חשבתם על זה פעם?

היה איתי בצבא בחור אחד, מבוגר באיזה 15 שנים (היה זקן בן 33 כשאנחנו היינו צעירים בני 18 ), שהיה כזה. כל לילה שלו נראה אותו דבר: מנסה להשיג זיון, מזדיין (או לא), הולך לישון. הדבר היחיד שהיה שונה מהותית בין הזיונים היה המספר - זה מספר 317, זה מספר 318. אחד היה טוב יותר ואחד פחות, אבל זה לא עניין אותו בכלל - הדבר היחיד שעניין אותו היה שזו מישהי שהוא עדיין לא זיין.

אני עדיין הייתי בתול אז, ואפילו עוד לא גיליתי את הפאן הבדסמי שלי (תמיד היה שם, אני מניח, אם אני מחפש -- אבל נכון לאז, הייתי תמים להפליא).

וכבר אז ריחמתי עליו. היה ברור לי שלכשתהיה לי מערכת יחסים, היא תהיה פי 100 מזה, גם בהקשר של המין וגם בהקשרים אחרים - ולא טעיתי.

זה נכון בכל אספקט של החיים - יש מי שריצת בוקר (אנאלוגיה לסקס ונילי) מספקת אותו, ויש מי שצריך תריאטלון (תשלימו לבד את האנאלוגיה) כדי להנות מספורט. יש מי שקריאת עיתון יומי מספקת אותו, ויש מי שצריך דוקטורט בפילוסופיה, אנתרופולוגיה או פיזיקה כדי להרגיש שהוא מבין את העולם מסביבו.

על כל פעם שאני מרגיש משהו בסגנון "אוף, לו רק יכולתי להסתפק במשהו פשוט יותר כאחד האדם", אני מרגיש בערך מאה פעמים "איזה מזל יש לי, שיש לי את הדחף והאפשרות לגלות עולם גדול ועשיר יותר". בכל מובן אפשרי.

אבל אתה יודע, ג'יימס, ה'רחמים' האלה שחשת בגיל 18, יותר מאשר מעידים על איזושהי נחיתות אינהרנטית של הזיין בן ה-33, מעידים על נקיטת עמדה אישית שלך. 'רחמים' מעין אלה הינם מכשיר חברתי המאפשר לך לתור אחר הערכים שנראים ראויים בעיניך ולממש אותם, לרבות מאמצים לא מבוטלים הכרוכים ברכישת השכלה, אינספור פשרות בזוגיות וכיוצא באלה, וכל זאת מבלי להרגיש שמשהו אצלך לא בסדר, נוכח הקלילות (נגיד), הבלתי נסבלת של אותו זיין.

ואחרי שאמרתי את כל זאת, אני כשלעצמי הרבה יותר קרוב אליך מאשר אליו. סביר להניח שגם אני הייתי מרחם עליו אילו הייתי בן 18.