק וראיתי שכתוב בו
"השבירת דיסטאנס הפרטית שלך תתקיים בבית קפה ארומה שבקניון גירון מחר ב18:00, אם החלטת לבוא אסור לך לספר לאף אחד על קיום הפגישה הזאת"
ליבי התחיל לדהור במהירויות שלא ידעתי שקיימות בי ואינספור שאלות שהפתק הקטן העלה לא עזבו אותי כל אותו היום. "מה היא רוצה? האם זה סתם שבירת דיסטאנס? אולי היא עושה את זה בכלל לכל מי שמצטיין מהכיתה שלה? אולי היא רוצה אותי? בעצם על מה אני מדבר, למה שהיא תצא עם חייל שלה? האם זה בכלל חלק מהתהליך המיון ליחידה שלי? אולי זה סתם בדיחה והיא תצחק עליי?"
בלילה השאלות האלה לא נתנו לי מנוח וגם כשנרדמתי לא הפסקתי לחשוב עליה.

ברגע שקמתי עלו בי שאלות חדשות "אני צריך לבוא בכלל על מדים או על אזרחי? איך אני אמור לדבר איתה? לקרוא לה המפקדת או ליאור? כשכל השאלות האלה מתרוצצות במוחי עבר ביעף כל היום, ומוקדם ממה שצריך יצאתי לכיוון הקניון, החלטתי לא לבוא על מדים, ולהמעיט בדיבור עד שאבין אל מה היא מכוונת...
ב17:50 נכנסתי לבית הקפה, והתיישבתי הסתכלתי בעצבנות לכל עבר תופפתי עם הידיים על השולחן כל-כך מהר עד שכאבו לי האצבעות. ואז היא נכנסה נרגעתי כשראיתי שגם היא לבושה בבגדים אזרחיים מחייכת לעברי היא הייתה עוד יותר יפה ממה שאני רגיל לראות אותה, כהרגלה היא הייתה בלי איפור, אבל הפעם היא הוסיפה איזה קו שחור בקצה העין ששיווה לה מראה הרבה יותר מסתורי מכפי שהייתי רגיל לראות.

נשמתי נעתקה, הלב החל לדהור, וגופי התחיל לבגוד בי, המח שלי כאילו חטף שוק ולא הצלחתי לחשוב, הרי עד לפני כמה ימים היא הייתה המפקדת שלי, דמות שלא משנה כמה תרצה, יהיה שם מחסום שלא תוכל לעבור, דמות שלא הייתה מפגינה לידנו רגש. לא ידעתי איך להתנהג, הרגשתי כמו הפעם הראשונה שעמדנו מול המפקדים בטירונות והם ירו פקודות לכל עבר לגבי איך מתנהגים לידם, בזמן שהחיילים צוחקים ונבהלים כשצועקים עליהם חזרה או מורידים אותם לשכיבות שמיכה, מדברים בהתפרצות בלי "הקשב המפקד", כל החוקים נהרסו לי בראש, לא ידעתי אם לחבק אותה, לנשק בידידות, ללחוץ לה יד, להוציא לה את הכיסא. מה לעשות לעזאזל? ואני דבקתי בהחלטתי, אני אהיה פאסיבי לגמרי עד שאבין מה קורה פה, אבל עדיין הייתי מבולבל, ופקודות בסיסיות שהוריתי על הגוף שלי כבר לא עבדו, כמו "תעמוד יציב!!"

היא הגיעה עד אליי ונשארה לעמוד, פורשת את הידיים שלה ומחכה לחיבוק, מרוב הלחץ שהייתי נתון בו, כשקמתי הברכיים שלי נתקעו בשולחן והוא איים ליפול, הידיים שלנו הסתבכו, ורשמית הכתרתי את אותו חיבוק כ"החיבוק הכי גרוע ומביך בכל 20 שנותיי" כשהיא שיחררה אותי מהחיבוק המוזר לא אמרתי מילה ורק הסתכלתי לכיוון הרצפה מרוב מבוכה, מה אני אמור להגיד למישהי שבמשך 6 שבועות הייתה המפקדת שלי, שלא הייתי יכול לפנות אליה סתם כי בא לי, שהורידה אותי לשכיבות שמיכה בכל פעם שמצמצתי כשלא הייתי צריך, נכון שבכל פעם שהיא הייתה מענישה אותי הייתי נהנה כנראה יותר משאר החיילים, וכשהיא עודדה אותנו לרוץ לקחתי את זה יותר בצורה הרבה יותר אישית ממה שהיא התכוונה.

היא אמרה לי "אתה בא להזמין משהו?" ואני רק הנדתי בראשי לשלילה, היא חייכה בהבנה והלכה לעמוד בתור, אני לא התיישבתי ונשארתי לעמוד מובך וסמוק. והחלטתי להביא מים מהמתקן כדי לא להראות מוזר לגמרי. כשהבאתי כוס מים התיישבתי בכיסא ולא הסרתי את העניים ממנה, היא חזרה והתיישבה לידי. ואמרה: "טוב, אז אני אתחיל בגלל שנראה לי שאתה לא בדיוק מסוגל להוציא מילים מהפה שלך" חייכתי במבוכה. "היית חייל מעולה, אולי הכי טוב שראיתי בכל הזמן שאני בצבא, תמיד היית מדוגם, תמיד עזרת לחברים שלך, אף פעם לא תפסנו אותך לא מוכן, תמיד ידעת מה היית צריך לעשות, ותמיד ביצעת את המשימות שלך בצורה הכי טובה שאפשר."
"אני לא חושבת שאפשר להיות כזה חייל טוב מבלי להוסיף משהו מהנשמה שלך לתוך זה. לדעתי יש משהו בך שטבוע עמוק בפנים." נבהלתי קצת מהכיוון אליו הולכת השיחה הזאת, למזלי היא נקטעה ע"י המלצר שקרא "ליאור בבקשה".
"תביא לי את האוכל" היא אמרה או פקדה עליי. "כן המפק..." התחלתי להגיד מכוח ההרגל והיא פרצה בצחוק, הלכתי משם מהר מרגיש את הפנים שלי בוערות, וכשחזרתי הנחתי את המגש מולה בזהירות היא עדיין חייכה ממה שהתחלתי להגיד ואמרה "אתה רואה? לזה בדיוק אני מתכוונת, אתה יודע מה?" היא אמרה והזיזה את המגש הצידה. "בוא ננסה משהו שיעזור לך להבין אותי, תן לי את הידיים שלך" היא אמרה ושמה את ידיה שלה על השולחן. בחשש גדול הנחתי את ידיי על השולחן, והיא תפסה את הידיים שלי מה ששלח רטט של התרגשות לכל גופי "תעצום עיניים" היא אמרה. ואני פתחתי לראשונה את הפה שלי מאז שהיא הגיעה ואמרתי "אני מעדיף שלא..." היא אמרה שוב אבל בקול יותר רציני כשהיא מיישרת מבט אל העיניים שלי "תעצום עיניים." עצמתי את עיניי, והיא אמרה, "אני הולכת לשאול אותך מספר שאלות, אתה לא תשקר לי באף אחת מהן. ברור?". "כן" אמרתי.

היא התחילה ללטף לי את הכפות ידיים עם האגודל שלה, מה שגרם לי להתרכז בידיים שלה, וניתק אותי עוד שלב מהמציאות
"קוראים לך שי?" היא התחילה.
"כן" עניתי מהר.
"התגייסת במרץ?"
"כן"
"אתה קרבי?"
"לא"
"היית בטירונות בבט"ר ניצנים?"
"כן"
"למפקדת שלך קראו ליאור?"
"כן"
"אתה מכיר את אתר 'הכלוב'?" החסרתי פעימה, ונשמתי לפני שעניתי עוצם את עיניי הרבה יותר חזק...
"כן"
"אתה שולט או נשלט?" התחלתי להזיע בכפות ידיים.
"נשלט"
"אתה פנוי?"
"כן"
"אי פעם הייתה לך מלכה?" בשלב הזה כבר התחילה תנועה באזור הזין שלי.
"לא"
"הבנת מה אני רוצה ממך?"
גמגמתי "אני... א... אני חושב... ש..."
"פתח את העיניים." היא אמרה ספק פקדה.
פתחתי את העיניים וכאילו שכחתי כמה היא הייתה יפה, נשמתי עמוק.
"על השאלה האחרונה אתה לא חייב לענות, וטוב שלא ידעת מה לענות, זה יותר כיף ככה."
היא עברה לשבת לידי, והניחה יד על הברך שלי, מה שגרם למח שלי להיות מאוד מודע לכל מילימטר שהיד שלה זזה. "אי.. איך ידעת?" שאלתי בחשש.
היא גיחכה לעצמה ואמרה "זה היה ברור... בערך מהיום השני של הטירונות, שלא ראיתי את המבט שלך כבה כשאתה אומרת לי כן המפקדת, בניגוד לכל שאר החיילים שבקלות רואים שהם מושפלים להגיד את זה." היד שלה זזה מילימטר לכיוון הזין שלי "שמתי לב איך בכל האימונים כשכולם מסתכלים לי על החזה ברצון רק לזיין אותי" הזין שלי התרומם אפילו יותר מהר "אתה הסתכלת עליו ברצון להעריץ אותו, לסגוד לו. וצדקת. יש מה לסגוד לחזה המושלם שלי." שמתי לב שאני מסתכל לה באזור החזה, ומהר החזרתי את המבט שלי לעיניה ונוכחתי לדעת שהיא גם מקרבת את הראש שלה, יכולתי כבר להריח את הבושם שלה, ולפתע אני מרגיש את היד שלה עולה עוד מילימטר קטן. "שמתי לב איך בכל התרגילים של הסיבולת אתת שואב כוח מהעידודים שלי או כשאני צועקת אל תעיזו להפסיק, אבל כשהמפקד אמר לך את זה, בדיוק להפך..." היא התקרבה אליי עוד קצת, והעלתה את היד שלה קצת יותר במעלה רגלי, התחלתי לזוז באי נוחות מפחד מהרגע שהיד שלה תגיע לשם, או שהפנים שלה יהיו במרחק נשיקה. "והכי חשוב, ראיתי איך אתה נהנה מהעונשים שלי" היד טיפסה יותר מהר, "מתענג על הצעקות שלי..." הפנים שלה היו כל-כך קרובות שכבר הרחתי את הריח הטבעי שלה, והוא היה משכר.

היא הפסיקה לדבר ונוכחתי לדעת כמה הפנים שלה קרובות, וכמה היד שלה באזור מאוד פרטי. עבר בי רטט של פחד מעורב בהתרגשות היא הרגישה את זה וחייכה בסיפוק.

"עכשיו נותרה רק שאלה אחת, והתשובה עליה היא רק מילה אחת אז נראה לי שתעמוד בזה, טעיתי?"
"לא המפקדת" החזרתי.
היא חייכה במבוכה ואמרה, "אל תשמיע אפילו ציוץ".
היד שלה הגיעה לי אל הזין, נשמתי נעתקה מבהלה ועיניי נפערו לרווחה, ואז היא רכנה לנשק אותי, ואני התמכרתי לנשיקה שלה, עיניי נעצמו בכניעה, ונסחפתי לנשיקה שלה, התענגתי על שפתיה הרכות, על טעם לשונה, על הליטוף העדין בין הרגליים שלי, ואז היא נשכה לי את השפה בעדינות ואז בקשיחות עד שטעם דם מתכתי הופיע לי בפה, היד שלי שאיכשהו מצאה את דרכה לירך שלה, וכשהיא נשכה ידי התהדקה סביב הירך שלה , מה שרק עודד אותה, והיא חיזקה את נשיכתה... כשהתנתקה ממני, אמרה, "אני אוהבת את הטעם של הדם שלך." וחייכה.

היא חזרה למקום שלה, והתחילה לדבר איתי כאילו אנחנו 2 חברים ותיקים שלא דיברו כמה זמן, ולמרות שזה היה לי מוזר לנוכח זה שלפני כמה דקות התנשקנו, אני השתחררתי מהלחץ שלי וכבר התחלתי לדבר משפטים שלמים, אחרי שעה וחצי גם קמתי והזמנתי אוכל, והתחלתי להרגיש בנוח לידה, לא כמו שחייל צעיר מרגיש ליד המפקדת שלו.
כעבור 3 שעות היא חזרה לשבת לידי, רכנה לעברי ושוב ברגע שאיזשהוא חלק שלה נגע בי התרגשות עברה בי, והיא זיהתה את זה והייתה מרוצה. בשלה מסוים היא רכנה אליי לאוזן והחלה לנשק לי את הצוואר, חיבקתי אותה והתמכרתי לתחושה ואז היא עצרה ולחשה לי באוזן "אתה יודע מה קרה עכשיו?"
"אין לי מושג, אני לא יודע כבר מתי את המפקדת שלי או מתי את ידידה שלי או מתי את המלכה שלי, כבר 3 שעות שלא עוברת לי מחשבה צלולה אחת בראש, הכל מבולבל לי"

"אני יודעת דבר אחד" היא אמרה לי באוזן "אתה מכור אליי"
"היי היי היי" עצרתי אותה "אני עוד לא הסכמתי לכלום" התגריתי בה.
"בוא אני אוכיח לך, תפתח רגליים" ואני שרגליי היו משולבות הורדתי רגל אחת לריצפה ופישקתי רגליים. "תנשק אותי" במהירות נישקתי אותה על השפתיים והיא כמו כדי להחזיר לי, לא נסחפה איתי ולא פתחה את הפה, אלא החזירה נשיקה יבשה. "עכשיו תסגור רגליים" סגרתי רגליים.
"לא משנה מה תעשה, ומה תגיד, אפילו לא משנה מה תחשוב, כבר שישה שבועות שאתה עושה בדיוק מה שאני אומרת לך, אתה אפילו לא יודע את זה" היא נשכה אותי בחביבות באוזן

"אתה שלי!"

המשך יבוא בהתאם לביקוש.
** כמו שאר הסיפורים שלי, הסיפור הנ"ל בדוי ומומצא מהפנטזיות שלי...**
    התגובה האהובה בשרשור
Inner Silence
לפני 12 שנים • 29 במרץ 2012
Inner Silence • 29 במרץ 2012
כל כך תמים, רך ומתוק. icon_smile.gif
nomorenomore
לפני 12 שנים • 29 במרץ 2012
nomorenomore • 29 במרץ 2012
כתוב מאד יפה icon_smile.gif
CantGetEnough​(נשלט)
לפני 12 שנים • 29 במרץ 2012
CantGetEnough​(נשלט) • 29 במרץ 2012
אין ספק שעוררת בי את הזכרונות מהטירונות.. icon_lol.gif

כמה חלמתי שיהיה משהו, אבל גורנישט!!! (טירונות של חפשנים icon_sad.gif )

ולנושא כתבת יפה מאוד נהנתי לקרוא
בדוי​(נשלט)
לפני 12 שנים • 30 במרץ 2012
בדוי​(נשלט) • 30 במרץ 2012
יש פה פוטנציאל לסיפור מטורף..מצפה בקוצר רוח
מלכתא
לפני 12 שנים • 30 במרץ 2012
מלכתא • 30 במרץ 2012
מקסים icon_biggrin.gif
אהבתי מאוד, קסום וטהור, עדין וייחודי!
לפעמים פחות זה בעצם יותר...

וחבל שלי לא היה חייל כזה :\

נ.ב.: בטירונות 02 יש שבירת דיסטנס. זה תלוי איפה.
נקשר לנפש​(נשלט)
לפני 12 שנים • 30 במרץ 2012
נקשר לנפש​(נשלט) • 30 במרץ 2012
תשמע הסיפור עצמו מצויין, אבל עזוב את זה לרגע.
הכתיבה שלך ממש טובה, ואני באמת מתכוון לכך.
במקומך, הייתי שוקל להתחיל לכתוב ספר (לא דווקא על שליטה).
מלכתא
לפני 12 שנים • 30 במרץ 2012
מלכתא • 30 במרץ 2012
נשלט עם אגו כתב/ה:
תשמע הסיפור עצמו מצויין, אבל עזוב את זה לרגע.
הכתיבה שלך ממש טובה, ואני באמת מתכוון לכך.
במקומך, הייתי שוקל להתחיל לכתוב ספר (לא דווקא על שליטה).


אני מסכימה שהכתיבה מצויינת,
ומסכימה שחווית כתיבת ספר זאת חוויה מדהימה שונה לחלוטין מכתיבת סיפור,
אבל מאוד לא ממליצה להוציא לאור (בטח לא בהוצאות לאור בארץ).
נקשר לנפש​(נשלט)
לפני 12 שנים • 31 במרץ 2012
נקשר לנפש​(נשלט) • 31 במרץ 2012
מלכת האהבה כתב/ה:
נשלט עם אגו כתב/ה:
תשמע הסיפור עצמו מצויין, אבל עזוב את זה לרגע.
הכתיבה שלך ממש טובה, ואני באמת מתכוון לכך.
במקומך, הייתי שוקל להתחיל לכתוב ספר (לא דווקא על שליטה).


אני מסכימה שהכתיבה מצויינת,
ומסכימה שחווית כתיבת ספר זאת חוויה מדהימה שונה לחלוטין מכתיבת סיפור,
אבל מאוד לא ממליצה להוציא לאור (בטח לא בהוצאות לאור בארץ).


יש הרבה ספרים שמקבלים סירוב בהוצאה לאור, אבל עדיין שווה לנסות בטח אחרי שהשקעת כל כך הרבה מאמץ....