בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
ויכוח די עקר מהסיבה שמדובר בסמל למשהו, והסמל כדרכו של סמל יכול להביע אינסוף דברים.
כך, לא כל מי שמסמן על עורו משהו, נכנס מיידית למסגרת אמירה כלשהי. האמירה עצמה נובעת ממהות הקשר הספציפי, ויש לה סמל חיצוני - מול העולם, אבל גם פנימי - בין בני הזוג. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים בלתי הפיכים בחיינו, ו"משחתים" אותם עד שאנחנו מתים. אנחנו מתכלים, מתבלים, מבזבזים את ימינו על "שטויות". כך ש"נזק בלתי הפיך" הוא לא טיעון, בעיקר נוכח המידתיות - אף אחד לא מדבר על לחתוך גפה, אלא על סימון אסתטי בעיננו, על הגוף. בעיני זו אמירה חזקה, וכלל לא מטופשת, כי בדרך בה אני תופשת אותה היא מביעה אמון בקשר וגם מביעה מחוייבות הדדית להמשכו. |
|
|
שלך האחרת
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
אני
מרצוני קיעקעתי בעצמי את הניק של האדון שלי על הגוף,למרות שאנחנו כבר לא יחד.
בשבילי זה טוטאליות גם אם יהיה לי אדון אחר.לא עם כל אחד מרגישים את אותו הדבר לכן בנתיים גם אין אדון אחר. |
|
|
המלט
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
TED, מצגת של קתרין שולץ. התחלה.
"זהו ג'וני דפ כמובן, וזוהי הכתף של ג'וני דפ, וזהו קעקוע-הכתף המפורסם של ג'וני דפ. חלקכם אולי יודעים שב 1990 התארס ג'וני דפ לוינונה ריידר, והוא קעקע על כתפו את המילים Winona forever. שלוש שנים מאוחר יותר - נצח במושגים הוליוודיים -- הם נפרדו, וג'וני הלך לתקן את קעקוע הכתף שלו. הנוסח המעודכן הוא Wino forever. אז כמו ג'וני דפ וכמו רבע מהאמריקאים בין גיל 16 ל-50, גם אני עשיתי קעקוע. התחלתי לחשוב על זה באמצע שנות העשרים שלי אבל חיכיתי הרבה זמן בכוונה, כי כולנו מכירים אנשים שעשו קעקועים כשהיו בני 17 או 19 או 23 והתחרטו על זה בגיל 30. זה לא קרה לי. אני עשיתי קעקוע בגיל 29 ואיך שעשיתי אותו התחלתי להתחרט עליו. וכשאני אומרת "להתחרט" אני מתכוונת לזה שמיד כסיימתי את הקעקוע ויצאתי החוצה לרחוב חוויתי התמוטטות רגשית מסיבית וכשהגעתי הביתה באותו לילה עברתי התמוטטות רגשית נוספת, עוצמתית יותר" http://www.ted.com/talks/lang/en/kathryn_schulz_don_t_regret_regret.html אני אוהב את קתרין שולץ במיוחד בגלל ספר שכתבה (Being Wrong) אבל גם בגלל הכנות הכובשת שלה. מעט מאד אנשים יודו שהם מתחרטים על קעקוע. הסיבה לכך היא בעיקר הקושי להחזיר את המצב לקדמותו. לא הייתי מרחיק עד כדי "נזק בלתי הפיך", אבל העובדה שצירוף המילים "בלתי-הפיך" מופיע בדיון על סימנים בגוף מספר רב כל כך של פעמים מוכיחה בעליל שאכן יש כאן קושי מובנה בלהפוך את המצב לקדמותו. הרצון להביע "אמון בקשר ומחוייבות הדדית להמשכו", כפי שמנסחת את הדברים בכוח המוח, נאצל וראוי בעיניי. העניין הוא שאני לא מסכים עם בכוח המוח באשר למידתיות: אמנם לא חותכים גפה, אבל בהחלט יוצרים מצב שקשה למדי להחזיר אותו לקדמותו, ובאמת שלא צריך דוגמאות כמו של ג'וני דפ כדי להבין כמה ארעיים הקשרים הנרקמים בין בני אדם, לעומת חוסר ארעיותו של הקעקוע. עם זאת, אני מבין אנשים שהרצון לתת ביטוי לקשר קיים סוחף אותם עד כדי סימון גופם בסימנים מרשימים, ועל ידי כך הם משתמשים בגופם על מנת לבטא את עצמם ואת מחויבותם לקשר בהווה ובעתיד. במיוחד תקפים הדברים בקשר בדסמי בו יש מי שמבקשת למסור את חירותה ויש מי שמבקש לקחתה. אני אוהב להתייחס לחירות שלי להשתמש בגופי כאוות נפשי בדיוק בדרך ההפוכה: על ידי אי-צריבתו בסימנים נצחיים המבוססים על קשרים ארעיים. זוהי בשבילי התגלמותה של החירות להיות אדון לגופי. חוץ מזה, אני אוהב להרגיש קצת שונה מההמון. יום אחד יגידו, אולי, "המלט? הוא היה מיוחד. לא היו לו קעקועים" |
|
|
מסטיק מר
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
חד וחלק- לא.
אף סממן חיצוני לא ישתווה למשהו רגשי בין בני הזוג.
לא חסרות דרכים להפגין שייכות בעיניי. |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
אוי, אני מתה לעשות קעקוע שיסמן *משהו*!
אני תמיד יכולה לחרוט מו"מ על התחת (יענו מסובב ומושך) ומקסימום אם זה לא ילך להגיד שזה גלעד למשא ומתן האבוד עם הפלסטינאים. |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
מנקודת מבט שלא עלתה פה
כמה דברים:
אחד - יש לי קעקועים ולא מתחרטת על אף אחד מהם כי עשיתי אותם בשקול דעת. דבר שני - הסרתי צבע מקעקוע - זה עשה אותו יותר מכוער ממה שהיה. נקודה למחשבה מההיבט הפרקטי. ולעניננו: דעתי היא מהאספקט הרגשי: אם חו"ח יפרדו, גם כך קשה להשתחרר מקשר בדס"מי, להשתחרר מהשליטה של אדון זה דבר קשה מאין כמוהו (אני מתיחסת לצד הנשלט רק כי אין לי מושג איך זה לצד השולט, מתנצלת מראש...), ועל אחת כמה וכמה כשהשיוך מוטבע בעור ובגוף לצמיתות. למה להוסיף קושי? אני מבינה את הצורך באישוש ובסימון פומבי לשיוך, והלוואי וישארו לנצח ביחד, אבל בואו נהיה מציאותיים, יש גם סיכון של פרידה, ואז אני מתקשה לראות אדון אחר שיהיה לו קל לראות סימן כל כך קבוע על גופה של אותה נשלטת שמעיד על מקומו של אדונה הקודם... |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 12 שנים •
10 ביוני 2012
כשאני בתוך קשר, אני לא מסוגלת לקחת בחשבון את אפשרות הפרידה. זה אולי מעמיד אותי בסיכון לצלקות אבל בעיני זה שווה את זה. אז "מה תעשי עם זה כשתיפרדו" זה פשוט לא טיעון בעיני (לא שאני פוסלת אותו כטיעון עבור אנשים אחרים).
כל בן אדם שהיה איתי בקשר זוגי משמעותי השאיר עלי חותם, כל חוויה משמעותית שינתה אותי קצת, ורואים עלי. אז מה זה משנה אם הסימן יהיה בעור או לא. את הקעקוע על הנפש אני לא יכולה להסיר גם ככה. במובן מסויים, זה חשוב דווקא אחרי שנפרדים. כי כל עוד הוא איתי, אני לא צריכה מזכרת ממנו... רבות מאיתנו נורא אוהבות לחזור הביתה עם סימנים מתחת לבגדים ובכל הזדמנות להציץ בהם שוב ולהתענג על זכר האירוע שגרם אותם. לא הייתי מתנגדת לסימן שלא יורד. למשל, אם בן הזוג שלי היה אמן קעקועים, אז הייתי שמחה לתת לו לקעקע אותי. ובמצב הנוכחי זה לא מושך אותי. אבל אני גם יודעת שהוא נגד. אם הוא היה רוצה, אולי הייתי מרגישה אחרת לגבי זה. אני מאד מושפעת מהרצונות שלו. |
|
|
רפאל
|
לפני 12 שנים •
11 ביוני 2012
נראה לי מסעיר ביותר לסמן מישהי בגוף. וברדינג בצורת X, שאני עושה, מדבר אלי יותר מאיזה קעקוע עם השם שלי.
כן, לא הייתי נחפז לעשות את זה, כמו שלא הייתי נחפז להביא ילד עם מישהי, לקחת איתה משכנתא, או לחתום קבע. אבל גם נראה לי מבאס ואפלולי משהו לחיות חיים שבהם הנזק הבלתי הפיך היחיד שסבלת ממנו הוא המוות. |
|
|
|
amy(נשלטת){מבטלעיניים}
|
לפני 12 שנים •
11 ביוני 2012
אני רואה בזה טיפשות. אם הייתי עושה קעקוע כזה, זה רק של הילדים. הם היחידים שאנו באמת שייכים להם לנצח.
|
|
|
נולי
|
לפני 12 שנים •
11 ביוני 2012
מישהו עוד זוכר את אינפי ושוקולית?
שם היה צורך עמוק בסימון ובוצע ברנדינג. ממה שאני יודעת וזוכרת (ואולי אני טועה.....או שכחתי קצת כי חלפו שנים) בוצע ברנדינג. כוויה של ברזל מלובן על העור. השולטת נזהרה שהכוויה לא תהיה מאוד עמוקה וטיפלה בה מידית עם קרמים מתאימים כמו אחרי כל כוויה, כך למעשה אחרי כשנה לא נותר זכר. גם זו דרך לממש צורך בברנדינג. נקודה למחשבה. אגב קעקועים תחשבו על בני 80 קמוטים ומצומקים עם קעקועים....לפני שתעשו את הקעקוע הבא. N |
|
|