הדילמה של התנועה הפמיניסטית / סיפור

הדילמה של התנועה הפמיניסטית / סיפור

הדורבנים​(נשלט) • 17 באפר׳ 2012

הדילמה של התנועה הפמיניסטית

-"קובי! שלום. הכנס בבקשה"
קובי נכנס שקט אל החדר של ימינה היועצת. על ימינה הוא שמע מאחד מחבריו לעבודה – יועצת סוציאלית, או יועצת לתקשורת בין אישית, "נחמדה מאוד, ועוזרת" שהחברה מעסיקה במסגרת "שיפור תנאי התעסוקה של העובדים". סוג של משק"ית ת"ש? הוא לא הבין איך בדיוק היא אמורה לעזור. הרי מדובר בשני אנשים מבוגרים, טליה והוא, שאמורים להסתדר ביחד בעבודה, והם לא. אמרו לו שהיא הייתה הגוף המקצועי היחיד שמטפל בבעיות בין העובדים. בעיה? אה! יותר נכון חוסר תקשורת מוחלט בינו לבין המעסיקה שלו. שווה ניסיון לפחות.
הוא נכנס, התיישב מולה על ספה נוחה שהייתה בחדר. היא מייד לקחה נייר ועט, התיישבה מולו, וחייכה אליו. אישה בגיל העמידה. קובי לא דיבר עם נשים כאלו מאז שהיה בן שש. השיחה התחילה, ולאט לאט התחיל לשפוך את סיפורו. טליה מציקה לו בעבודה, דורשת ממנו דרישות לא הגיוניות כל יום כמעט, מול כולם, וטוענת שאיננו מספיק כי הוא עצלן. רק אליו.

-"... ואני מבין שאני נשמע בכייני וככה, ובאמת לא רוצה לעשות גלים, ולא להתעמת איתה. אני רוצה רק לעשות את העבודה שלי, את מבינה?" הוא סיים ונשען אחורה, נבוך מעט מההשתפכות שלו עצמו.

ימינה חשבה מעט. "אתה יודע? אני חושבת שאתה לגמרי צודק." ושתקה.
טוב, זה היה מאוד מפתיע. "זהו?"
-"לא, זאת רק ההתחלה. הבעייה היא גם בך. שאתה לא מבהיר שאתה צודק."
-"אני לא מבין בכלל. את אומרת שבכלל אני אשם!?"
-"חס וחלילה. בשום פנים ואופן. האחריות היא לגמרי עליה, לה יש את הכוח. היא הבוסית."
-"אז?"
היא חייכה אליו חיוך של השתתפות, מקרב ומבין.
"קובי, אני חושבת שיש משהו יותר מכך. שאחת הבעיות העיקריות היא שלמרות שאתה כועס, אתה עדיין לא מודע. לא מרשה לעצמך לדעת, עד כמה אתה צודק." ושתקה.

למרות שהרגיש קרבה בינהם השתיקה שלה עצבנה אותו קצת. הדברים האחרונים שלה היו משהו שהוא לא שמע אף פעם. ונשמע תלוש לחלוטין. אז הוא נהיה עינייני.
-"אני מודע לזה שאני רוצה רק שקט, ושהיא תתן לי לעבוד. ברור שאני מודע. אני לא מבין בכלל על מה את מדברת".
-" זה בעתיד. אבל בשביל להגיע לעתיד הזה, אתה חייב להתמודד עם ההווה. להצהיר בריש גליי, קודם לעצמך ואחכ כלפי האחרים, מה אתה מרגיש באמת. להיות שלם עם עצמך"
-"אני שלם עם עצמי, אני כועס. מותר לי לכעוס, לא?"
-"אפילו רצוי".
שוב שתיקה. היא לא דחקה בו.
-"אז מה את רוצה?"
-"לעזור לך. הכעס הוא טוב, אבל הוא סימפטום נכון? הוא חשוב כי הוא יכול להדריך אותך. אתה בטח רוצה לדעת למה אתה כועס. נו, אז על מה בעצם הכעס שלך? וזה חשוב, כדי שהכעס יהפוך לעוצמה שלך. כדי לבוא יותר שלם ובטוח בעצמך."
הוא חשב
-"אני כועס כי טליה.. מתנהגת בצורה לא הוגנת כלפיי"
היא חייכה וענתה בסחבקיות כמו שרק מורות לספרות יכולות. "מה אתה פתאום מתחיל לשקול מילים? אתה צריך להשתחרר, לנצח את הרגשות שלך, ולהבין אותם. אני רוצה לעשות איתך עכשיו סוג של שוק תראפי קטן. אבל רק ברשותך כמובן, ברגע שלא תרצה תגיד לי ונפסיק."
-"בסדר. זה נשמע מעניין"
-"אני רוצה שתעצום עיניים ותדמיין סיטואציה לא נעימה שהייתה עם טליה, ותוך כדי כך תגיד מילים קשות על הסיטואציה הזאת. אני אעזור לך בהתחלה עם המילים, אבל אח"כ אתה צריך למצוא אותם בעצמך"
"זה לא נשמע כלכך קשה. בסדר, אני מדמיין. מה להגיד?"
-"תגיד 'אני החלש.'"

קובי פתח את העיניים. ימינה חייכה אליו. "אתה מבין? גברים בדרך כלל מפחדים להודות בחולשה. להגיד 'אני עכשיו בסיטואציה שבה אני החלש'. אבל הכעס שלך שם, והוא מוצדק! בגלל זה אמרתי לך שאתה לא מבין לעומק עד כמה אתה צודק. אתה חייב להתחבר לרגשות שלך ולקבל את ההווה, כדי לקבל את העוצמה להתמודד ולשנות את העתיד." היא חשבה והוסיפה "וברור שבהתחלה התחושה קשה. יותר קשה מלהכחיש את הכל. אבל האם תוכל לעשות את זה למענך? לדמיין את הסיטואציה עם טליה ולהגיד?"
קובי שתק. זה נשמע הגיוני, ובאמת התחושה מחורבנת. הוא עצם את העיניים.

-"אני החלש".

נשמעו צעדים ודפיקה בדלת. קובי פתח את העיניים בבהלה. ימינה קמה, פתחה את הדלת לחריץ, כך שמי שבא לא יכל לראות את קובי. היא אמרה בתקיפות: "אני באמצע טיפול, אני מבקשת לבוא מאוחר יותר". היא סגרה את הדלת וחזרה אל קובי, שהתאושש מעט בעקבות ההפסקה הבלתי צפויה.
-"קובי, בבקשה. עצום עיניים, דמיין, וחזור על המשפט האחרון"
-"אני החלש"
- "אמור זאת שוב, ותחבר את זה עם "דיכוי". חשוב שתדמיין את הסיטואציה בראש תוך-כדי"
-"אני חלש... ותחת דיכוי. היא מדכאת אותי".

ימינה נגעה בברכו בשביל שיפקח את עיניו. "התמודד עם הכעס על טליה. לא על 'היא'. אמור את שמה". קובי דימיין, ואמר קצת בכעס:
-"אני החלש, ותחת דיכוי. טליה מדכאת אותי. אני כועס על טליה".
-"ואם אתה חלש, מה היא? אמור." קובי נרעד שוב.
-"אני החלש ותחת דיכוי. טליה חזקה. טליה מדכאת אותי".
-"מצוין קובי. שוב"
-"אני חלש וטליה חזקה."
-"אני תחת דיכוי."
-"טליה מדכאת אותי."
-"יפה מאוד. עכשיו נמשיך. תמצא בעצמך מילים. מילה במקום מדכאת, למשל". קובי רעד באלימות ופתח את עיניו.
-"חשבת על מילה. קדימה. תהיה אמיץ".
-"אני חלש. טליה חזקה. טליה משפילה אותי."
-"טליה משפילה אותך, ואתה...?" קובי כבר לא התווכח. רק רעד שוב בחוזקה.
-"אני חלש. טליה חזקה. טליה משפילה אותי ואני ..הקורבן"
-"אני חלש."
- "טליה חזקה."
- "טליה אוהבת להשפיל אותי"
- "ואני הקורבן"
-"תחשוב שוב על סיטואציה, תשתמש גם במילים 'חסר אונים'"
-"ואני החלש וחסר אונים".
דמעה הופיעה על הריסים של קובי, כששוב נשמעה דפיקה בדלת. ימינה הניחה את ידה על ברכו, ואמרה "אתה בסדר. מעכשיו יהיה בסדר. סיימנו להיום. אל תדאג" וקמה שוב לדלת.
-------

-"הקובי הזה חתיך הורס. אני מתחרפנת כל רגע שאני לידו. אני מתה לעשות איתו משהו."
-"נו, אז למה שלא תעשי?"
-"כי הוא בחיים לא ירצה. מה, אני רק מתעללת בו בעל כורחי שאני איתו. הוא שונא אותי כבר. זה לא הולך טוב ואף פעם לא יילך."
ימינה נאנחה "טוב, טליה, אני אתפוס איתו שיחה. ורק בשבילך אני עושה את זה, באמת. אז תדאגי שאחד החברים שלו ייתן לו את השם שלי." חשבה קצת, והוסיפה " את יודעת מה? אני אודיע לך מתי הוא בא אליי. תדפקי על הדלת שלי בסוף הפגישה."

אלריק! • 17 באפר׳ 2012

לא הבנתי את ההקשר .

בדוי​(נשלט) • 18 באפר׳ 2012

מעולה!

מצויין

מבולבל1​(נשלט) • 18 באפר׳ 2012

כתיבה מצויינת אשמח להמשך

אלריק! • 18 באפר׳ 2012

במחילה מכבודכם וגם מכבודך פוג.
כתבת בעבר דברים מוצלחים מזה בעבר בזה אני בטוח.
הקונטקסט בין הספור לכותרת קלוש לדעתי מתוכן הסיפור.