בפארק הירקון...

בפארק הירקון...

G-O-L-D​(שולט) • 20 ביוני 2004

אני לא יודע למה זה, אבל איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מסתובב בעולם בתחושה של געגוע, ואיך שאני חוזר, אני שוב רוצה לחזור למקום ממנו באתי. כאילו המסע עצמו לא בעיני, אבל אלבום התמונות שאני צובר במהלכו תמיד מעלה בי געגוע. זה כאילו לראות את החיים שלך מהצד, לחייך ולהגיד: "אוי, איזה יופי" אבל במהלכם רוב הזמן התלוננת...

*

בפארק הירקון יש לי פינה נחמדה שאני אוהב והיא שלי ורק שלי. אני מגיע לשם להרהר. אני תמיד מתיישב שם על הספסל ומשנן לעצמי את אותו משפט מחייך מהסרט סינימה פארדיסו : " לה גרצה מיאה, לה גראצה מיאה" אחר כך אני נשפך על הספסל באיזו תנוחה מוזרה ובוהה אל עבר השמיים בעודי ממולל את שערות ראשי. תמיד, אבל תמיד, איכשהו, אני לאט לאט נמרח על הספסל עד שלבסוף אני נזרק על הדשא וממשיך לשכב שם בפוזיציה שלא היתה מביישת שום תשוש נפש.
הטקטס הבא מובא מתוך שיחה שקלטתי בעודי שוכב שם על הדשא. שיחה שהתנהלה בין צב שבלול יונה וחתול.

"תגיד, לא כבד לך?" שמעתי קול מאחורי והסטתי את ראשי לראות חתול נעמד אל מול צב.
"כבד?" המהם הצב.
"כן, זה הדבר הזה שאתה סוחב, זה לא כבד לך?"
"מ-ת-ר-ג-ל-י-ם ל-ה-כ-ו-ל", בצבץ לפתע ראשו של שבלול מתוך קונכייתו.
"נכון, מתרגלים להכול", השיב הצב.
"שטויות", אמר החתול, "איך אפשר להתרגל לדבר כזה?"
"אפשר הכול", המהם הצב.
"נ-כ-ו-ן א-פ-ש..."
"שניכם נובחים לי במוח!" קטע לפתע החתול את דברי השבלול, "אני לא ממש מבין איך ניתן ללכת ככה עם בית שלם על הגב".
"ואני לא מבין איך אפשר להיות ללא בית", אמר הצב.
"תתפלא, אבל אפשר", נהמה לפתע יונה מעליהם ונחתה לצידם.
"פשש א-י-ז-ו נ-ח-י-ת-ה", ירר השבלול בקינאה.
"מה אתה מירר עלי?" עיקמה היונה את מקורה והחתול החל לנוע לעברה.
"היי, תרגיע, אתה לא הולך לזנק עליה, היא נחתה כאן לשוחח, זה כמו האום כאן ליד הספסל, אתה לא יכול לתקוף!" אמר הצב.
"ומה תעשה לי?" ילל החתול בגיחוך.
"כלום, אבל גם אתה לא יכול לעשות לי כלום".
"למה, כי יש לך בית?"
"כן".
"אז אתה בטח תיכנס לתוך הבית שלך תנעל את הדלתות ותסתגר נכון?"
"נכון", חייך הצב.
"ומה אם אני אגלגל אותך לתוך הנהר? מה אז תעשה?"
"אני אשחה".
"אתה יודע לשחות?"
"אני יודע לצוף, וזה כבר יותר ממה שאתה יודע, אתה הרי סתם פחדן שטיפת מים מעלה בו רעד".
"נכון", נהמה היונה בצחוק.
" וואלה באתם לי לא טוב", ילל החתול.
"א-ז ל-ך ה-ב-י-ת-ה", חייך השבלול והצב צחק.
"אבל אין לו בית". זרק הצב.
"נכון", נהמה היונה.
"חתול רחוב", צחק הצב ואני כבר ראיתי את עיני החתול דומעות.
"אני לא חתול רחוב ויש לי בית! אני גר שם אבל המשפחה ההיא, הם אוהבים אותי ונותנים לי אוכל ומלטפים אותי"
"מ-פו-נ-ק", ירר השבלול.
"תגידו על מה ההתקפה? מה כבר אמרתי? בסך הכול רציתי לדעת איך אתם מסתובבים עם בית שלם".
"מה רע בבית?"
"בית זה מעיק!" אמרה היונה.
"למה?" שאל הצב.
"כי הכי כיף זה בלי בית וחופש", אמר החתול.
"לא נכון".
"הכי כיף ז-ה ב-י-ת שאפשר לחזור א-ל-י-ו", אמר השבלול.
"או, זו כבר הגדרה יותר מדוייקת", אמרה היונה.
"אני גם מסכים עם זה", אמר החתול.
"אבל בית זה גב, ולהיות קרוב לבית זה הרבה ביטחון", אמר הצב.
"ממה אתה מפחד שאתה מבקש ביטחון?" שאלה היונה.
"לא יודע..." אמר הצב, "לא יודע..."

אני שכבתי שם והאזנתי להם, האמת, לא מצאתי בדברים שלהם יותר מידי תוכן, הם רק התקוטטו להם בכל מיני חילופי דברים עד שלבסוף יצר החתול גבר עליו והוא זינק לעבר היונה שפרשה כנף וגרמה לצב להתכנס בשיריונו ולשבלול להעלם בקונכייתו.
אני חייכתי וחשבתי על המלחמות שאני נלחם והאחרים שנלחמים בי. חשבתי גם על בית ועל בית הורי שהיה ואינו. חשבתי על חברים טובים ועל העולם שקורא לי בכל פעם שאני חש בחנק. חשבתי על עצמי בעולם ועל הזמן שעובר. חשבתי על העובדה שכמה שלא תברח, הזמן ישיג אותך, ולאן שלא תלך הוא ילך בעקבותך. חשבתי, אז חשבתי אז מה.

גולדי שלי

olaa • 20 ביוני 2004

רק אלוהים יודע כמה אני אוהבת אותך
יש לנו שיחה ארוכה על הורים ובתים...
אוהבת יותר מתמיד
שלך אולה