פרץ רגשנות, או - חרמנית מחפשת משמעות

זה בסדר אם אכתוב בסעיפים? יש לי הרבה תשובות ויהיה לי יותר קל לארגן את המחשבות ככה. סדר הסעיפים לא חשוב, זה פשוט עוזר לי להפריד את המחשבות המקבילות זו מזו.

1. אני שמחה שכתבת את זה כאן, בין השאר כי זה מקל עלי להראות את התפיסה אליה סוג של בערך הגבתי כאן.

2. אני מבינה מה אתה אומר. ואני איתך ב"הטוטאליות היא התמסרות", רק שאתה ואני חווים אותה באופן שונה. המטרה, אצלי, היא לחצות את כל הגבולות. אני זקוקה ל-לזהות אצלו כל מחסום קטן ולפרק אותו. אני רוצה לקחת אותו לכל פסגה שניתן לדמיין. לא משנה מה הפעולה, לאיזה "צד" היא כביכול שייכת, אני צריכה להפוך אותו למסוגל לכל. אני צריכה לנצח אותו כל הזמן, לכבוש אותו כל הזמן מחדש. לאתגר אותנו כל הזמן מחדש. האם זה הופך אותי לשולטת?
כי אני זקוקה לכך שאקבל את אותו הדבר ממנו.
אני לא מתחלפת כי אני לא רוצה ללכת עם שום דרך עד הסוף. אני מתחלפת כי על אף אחת מהדרכים אני לא מסוגלת לוותר.

3. לגבי - דומית וסאבית של אותו אדם. מבחינתי, זה כל העניין. ברגע שאני בוחרת, יש עומקים אליהם אני לא יכולה להגיע איתו. זה הכרחי בשבילי שזה יהיה עם אותו האדם. ניסיתי לחוות את זה כמו שאתה מתאר, להיות משהו עד הסוף, ותמיד אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש כבולה. אני מתחילה להרגיש שיש עלי כל מיני מגבלות שלא מתאימות לי. שמנסים לסרס בי משהו.

4. עכשיו כשאני כותבת את סעיף 3, אני עוד יותר מבינה למה התכוונת (נראה לי). אני מבחינה בכך שאני מסכימה אתך יותר משחשבתי כשהתחלתי לענות. כי אני חושבת על כך שאחד הרגעים החשובים הוא בדיוק שם - כשזה מתחיל להיות מאתגר. כשהמשימה ללכת עם משהו עד הסוף מפסיקה להיות פשוטה.
מה שקשה להסביר הוא שאני לא באמת עוצרת שם.

קשה להסביר את זה: אני לא יום ככה ויום ככה (בקשרים אקראיים הייתי, אבל מדברים על זוגיות מתמשכת כרגע). אני הכל, כל יום. אני מבינה שלא כל אחד יכול, או צריך, או רוצה, או טוב לו, להכיל דואליות כזאת. להכיל מצבים נפשיים כמעט סותרים.

5. מה שבעצם ניסיתי לומר, בין השאר, הוא שיש יותר מדרך אחת לחוות עומק. כי בשבילך הדרך היא להיות השולט שלה. כך אתה חווה את העומקים שלכם. זה מה שמרגיש לך הכי חזק, הכי מחייב, הכי מוביל את שניכם לפסגה או לתחתית.
אני, לעומתך, חווה את הבחירה הזאת כגבול. דווקא הדואליות היא שמרגישה לי הכי מתמסרת, הכי מחייבת. דווקא בגלל שכל מה שקורה הוא דו כיווני. דווקא בגלל שאני משאירה את כל האפשרויות פתוחות. זה מה שמרגיש לי הכי רחוק.

אני מניחה שאתה רואה את זה כאמצע. כאילו אני עומדת באמצע, לא בוחרת שביל ללכת בו עד הסוף וכך לעולם לא מגיעה לקצה. נדה לכיוון זה או אחר של האמצע. הכך?
ולי זה מרגיש שאם אשאיר את הקו ואלך בו, בכל הליכה לצד אחד אני מתרחקת מהצד האחר וההתרחקות קשה לי, ואני תופסת את השביל בשני קצותיו ומחברת אותם למעגל, ומתוך המעגל מתחילה לרדת ולרדת בספירלה, כמה שיותר עמוק.

אתה מבין, חניבעל?
אנו לא פוסעים בדרכים שונות באותו השביל. אנחנו על שבילים שונים בכלל.

זה שאני לא בוחרת - נראה שבעיניך זה ויתור. ובעיני, לבחור זה ויתור. ת'מבין?

אני לא באמת חושבת שאני מרוויחה לעומתך.
אבל לא ייתכן שיש רק דרך אחת לחוות "וואו, אין גבולות". הצגתי את שלי.
בדיוק בגלל שלפעמים היא לא מובנת. בגלל שמאיפה שאתה מסתכל זה נראה שויתרתי על המשמעות. ולתפישה הזאת ניסיתי להגיב. להסביר גם את הדרך הזאת.

אז אני מאבדת את ההתמזגות המוחלטת עם התפקיד. ומרוויחה את הפריצה הפראית של הגבולות.
אם זו הבחירה... אני לא מאמינה שהברירה האחת טובה מהאחרת.

אני רוצה לפתוח שרשור מחווה ליולי

...
והטוטאליות לדעתי היא התמסרות. להתמסר באופן מוחלט. לאדון. למטרה. לכל המוסד הזה בעצם.
והתמסרות מוחלטת אפשרית לדעתי רק בהגדרה ברורה של התפקיד.

אישה שאוהבת אותי עשויה לעשות כל שאחפוץ, גם אם אין בינה לבין בדסמ דבר. אישה עשויה לעשות כל שאחפוץ מבלי שתאהב אותי ומבלי שאכפת יהיה לה משביעות רצוני, פשוט מפני שצרכיה האגואיסטיים כוללים ציות ושירות. הראשונה מתמסרת לי ולא לתפקיד, השנייה מתמסרת לתפקיד ולא לי. מובן שתיתכן האישה שתתמסר גם לי וגם לתפקיד, אך אין הכרח בדבר.