מנזר‭ ‬השתקנים

מנזר‭ ‬השתקנים

Templer​(שולט) • 17 ביוני 2004

ראשית החורף בעמק איילון. השמיים מעוננים למחצה ושמש אחר צהריים מציצה בינותיהם
שולחת שלוחות מוארות אל העמק המוריק...

...את מולי עירומה בבוסתן הזיתים העתיק קשובה אלי.
אני ישוב על אדנית האבן הגדולה המקיפה גזע זית מסורג ועתיק יומין.
מביט בך בוחן את מבטך. עינייך נעוצות בנקודה באופק שמימיני, נמלטות לעינסוף.
"הביטי בי" אני מורה לך בקול נמוך.
מבטך אט אט נסוב לעברי ועינייך נלכדות בעיני.
בוחן את האפור שבהן.
רואה כיצד את בולעת את רוקך בציפייה.
"רדי על ברכייך, עכשיו" באה ההוראה.
עינייך נעצמות וראשך נרכן.
את מתעכבת ומתמהמהת.
אני עושה את המרחק המפריד בינינו במפר פסיעות וידי מרימה את סנטרך בקשיחות.
את מביטה הצידה לא מגיבה.
ואז באה ההפתעה. כף ידי נוחתת פעם ופעמיים על לחייך ופי מסנן:"מה יהיה? נחכה עוד?"
אני מסתובב וחוזר לאדנית האבן. בהתישבי אני רואה אותך על ברכייך, ראשך מורכן.
אני נותן לה להסתגל למצבה ואז מורה לה: "על גחונך, עכשיו".
עיניה נפקחות והיא מביטה בי בהפתעה.
"אדוני?"
"שמעת, רדי על גחונך ושום מילה נוספת".
"אדוני בבקשה לא".
"עכשיו, או שסימנו כאן, ובכלל".
ראשה סב הצידה, עיניה נעצמות ואני מבחין בניצנוץ מתחת עפעפיה.
אט אט גופה גולש כמו זורם למצב צבירה חדש ואז היא שכובה על האדמה לפני.
"קרבי אלי" באה ההוראה הבלתי נמנעת.
לאחר שהיה קלה גופה החל עושה את דרכו אלי, אט אט מתקרב.
ראשה נח על נעלי, שערה סתור ופניה כבושות באדמה.
אני יורד על ברכי, כורע לצידה מכסה אותה בשמיכה.
בהופכי אותה אלי אני מבחין בסימני אדמה לחה ועלים ובינהם בשריטות אדמדמות על
חזה ובטנה.
שפתי נעות על גופה לוחכות את פצעיה, מנקות מהאדמה הרטובה.
עיניה לחות מדמעות ואצבעותי נלחמות כדי ליבשן.
על כפי אני נושא אותה אל המכונית הממתינה במורד ולאחר הרגעות מה אנו פונים בנסיעה
איטית לכיוון היציאה.
בדרכנו אנו מבחינים בנזיר עבדקן עומד ומחייך אלינו, מניע בראשו...