שעת הדמדומים הארוכה של האהבה

שעת הדמדומים הארוכה של האהבה

RIS • 25 ביוני 2004

שעת הדמדומים הארוכה של האהבה

"אין האור בוקע אלא מתוך החושך..." (מתוך כתובת על קיר בשוק מחנה יהודה)


יש ודרכים חדשות נכבשות ומוחות את הסימנים המוכרים של המסלולים הישנים. עם חלוף הזמן הולך ומיטשטש הזכרון הויזואלי של הדרך הישנה ואף על פי שהעין עדיין מחפשת את נקודות הציון המוכרות - התודעה כבר יודעת שהם חלפו ולא ישובו עוד. הזמן שבו נכבשת הדרך החדשה, נכבש המחלף, הגשר או התואי הטרי עומד, בדרך כלל, ביחס הפוך לזמן שבו העולם הישן, שחלף, שאבד, משתכח מן הלב.



פרק א - נועה

מרים עמדה להדיח כלים מיד כשהכניסה את העוגה לתנור. עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, היה כל מבצע בישול או אפיה שלה נראה בסופו כמו סדום ועמורה: למרות שלהּ תמיד נדמָה שהיא כל כך יעילה ומסודרת היה המטבח נראה כשדה קרב בין סירים לקערות כשביניהם, מוטלים שדודים, מפוזרים, ערב רב של תרוודים, כפות, כוסות מאובקות קמח או סוכר או פירורי ביסקוויטים והשיש נראה כארגז חול של גנרלים מסוכסכים ביניהם.
התרופה היחידה למהומה על השיש היתה טיפול מיידי בכלים והשבת הסדר על כנו. המהירות והיעילות באו כאן לידי ביטוי בצורה מוצלחת יותר מאשר בתהליך האפיה עצמו. תוך דקות באו כל הכלים על מקומם בשלום ומרים הנמיכה טיפה את החום כפי שעשתה תמיד כאשר אפתה עוגת גבינה.

מהחדר השני שוב שבר אריה את שתיקתו וחזר להמהם את אחת מהאַרְיוֹת שלו. כמו תמיד, משהו בדיוק המוחלט, האכזרי כמעט, שבו העביר בקולו את תוי האריה הפעים את מרים. היא חייכה לעצמה. כמעט כל דבר הקשור באריה היה מפעים אותה. ובמיוחד בימים אלו. היא עצמה זייפה להפליא כששרה אבל זה אף פעם לא הפריע לו ומעולם לא לעג לה כמו שהיית עשוי לצפות מאדם כמוהו, בעל שמיעה אבסולוטית. גם בנושאי קריאה הם היו מאוד שונים. הוא אהב מאוד ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות. היא היתה כרוכה אחרי סיפורי פנטזיות ומדע בדיוני והיא ידעה שהוא בז לז'אנר הזה אך מעולם, מעולם לא העיר לה ולא כיהה בה.

מרים שפתה קומקום כדי להכין תה לה ולבניטו. מחשבותיה נסובו אל נועה שתגיע אליה עוד מעט. זה כבר כמה שבועות שנועה, כלתה האהובה, מראיינת אותה על חייה. (מרים חשבה בליבה – "על חייה עם אריה" מפני שכבר לא יכלה יותר לחשוב על עצמה במנותק מאריה.)
נועה, בוגרת החוג לספרות לאנגלית ומוסמכת בספרות השוואתית, היתה נחושה בדעתה להפוך לכותבת. "כותבת", כך היתה תמיד אומרת, ולא סופרת, חלילה.
"לעולם לא אהיה סופרת" אמרה פעם למרים. "זה גדול עלי..."
מרים זכרה את הפעמים הראשונות שישבה עם נועה.

בתחילה ספרה לה וספרה ודברה על הכל.
חוץ מאשר על הדברים החשובים.
לאט לאט הלך ונבנה ביניהן אמון מהסוג שמרים לא חוותה מעולם עם איש מלבד אריה. נועה הובילה אותה לאט לאט ובלא משים אל עימות עם החוויות הנחשבות והחזקות ביותר של חייה.

מרים ראתה את זה מגיע הרבה לפני נועה. ובאיזשהו שלב היא לקחה החלטה: לפתוח. לשים את סוד חייה ואת משמעות חייה בידיה של נועה. היותה אשתו של ירון לא העלה ולא הוריד.
היא החליטה לעשות זאת בגלל אריה, כמובן, או כך אמרה לעצמה... משהו בתוכה השתוקק להנציח את המארג המופלא שחייה נטוו בו בארבעים ואחת השנה האחרונות.

בניטו הצטרף אליה במטבח ויחד שתו תה ארל גריי בחלב בשתיקה. בניטו הצטיין בשתיקות. יחד עם זאת, מכיוון שמרים ביקשה ממנו, היה מדבר אל אריה כל הזמן. הוא למד עברית במהירות מסחררת והיה אומר לאריה את כל אותם הדברים שמרים לימדה אותו להגיד. כשהיה מלביש אותו, למשל, לקראת טיול בחוץ, היה מדבר בשבחם של מכנסי הג'ינס האופנתיים ומספר לאריה כמה יפה היה נראה בהם. לא שהיתה זו רבותא, אריה היה נראה מרשים בכל בגד – בקומתו הגבוהה ובשערו המלא והחום שרק בקושי זרקה בו שיבה היה נראה כמו בן חמישים שנראה טוב ולא כאדם המבוגר מזה בכמעט שלושים שנה.
אם היו לו חיים חברתיים לבניטו, מרים לא ידעה וגם לא שאלה. בזמנו החופשי היה יוצא, מרים ידעה שיש לו קשרים בחברה הפיליפינית של המטפלים והאו פרים של השכונה, אבל מעולם לא הביא חבר או חברה הביתה וגם לא היה מבלה שעות בשיחות טלפוניות כמו רבים מעמיתיו. היום אחה"צ היא שחררה אותו, נתנה לו ערב חופשי.


...הפעם הראשונה היתה ביום ששי בערב. הוא אסף אותה בויליס שלו והם נסעו אל הים. הוא הכין קצת עצים והצית מדורה קטנה. היתה רוח חזקה והיא חששה כל הזמן שהאש תכבה אבל היא לא כבתה. הוא פרש שמיכה והם ישבו עליה וחיכו לירח המאוחר שיזרח. מבטו הרחיק עמוק עמוק אל הים לכיוון הגלים השחורים שנצצו מפעם לפעם כשהתפזרו לאדווה קוצפת.

היא ישבה על ידו כשסנטרה שעון על ברכיה ופזלה אליו מדי פעם. שפתיו היו חשוקות וחיוורות. נשימותיו היו עמוקות. צמרמורת של התרגשות עברה בה פתאום מבלי דעת. היא הרגישה כבר כמה שבועות שמשהו עומד לקרות. היחסים ביניהם החלו להחליף צבעים. לאט ומבלי משים היא התחילה לחשוב עליו גם שלא היה איתה. מה הוא יחשוב, מה הוא יעשה.
לאט ומבלי משים, כששכבו, הוא החל להשיר מעליו את הנימוס היקי שלו והפך להיות יותר בוטה ויותר ישיר. ככל שהיה בוטה יותר כך היו עיניה מתעגלות יותר בהתחלה בפליאה ואחר כך בתשוקה והנאה.
אבל עדיין הכל היה באויר.

ועכשיו הם ישבו כאן והיא התחילה פתאום להבין שמשהו עתיד לקרות וליבה צנח בפחד. בפחד? בהתרגשות יותר מאשר בפחד.
"קומי" ציוה עליה פתאום וקם בעצמו.
"למה...מה קרה..?" גמגמה.
"קומי" חזר.
היא קמה, מבולבלת משהו.
הוא הוביל אותה מאצל השמיכה ובכמה צעדים היו לצד הויליס.
"תתפשטי" חזר וציוה.
מעולם לא היה כה בוטה, כה פוקד. ראתה בו את המג"ד, לא את בעלה.
"למה להתפשט...?" שאלה במבוכה ובהתרגשות.
"תעשי מה שאני אומר. ככה אני רוצה."
פשטה חולצה וחצאית ונשארה בחזיה ותחתונים לבנים מתנשמת בכבדות.
סובב אותה בפתאומיות אל דופן הויליס.

משך והוריד לה את התחתונים. נשארה עומדת בחזיה. עכשיו ידעה שהוא עומד לקחת אותה. ליבה פעם בהתרגשות שהיא לא ידעה את פישרה. הבוטות, העוצמה שידרו לתוכה שידור קוסם, מהפנט.
הוא השעין אותה עם ידיה קדימה על דופן הויליס והשקיע את גבה התחתון ומשך מעלה את אגנה.
ברגלו פישק בגסות את רגליה. היא מצאה את עצמה מעצבת את גופה לפי ביומו. בתוכה החלה לבעור אש.
היא חשה יד אחת מושכת בשערה כופה את ראשה אחורה בעוד היד השניה סטרה על אחוריה. היא הזדעזעה.
חלק בה חש זעם ותדהמה על שכך נוהגים בה. חלק אחר הרגיש מכושף. היא רצתה לסובב את ראשה ולמחות אך ידו אחזה בכוח בשערה. היא רשמה לעצמה בפליאה שלא הזיזה את אגנה מהתנוחה שבה פיסל אותה.

היא ידעה יותר מאשר חשה שהיא נוטפת עסיס ובדיוק ברגע ההוא הוא בא אל תוכה. זו היתה איבחה קצרה ואכזרית והיא זעזעה את כולה. הוא חדר בה שוב והיא הרגישה איך האש אוחזת בה מגבות כפות רגליה ועד פי טבעתה. הוא הלם בתוכה שוב ושוב מלווה את הלימותיו בסטירות מצלצלות על ירכיה וישבניה.

להפתעתה זה הרגיש יותר מגרה מכואב. חלק ממוחה ראה אותם מהצד איך הוא בא עליה כמו כלב על כלבה וסוטר על לחיי ישבנה והיא התפוצצה. הוא הניח לה לרגע קצר ואז נדחק אליה שוב. זה כאב ברגע הראשון כמו פגיון אש ואז קלטה שהוא חדר אל פי הטבעת שלה. משהו בה רצה למחות, בימים כתיקונם לא הניחה לו להתקרב לאיזור הזה אבל היום לא היה יום כתיקונו, היום הוא עשה בה כרצונו ומשהו בה כל כך נפעם מהחירות שהוא נהג בה עד כי חשבה שליבה יפקע...

הוא הדף בתוך פי הטבעת שלה עוד מספר פעמים ובא בתוכה בקול משתנק וחנוק שגרם לגבה להרגיש כמו כרית סיכות אצל התופרת....היא חוותה שוב מעין אביונה מפעפעת והרגישה כאילו היא משתינה וחווה צמרמורת בעת ובעונה אחת...מעולם לא חשדה שהפגנת העונג שלו תשפיע עליה כך....

איך חזרו הביתה היא כבר בקושי זוכרת. זכרה שנהג ביד אחת וחיבק אותה כל הדרך למעט החלפת ההילוכים.
שעזר לה להיכנס הביתה ולחדר המיטות. זכרה שישנה מחובקת כל הלילה בידיו. וכל זה היה מטושטש ועמום.
רק כשקמה בשבת בצהריים המאוחרים ומצאה את כוס הקפה שהשאיר לה – קר אבל עדיין היה טעים לה, ידעה שנסע אל אמהּ להביא את הילד, רק אז כשפתחה את הרדיו ושמעה את הקריינים ההיסטריים, בלי להבין מה הם אומרים, זכרה את הלילה הקודם והבינה שכל חייה השתנו, רק אז פרצה בבכי.

הוא חזר הביתה ומצא אותה בוכה והרדיו טרטר וטרטר.
"גם אני קיבלתי שוק" אמר לה וחיבק אותה.
אתמול בלילה היה הלילה שבו נחרב עולמה הישן ונולד עולמה החדש.
והיום, בשבת, הזדעזע העולם לשמוע שהנשיא ג'ון פיצ'ג'רלד קנדי נורה בדאלאס על ידי צלף ומת.


פרק ב' – אני תמיד אשמור עלייך...

דפיקות על הדלת החרידו את מרים השקועה במחשבות.
היא חשה לפתוח לנועה שהגיעה בדיוק בזמן כששוב רתחו המים.
בינתיים הספיקה המון דברים.
הערתה שלושה גביעים שמנת חמוצה על עוגת הגבינה שהצליחה הפעם ואפתה אותה עשר דקות נוספות.
הכניסה אותה לפריזר לקרור מואץ למרות שלפי כללי האפיה הקלאסיים צריך לקרר באויר החופשי.
האכילה את אריה ולקחה אותו לשירותים וקילחה אותו וסיבנה אותו ושטפה אותו כשאצבעותיה מרפרפות על גופו בעדינות ובמיומנות כאילו היתה אחות מקצועית.

כשהיה משהו מציק לו או מרגיז אותו היה נוהם מעין נהמת זעף כזאת, מפחידה, שהיתה מזכירה את עוצמתו מימים עברו. כשהיה לו טוב היתה מין הבעה כזאת של הסכמה שורה על פניו, כאילו מהנהן בראשו אבל בלי להניע אותו. וגם היה לו החיוך המיוחד ההוא שרק מרים היתה זוכה לקבל אותו. זה היה הזכר היחידי של אריה מימים עברו. החיוך המיוחד של מרים.

היא נזכרה, בערך שלוש שנים אחרי שאובחן, הרגרסיה כבר קיבלה הילוך מואץ ורגעי ההעדר שלו היו כבר רבים מרגעי הנוכחות. פתאום הסב אליה את ראשו, ובהבעה נקיה לגמרי מהסבל שידיעת מצבו גרמה לו כל התקופה הזאת אמר לה:
" מרים, אני תמיד אשמור עלייך. לנצח אשמור עלייך."
ובעוד ליבה עצר מלכת וגרונה נשנק מהתרגשות היישיר את מבטו אל עיניה וחייך, בפעם הראשונה, את החיוך הזה, המיוחד. כאילו הוריש לעצמו, לעתיד לבוא, כשיהיה כבר מחוק לחלוטין, את הסימן הזה שאומר לה: "אני שומר עלייך מרים. לנצח...."

בשנים שיבואו, כשדעיכתו הולכת ונשלמת ואישיותו המיוחדת עם הקסם המתפרץ שלה הולכת ונעלמת, כשכבר הפסיקו לדבר ולהתחבק ולהבטיח לעצמם איך ישובו וייפגשו בסוף כל הזמנים, הכל הלך לאיבוד, המילים שהלכו ממש בהתחלה, והמבטים שגם הם הלכו בסוף, ונשארה רק המסכה של פניו המרשימים והאוֹפֶּרוֹת שזמזם כל הזמן. תמיד, תמיד נשאר החיוך הזה והוא אשר תמיד נתן למרים כוח להמשיך בלעדיו.

היא הכניסה את נועה אחרי שהקפידה לנגב את עיניה והובילה אותה לסלון.
"אריה ישן" אמרה לה, כדי לחסוך לנועה את הטקס חסר התוחלת של החיבוק והנשיקה לאיש הנעדר בחדר השני.

אחרי שהאכילה אותו וניקתה אותו והחליפה לו ושבה והלבישה אותו בחלוק המדהים שלו מהמשי שכבר החל לדהות מרוב כביסות, השכיבה אותו בספה הרכה בחדר שלו והניחה אותו בידי רוסיני וחיכתה עד אשר חזהו עלה וירד בשלוות השינה, הדליקה את האינטרקום וסגרה בשקט את הדלת.
כעת, ישבה לה עם נועה וכוסות הקפה העדינות של רוזנטל שאריה ירש מהוריו, העוגיות, צלוחית הסוכר עם כפית הכסף, שימשו לה כעוגן כדי להרגע ולשטוף מעל עצמה את הכאב שהפך את עצמו לבן בית בליבה.
הן ישבו ושתו להן בשקט. מחליפות מדי פעם מילה. מסתכלות בחיבה זו בעיניה של זו כששביב של חיוך חולף בהן. ירון, היה בנה של מרים מנישואיה הראשונים והיה בן שנתיים כשהתאהבה באריה בעת שנכנסה לחנות שלו לקנות פטיש ומסמרים.

מהרגע הראשון שירון ואריה נפגשו, בן השנתיים ובן השלושים ושבע, התלקחה שם אהבת נצח. ירון, אריה הם קראו אחד לשני. ובשנים הקשות כשהחנות כמעט הגיעה לפשיטת רגל וירון ונועה למדו בארה"ב , מכר אריה נכס משפחתי אחד אחרי השני, לא כדי להציל את החנות אלא כדי לממן את ירון ונועה. וכשחזרו וירון נפצע במילואים ברמאללה, באינתיפאדה הראשונה, ואריה בא, חיוור שלא כמנהגו והגיע אל מיטתו של ירון שהיה עדיין קצת מטושטש אחרי הניתוח, פקח ירון את עיניו וחייך חיוך מאושר ואמר, "אה, אבא, באת..."
ואריה, הקשוח הזה, שהיה תמיד קשה להפתיע אותו קפא רגע על מקומו ורק מרים ידעה שהוא היה בהלם.
ורק מרים ראתה איך עיניו התכמרו אדים. ורק מרים ידעה שעבור ה"אבא" הזה שכלל לא חיכה לו היה נותן את כל מה שיש לו.

כעת ישבה עם אשתו של ירון, בחודש הששי, נכדה אחת כבר העניקו להם, תודה לאל שאריה עוד היה בהכרה צלולה והספיק לרוות ממנה נחת. לרוות ממנה נחת? הוא היה משוגע עליה והם היו הולכים כל שבת ברגל לים. וכמו אביה, היא לא קראה לאריה סבא, אלא בפשטות, אריה. והאדון הפטריצי הזה ונכדתו היפהפיה היו מושא למבטים של העוברים ושבים שחשבו עליהם שהם הרגע יצאו מתוך סרט של הוליווד.

נועה לא השתמשה ברשםקול. החזיקה פנקס על ברכיה ורשמה בו לעיתים רחוקות ראשי פרקים. היה לה זכרון מעולה והיא לא רצתה שמרים תרגיש שלא בנוח.
היא כמעט לא שאלה שאלות. היא הניחה למרים לזרום עם המילים. לפעמים היתה שעה עוברת ומרים היתה משחררת רק כמה משפטים. ולפעמים היתה זורמת וזורמת בקלוחים עזים.

רק בפעם הקודמת גילתה מרים לנועה טפח מהחיים המיוחדים שניהלה עם אריה. בזהירות רבה הסבירה לה שזו היתה בחירה שלה, שזה נעשה מרצון ושזה גרם לה אושר רב. למרבה שמחתה של מרים, נועה קיבלה את הדברים בפשטות ובישירות, ללא תמיהה או שפיטה או רחמים כמו שאנשים לפעמים היו מגיבים על סוג יחסים כזה. כזו היתה נועה. צמח בר נדיר, מוח שלא הכיר בפרות קדושות ולב שידע להבדיל בין זיוף ובין אמת. מרים אהבה את נועה כחברה אינטימית לא רק ככלה.

היא הסבירה לנועה, ללא תיאורים פלסטיים, איך החיים הסתדרו לה ולאריה כך שהוא יהיה המוביל והמנחה והיא תהיה המובלת. היא הסבירה לנועה שזו היתה עמדה רגשית לפני היותה עמדה מעשית. שהידיעה שהוא נמצא שם עבורה ושהוא יקבע עבורה קנתה לה יישור קמטים נפשי לנצח.

בעולם הגדול, כך למדה מרים, היתה יותר פתיחות ליחסים כאלה ואחרי שהיא ואריה התמקמו בתפקידים שלהם ולמדו זה את זו, נסעו לא מעט פעמים ופגשו אנשים שאהבו כמוהם וחיו כמוהם ולמדו מהם לא מעט.
בארץ לא ידעו ולא שמעו כביכול על דברים כאלה ומרים ואריה היו דיסקרטיים מאוד.

מרים חייכה כשהסבירה לנועה שהיא היא זו שנגרם לה צער על ששנים יכלה לכרוע לפני אריה בבואו הביתה רק כאשר הילדים, ירון ואסנת שנולדה להם, לא היו בבית. זה הציק לה יותר מאשר לו.
"ככה זה כשיש ילדים, " אמרה וחייכה חיוך קטן של אושר...
"היינו צריכים להתאפק הרבה פעמים...אבל הרבה זוגות עם ילדים צריכים להתאפק...." היא ראתה איך פניה של נועה הסליקו קלות וחיוכה התרחב. היא נזכרה איך היה תמיד מהסה אותה. שהילדים לא ישמעו.
פתאום צפה ועלה בה הנסיעה ליערות הכרמל


...... הם מגיעים במכונית הסטודיבייקר שלו לסוף הדרך הסלולה. הוא מושך מהאוטו עוד כמה מאות מטרים בשביל עפר, מעמיק עוד ועוד לתוך היער.

פתאום בעשר בערב אמר לה: "תתארגני, אנחנו יוצאים."
ירון הסכים לשמור על אסנת והם יצאו.

"לאן נוסעים?" שאלה אותו והוא הטיל בה מבט חריף. היא ידעה מיד לאן נושבת הרוח.
"לאן נוסעים, אדוני?" שאלה שוב כששפתיה מתעבות ושמעה איך קולה יוצא ניחר וצרוד.
הוא לא ענה לה ולא הביט בה ורק הגיש את אצבעו לשפתיו להסות אותה.

עכשיו הוציא אותה מהרכב והביא אותה לעמוד בין שני עצים קרובים.
תעיפי את כל הבגדים אמר והושיט לה צ'ימידאן ריק.
צייתה לו בדממה. היה לה קר והיא רעדה. לא רק מהקור.
הוא הביא חבלים מהרכב וקשר את ידיה גבוה על שני העצים
הוא נעץ שתי יתדות באדמה וקשר את רגליה ליתדות בפיסוק רחב מאוד.
"כאן את יכולה לצרוח כאוות נפשך." בבית היו תמיד צריכים להיות הסויים.
"נמאס לי מלהסתתר ולהיות שקט כל הזמן".
והוסיף – "היום אשמע אותך צועקת..."

"כן אדוני" אמרה לו וידעה - היום תשוקתו מרקיעה לשחקים. זה הולך להיות עסק כואב.
אבל באותו זמן עצמו ריגשה אותה הסיטואציה מאוד. קשורה עירומה בין שני עצים, בחוץ במקום שכל אחד יכול לראות ולשמוע אם רק יזדמן לכאן..
הוא הושיט לה משהו לנשק. היא נישקה בצייתנות מזהה את קת המגלב. היא הצטמררה.

הוא הלך מאחריה וליטף את גבה.
הוא הניח לגבה להרגיש את מגע העור של זנבות המגלב.
הוא ליטף את גבה ואחוריה עם המגלב.
הוא שרק עם המגלב באויר והיא צעקה מפחד עוד לפני שהוא נגע בעורה.
ואז החל לעשות איתה אהבה....

בדרך חזרה, כואבת אך מאושרת, אחרי שעיסה את גבה המסומן שתי וערב, את שדיה הנפוחים ואת עגבותיה המצולקות בקרם מזין , אחרי ששתו קפה מתרמוס שהכין בעוד מועד, התכרבלה עליו ונרדמה.
כשהגיעו חזרה הביתה הכניס אותה ישר למיטה והרדים אותה כמו שמרדימים תינוק.
בבוקר עם הקפה ועתון של יום ששי עם התשבץ שהיא אוהבת, חייכה אליו ואמרה לו, צמים?
והוא שכח בכלל שערב יום כיפור היום.

ובערב קראו לו והוא הלך, מג"ד בשריון, ולמחרת הגיע לבלוזה איכשהו וצלצל לה משם שהמצב קשה ושהמוצבים נופלים ואחרי זה לא שמעה ממנו ששה ימים רצופים ואז הודיעו לה, בטעות, שהוא נהרג.

שעת הדמדומים - חלק ב'

RIS • 25 ביוני 2004

פרק ג' – הָאל


בשנים שחלפו מאז האבחנה הפסקנית ואכזרית ההיא בתל השומר, שאלה את עצמה מרים, לא פעם ולא תריסר פעמים מה כאב לה יותר – אותן שעות במלחמת יום כיפור בהן "ידעה" שאיבדה את הדבר הכי יקר שקיים בתוכה – או אותן שנים שבהם ראתה מול עיניה הקמות איך הוא הולך ואובד לה, דקה אחר דקה שלב אחר שלב.

באיזו אכזריות לימדו אותה החיים את המשמעות האמיתית של המילה געגועים. כמו ב"לך אל גופותיך הפזורות” כשגיבורו של פארמר מת וחוזר ומת באלף מיתות משונות וקם כל פעם לתחיה, כך גם היא כך גם הוא.... איך היה חסר לה אדונה...

מרים נשמה עמוק וחזרה אל נועה שחיכתה לה בסבלנות שתשוב משרעפיה.
"התחלתי כבר לכתוב טיוטה" אמרה נועה בביישנות מסוימת.
מרים חייכה אליה ולא אמרה דבר.
"אני עדיין לא רוצה להראות לך, זה עוד לא מסודר מספיק" הוסיפה נועה.
"זה בסדר" אמרה מרים ברוך. "את רוצה להמשיך?" ולא חיכתה לתשובה אלא שבה והחלה לספר על הטיפות הקטנות והטריויאליות האלו שקישטו את חלונה ארבעים שנה, טיפה אחר טיפה שמצטרפות יחד והופכות למפל של אהבה.

מרים לא היססה בבחירת המילים בעודה מספרת לנועה על הפכים הקטנים של החיים. על הדברים שאהבה והוא אהב. לקבל אותו ולפנק אותו ולשרת אותו היו דברים שגרמו למרים אושר רב.
מצד שני, תהתה איך תספר לנועה על הלילות הנפלאים שבהם לקח אותה למקומות שלא חלמה עליהם מעודה? איך תספר לה על העונשים שהיתה סופגת בשנים הראשונות, עונשים שקיבלה באהבה, במסירות ולעיתים כה קרובות בתאווה.....מרים הסמיקה רק מעצם המחשבה.

היא החליטה עוד בהתחלה שתספר לנועה רק את העקרונות. איך למדו היא ואריה שהיא מלאה ברצון עצום להתמסר לו והוא צריך לשלוט בה, ואף לרדות בה לפעמים, בייחוד במיטה.
היא ידעה שלא תוכל לספר לכלתה פרטים אינטימיים. לא מפני שהתביישה. באופן מוזר ביותר היא ידעה שהיא לא מתביישת, ההיפך היא היתה גאה.
אבל היא זכרה את הדיסקרטיות של אריה והחליטה לא לחלוק את הפרטים היותר אינטימיים עם נועה. ואם לא תהיה ברירה אזי רק כזית וגם זה בצניעות האפשרית ביותר.

היא פסחה על תיאורים מדויקים של החבלים ושל המלקות. רק רמזה שכשהולקתה ופיה היה חסום במיני מחסומים שאריה ייצר לבדו והיתה בוחנת בראי את הסימנים שנותרו בה היה עובר בה גל של תאווה והיתה מתקשרת לאריה ומבקשת רשות להקל על עצמה.
היא חייכה אל עצמה כשנזכרה איך גרונו היה נחנק כשהיה מנסה להעביר לה הוראות בעוד יש לו לקוחות בחנות.

היא סיפרה לנועה על חוש ההומור שלו ביחסים האינטימיים שלהם. נועה הכירה כמובן את הצד האירוני והסובטילי של אריה. הוא היה איש עם המוח המתוחכם והבלתי משומש ביותר שהיא הכירה, כך אמרה עליו פעם.

היא סיפרה לנועה אנקדוטות קטנות. אבל היא לא סיפרה לה על הפעם שהלכו לפילהרמונית לשמוע קונצרט ואחרי ההפסקה כשהגיעה עת בצוע יצירה של שטוקהאוזן שאריה פשוט לא סבל, לא חזרו לאולם אלא נשארו בפואייה ולמרבה בושתה הכריע אותה על ארבע מאחרי עציץ והכריח אותה לקחת אותו בפיה.... זכרה איך גיחך כל הדרך הביתה ואיך היא, מהמקום של השֵדִים שלה, הרגישה, בטעות, שהוא לועג לה, חבטה בו מכה נוראית בצלע שהוציאה את כל האויר מריאותיו. איך ראתה את העלבון על פניו ואיך בכתה כל אותו ערב, כשכל בקשות הסליחה שלה מתנפצות אל חומת שתיקתו.

חיוך פנימי עבר בה כשנזכרה איך העיר אותה בשתים עשרה בלילה. איך קשר אותה עירומה במרפסת הפתוחה כשכל מי שהיה אולי ער בשעה הזאת מבין השכנים היה יכול לנעוץ מבטים בגופה המפואר....
איך אמר לה : "על המכה שנתת לי אני סולח לך כי אני אוהב אותך. אבל על הבכי שלך את תענשי בכל חומרת הדין".

איך, בא ואסף אותה כשהאיר השחר, וראה את עיניה מתעגלות אליו בתשוקה ופישק אותה ובא עליה מאחורה, שכמו תמיד, היה גורם תשוקתה להגיע לשיא כשהיא מתחננת שיקח אותה בפי הטבעת מרגישה כמו תמיד כל כך מטורפת בעשותה זאת וכל כך גאה ומאושרת אחר כך כשגמר בתוכה באותה אנקה כבושה שלו...
אחר כך – כמו תמיד הכין לה קפה, התרחץ והלך לעבודה....

זה היה דבר אפייני לאריה. לא חשוב מה היה בלילה. בין אם ישנה בין זרועותיו או, כמו שזה קרה לפעמים, למרגלות המיטה, וגם אם רבו באותו ערב – מה שהיה נדיר – אבל קרה, תמיד העיר אותה עם כוס קפה. והוא היה מכין באמנות קפה בפרקולטור שהרגיש כמו הקפוצ'ינו בבר סן אוסטשיו, ליד הפנתאון, ברומא, לא הרחק מהמועדון שלמדה בו בפעם הראשונה שהיא ואריה לא לבד בענין יחסים כאלה.
הוא היה מביא לה את הקפה ולפעמים אם לא מיהר היה יושב ומתבונן בה שותה, מבטו מתרכך כשהוא מסתכל עליה וליבה היה נמס למראה המבט הזה.

היא סיפרה לנועה איך כשהיה משתוקק אליה ביותר היה מכביד עליה יותר בעולו. בלי להיכנס לפרטים הסבירה לה שאחרי ליל תשוקה מיוחד מצידו היתה נושאת ימים על גבי ימים את סימניו.
ניסתה להסביר לנועה את הגאוה המיוחדת והריקוד הפנימי שהיו מתרחשים בה כשהעמיק בה את סימניו.
נועה הקשיבה בפה פעור. מרים תהתה לעצמה....אם....לא זה לא יכול להיות אמרה לעצמה ושוב חייכה חיוך קטן.
"קשה להאמין, מרים, שחיית כמו... גיישה ...כל השנים האלה" אמרה נועה ונאנחה.
"כולם חושבים שאת הבוסית הקשוחה ביותר שיש...."
"לא, לא כמו גיישה..." אמרה מרים.
" הייתי כפופה לו וגם שווה לו באותו הזמן..." איך מסבירים את הסתירה הזאת?

אחרי שאריה כבר לא היה יכול לעבוד השתלטה מרים על הענינים. אריה, למרות שהצליח להציל את חנותו מפשיטת רגל והרחיב אותה עד כדי היקף של עשרה עובדים, עבד עדיין באותה שיטה שעבדו אביו ודודו שפתחו את חנות כלי העבודה הראשונה ביפו בתחילת המאה שעברה.

כשמרים נכנסה והבינה שהעסקים הגדולים הם עם גופים גדולים וניסתה לפעול בכוון זה ניסו כולם להניא אותה. אבל תוך שלוש שנים קיבלה מרים בלעדיות לאספקת כלי עבודה לחיל האויר, לתעש, לתיאטראות
לבתי ספר, לאוניברסיטה ולמי לא.
היא פיטרה בלי רחמים מי שניסה להתחכם איתה ולעקוף אותה.

אחרי שנה וחצי נסעה לארה"ב וזכתה בבלעדיות על "פלייר פטנט" חדש – סדרה של כלים, למעשה, כשהיא גוברת על יבואנים גדולים ממנה פי עשרה.
באופן עקבי סרבה להגדיל אשראי בנקאי והמחזורים צמחו משנה לשנה.

אחרי שלש שנים מינתה מנהל מקצועי ועברה לנהל הכל מהבית. הטיפול באריה החל לדרוש את כל זמנה.
בעיניים מפוכחות הם תכננו את עתידם. כשהובהר מעל כל צל ספק מה טיבה של המחלה שלו כבר היה אריה שרוי בדעיכה מתקדמת. הוא לא הכחיש והיא לא הכחישה ואף אחד מהם לא שקע לרחמים על זולתו או לרחמים עצמיים. היה ברור לשניהם ללא כל דיבור על זה שגם בזה הם ביחד.
הרי אמרו בהתחלה: עד הסוף...


הם סיכמו את כל עניני הכספים, וככל שהיה יכול הדריך אותה בשנים הראשונת. הוא לימד אותה את כל נקודות התורפה של העסק. אבל בנושא כח אדם הם היו שונים. אריה היה רחום וחנון מתחת לקשיחות . מרים היתה קשה ועקשנית מתחת לעדינות. מי שניסה להוליך אותה שולל היה לומד את טעותו על בשרו.
ואז היתה שבה הביתה והופכת את עורה. ככל שהוא שקע יותר כך היתה מתמסרת יותר. ואחרי שכבר לא היה קיים יותר ביניהם האפיק המיני עברה לטפל בו כמו בתינוק. הוא ידע שהוא שוקע והולך. הוא הפסיק לזכור מי הוא ומי הם ילדיו ומי הם עובדיו. אבל מעולם לא הפסיק לזכור מי היא.

מרים חשבה עליו תמיד כמו על הָאל – הרובוט שהשתגע בסרט 2001 - אודיסיאה בחלל. היא חשבה הרבה על הקטע העצוב הזה כשדייויד באומן מכבה את הָאל, כפתור אחרי כפתור, מתג אחר מתג, עוד סקטור ועוד סקטור כשהָאל הולך ונסוג לקטטוניה אינפנטילית... כך ראתה את אריה, האיש החכם שלה, הולך וכבה והולך ונמוג ועם כל סקטור שהלך לאיבוד היתה הולכת לאיבוד פיסה משפיות הדעת שלה, היתה הולכת לאיבוד פיסה מתוך ליבה.



פרק ד' - ארבעה שירים אחרונים


קול כחכוח נשמע מהאינטרקום ומרים מיד קמה, זרקה מבט של התנצלות לנועה וטפפה אל החדר, פותחת את הדלת שציריה שומנו בהתמדה והציצה פנימה. אריה ישן בשלווה, כנראה היתה לו ליחה ולכן כחכח, ופניו היו שקטים ויפים. מרים תמיד חשבה עליו כעל דמות מספרי איין ראנד – עם החוטם הרומאי הזה ועצמות הלחיים המעוצבות אך המשדרות עוצמה. איזה בזבוז חשבה לעצמה...אדם בן שבעים ושבע, עוד מעט בן שבעים ושמונה נראה כמו פרח...ובפנים....הכל אכול....

אסור לך, אסור לך לחשוב כך אמרה מיד לעצמה כמו תמיד.

ניגשה לארון הדיסקים העצום וחיפשה לאריה דיסק. חייכה כשנזכרה בשם היחיד שמעולם לא נכנס אליהם הביתה ומעולם לא הוזכר יותר על ידם...
נזכרה שוב בקונצרט ההוא ואיך חשבה שהוא צוחק עליה. ואפילו שהבינה לימים שהבדיחה היתה על חשבון שטוקהאוזן השנוא על אריה ולא על חשבונה תמיד היתה עוברת בה נקיפה של כאב כשהיו נכנסים להיכל התרבות ועוברים על יד המקום שכבר לא היה בה עציץ אבל היא תזכור אותו לעד.

לבסוף שלפה את " ארבעה שירים אחרונים" של שטראוס היא שנאה את הדיסק הזה, לא בגלל המוזיקה. אריה לימד אותה לאהוב את זה. בגלל השם – ארבעה שירים אחרונים...שירת הברבור הגאונית של שטראוס הזקן. ג'סי נורמן שרה ואריה היה תמיד מתהפנט.
ובכל זאת, השם, ארבעה שירים אחרונים, השרה רוח נכאים על מרים. ואריה אהב אותו כל כך ובמיוחד את "ספטמבר". באופן מוזר – תפקידי גברים הוא היה שר בלה לה או את המילים. אבל תפקידי נשים היה שר באוקטבה נמוך ביותר ובאמצעות התוים עצמם – דו לה לה רה מי מי וכו' בדיוק אבסולוטי. מרים זכרה במעומעם שרק אחד מכל מאה אלף בני אדם ניחן בתכונה הזו של אריה...

הניחה את הדיסק, הפעילה וסגרה את הדלת בשקט והלכה למטבח לשפות עוד קומקום. אז חזרה אל נועה שהניחה מידה את רשימותיה וחזרה להקשיב.

"אני רוצה לספר לך על הפעם היחידה בכל החיים המשותפים שלנו שבגדתי באריה..." אמרה והיישירה מבט אל נועה. היא רשמה לפניה שנועה הזדעזעה. אבל מצד שני לא הוציאה הגה.

"היינו במסיבה. מין מסיבת זוגות כזאת של יום שישי.. אריה לא רצה ללכת, הוא היה מדוכא מאירועי סברה ושתילה, מינו אותו מינוי חירום לדובר צה"ל והוא הרגיש שהוא מוכר סיפורי בדים לעיתונאים האמריקאים והגרמנים."
"שכנעתי אותו שאם נצא זה יהיה לו יותר קל. באופן נדיר לגמרי הוא הסכים. ובאופן נדיר לגמרי באמת השתפר לו מצב הרוח."
" ופתאום הגיעה אישה אחת, מעין אקס נערת זוהר תל אביב, אישה שכיכבה במדורי הרכילות של העולם הזה, אישה שהיתה מאהבתו של זהו ושל ההוא."

"לא ידעתי בכלל שאריה הכיר אותה, שהכיר נשים כאלה, למרות שידעתי שהוא היה נחשב לשובר לבבות (ועדיין) דקרה אותי סכין בלב לראות איך הוא קיבל את פניה במאור עיניים.
שתיתי קצת יותר מדי פונץ' וכל הקצוות היו דרוכים טיפה יותר מדי."

"כשאריה חזר לעמוד על ידי סובבתי לו את הגב. כשהציע שנרקוד אמרתי שיש לי בחילה.
אותו רגע האישה ההיא הגיעה ואיכשהו נהיה שאריה רקד איתה.
אני לא יודעת מה קרה לי אבל מצאתי את עצמי נצמדת למישהו שלא הכרתי ואחרי רגע רקדנו צמודים על הרחבה."

"הוא חשב כנראה שזכה במפעל הפיס כי לשונו התחילה לחפש מציאות באזני, ואני נרתעתי ממנו אבל לא הפסקתי לרקוד איתו וצחקתי כל הזמן בקול רם. אריה ראה ולא ניגש אלי. ידעתי שהוא ימות ולא יעשה סצינה."

"בפעם הבאה שעיני צדו את עיניו ראיתי אותו עומד על יד הדלת חיור ועיניו יורות זיקים. הוא נפנה והלך החוצה ואני, התפכחתי בבת אחת ורצתי אחריו למכונית. הוא פתח לי את הדלת שלי – מה שהיה עושה לעיתים רחוקות ורק כשהיה לו מצב רוח טוב –ואני ידעתי שזה סימן רע, רע מאוד."

"כשהיינו כבר בתוך האוטו הוא סטר על פני בכוח, בכוח שמעולם לא סטר על פני – ללא בקרה. בזעם. ואני מזכירה לך שהוא מעולם לא הרשה לזעם להתערב במעשיו, עד אותו לילה."

"לא דיברנו כל הדרך עד הבית. כשהגענו הלכתי ישר לחדר השינה התיישבתי ליד המיטה וחיכיתי."

"הוא בא ועיניו רושפות זיקים. הוא קשר אותי בחבלים, חזק ואכזרי ולא מתחשב. ולחלוטין לא בקטע של סקס." (מרים השפילה את עיניה כאן). "ואז הוא הכה אותי במקל. מעולם לא הכה אותי קודם במקל..."

נועה הקשיבה חיוורת, מבוהלת, כועסת, מרותקת.

"זו היתה הפעם היחידה שהצליף בי בחמת זעם. אריה מעולם לא נגע בי מתוך מחשבה זרה. גם כשהיה קשה אלי היה קר רוח ומחושב. כל נגיעה בי סימלה את שלטונו עלי. עוצמתה והמקום שעליו ניחתה היו מחושבות על המילימטר. לכן גם היה בי אמון בלתי מוגבל בשקול דעתו. זה משהו שהדעת כמעט איננה תופסת – איש שהוא זר לי, זר במובן זה שהוא מחוצה לי, ובכל זאת יודע טוב יותר מה נכון בשבילי ומה אינו נכון. והרי זה דבר שאת מגלה אחרי מעשה. ובזמן מעשה לפעמים זה כואב מדי או משפיל מדי כדי לראות באובייקטיביות.
אבל אחרי מעשה, פעם אחרי פעם אחרי פעם, לגלות שהוא צדק. שהוא ידע שהוא צודק. ושהוא ידע שבסופו של דבר גם אני אדע שהוא צדק...זה כמעט בלתי אפשרי שזה יקרה....וזה קרה..."

"הוא הכה אותי עד שכאבה לו היד, כך סינן בין שיניו, והתיר אותי, מה שנחשב בעיני אקט של בוז שאחרת היה משאיר אותי כבולה לרצות את עונשי – ויצא מהבית ולא חזר עד הבוקר..."

מרים חשה לפתע שהיא יושבת כך כבר כמה דקות בלי תנועה ושהגב כואב לה. היא נשענה אחורה על הספה.

"את חושבת שהוא הלך אל האישה ההיא..?" שאלה נועה בגרון ניחר. היא לא ידעה אם היא יותר כועסת על מעשהו של אריה או יותר משתאה מהתופעה המדהימה הזו שהאשה האסרטיבית והחזקה הזו מספרת איך בעלה קשר אותה והכה אותה באכזריות במקל ועיניה מצטעפות בגעגוע לאירוע הזה..

"אני יודעת בודאות שהוא לא הלך אליה," אמרה מרים ועיניה עדיין בוהות, רואות ולא רואות... אם היה הולך אליה היה חוזר הביתה ואורז. הוא לא היה נשאר אתי אפילו רגע."
"אבל למה?" הרי היית סולחת לו לבטח" מלמלה נועה.
"אני הייתי סולחת לו" אמרה מרים ועייפות פתאום חדרה לקולה.
"אבל הוא לא היה סולח לעצמו". הוסיפה אחרי רגע.
"את מבינה, הוא נדר לאהוב אותי ולהגן עלי ולהיות נאמן לי" אמרה כמעט בלחש.
"זו היתה ההתחייבות שלו מול הנתינה שהוא ביקש וקיבל ממני." היא שאפה אויר.
"עוד אז, ממש בהתחלה הוא נדר לי שישמור עלי כל חיי... וכך עשה....כך עשה"

נועה ידעה שכאן, פחות או יותר, הסתיימה ה"סדנה" שלהן לאותו היום....היא כבר הכירה את המתכונת של השיחות עם מרים...היא כבר הכירה את הדרך שבה מרים היתה מתכנסת בעצמה...היא ידעה שבתוכה של מרים היא עוברת למעין דו שיח שהיא מנהלת . עם עצמה? עם אריה? אין לדעת. אבל אין ספק שזה דו שיח משעשע, שכן אחת לכמה רגעים עולה חיוך קטן על פניה של מרים ועיניה נעצמות כמעט לגמרי בסיפוק.....


...הוא לקח אותה מוקדם בערב. שעה לחלוטין בלתי צפויה. היא יצאה מחדר השינה בדיוק כשהוא הופיע מעבר למסדרון והם התחבקו, כרגיל, הוא גחן ונשק לשפתיה והיא חייכה.
כשחשה את לשונו חודרת לפיה ידעה מיד שהוא רוצה, זה היה כעין סימן מוסכם עליהם, סימן שמעולם לא דברו עליו, ומיד אותת לה גופה, כמו תמיד, שגם הוא רוצה...

הוא סובב אותה וידיו חבקו את גופה מתחת לשדיה והיא חשה בו מתקשה כנגד אחוריה.
הוא שב וסובב אותה ולחץ על כתפיה בכוח מכריח אותה לכרוע היא חשבה שהוא רוצה שהיא תיקח אותו בפיה אבל הוא המשיך ולחץ מתכופף מעליה וגחן וסטר על אחוריה בעוצמה שהביאה את ריאותיה לפלוט אנקה.

הוא הושיט לה יד ובעודה כורעת הוביל אותה, על ארבע בחזרה אל חדר המיטות.
איש לא היה בבית מלבדם ובכל זאת הוא סגר את הדלת.
היא ידעה שעוד שניה יתחיל ריקוד האנקות שלה וידעה שריח תשוקתה ונכונותה ממלא את נחיריו.
הם שכבו מתנשמים שעה ארוכה כשהיא חבוקה בידיו, גאה בעצמה על שהיא מעניקה לו עונג כה רב.
הם לא עבדו באותו יום, זה היה יום שבתון, והוא רצה להיות מול הטלוויזיה כדי לראות את תוצאות המידגם.

הוא התעטף בחלוק המשי המפואר שלו והיא חגרה על עצמה סדין והם עברו לסלון.
תוצאות המידגם עלו על המשוער ואריה היה מלא סיפוק. סוף סוף נבחר ראש ממשלה שהוא בטח בו.
מרים היתה מסופקת אבל שמרה את מחשבותיה בליבה.

הם שתו יחד תה וחזרו למיטה.
"אני מאמין שהוא יחזיק הרבה זמן מעמד" אמר אריה והתמתח במיטה.
היא כיבתה את האור.
"רק הוא יצליח להביא שלום עם הערבים" אמר.
מרים התכרבלה לה מנומנמת ושאלה: "מי?"
היתה שתיקה קלה והוא כחכח בגרונו.
שוב שתיקה.
"אריה?"
"נו, זה שאת אני יודעים איך קוראים לו" אמר בעודו מנסה במבוכה לצוד את השם שאבד לו...
ואז פלט בקול מאומץ: "יצחק הזה..."

מרים היתה לפתע ערה לחלוטין. היא הדליקה את האור והתבוננה בו.
אריה שכב ומצחו מקומט מנסה להיזכר בשם.
"רבין?" שאלה ובליבה נולדת עננת דאגה כמו כתם דיו בתוך מים צלולים.
"כן, זהו!" אמר וחייך. "פתאום עף השם שלו מהראש שלי."
מרים לא ידעה באותו רגע, שכאן, עכשיו, התחילה השקיעה של חייה.
והעולם כולו בירך על בחירתו השניה של יצחק רבין לראש ממשלת ישראל.

שעת הדמדומים - חלק ג'

RIS • 25 ביוני 2004

פרק ה' - אחר הצהריים של הפאון



מרים סגרה בעדינות את הדלת מאחרי נועה.
הטלפון צלצל.
מרים ניגשה לאט אל האלחוטי והרימה.
זה היה בניטו. לדעת אם צריך אותו במקרה. מריה חייכה לעצמה על הרגישות שלו – בידיעה שייתכן והיא עסוקה עם נועה – הודתה לו והודיעה לו שהוא יכול להמשיך לבלות.

השמש השוקעת חדרה דרך התריס והוילון הפתוח ושלחה קרן חודרת שסימאה האת מרים.
היא הסיטה את הוילון ואפלולית קלה ירדה על החדר.
מרים נאנחה. עוד יום מהנצח עומד לחלוף לו. עיניה נתקלו בתמונה המדהימה של אוסנת ואריה באלפים.

היא נזכרה בבת המצוה של אוסנת. אוסי. עשו לה מסיבה גדולה וקומזיץ אצל אחיו של אריה בהרצליה פיתוח.
אוסנת. כמה היתה מרים גאה בה. היא הודיעה שאת כל כספי בת המצוה היא תורמת לילדים נכים.
אוסנת....כבר נשואה שנתיים ועדיין חוזרת לגן המשחקים של ילדותה להתנדנד על הנדנדה. מאכילה חתולים רעבים בחצי העיר. הבת של אריה....

מרים נכנסה לחדר ולקחה את אריה לשירותים הצמודים. איך היה גאה כשעשו את השיפוץ ואפשרו לאוסנת שירותים בתוך החדר! כבר בקושי זכר את שמה של אוסנת. אבל כשהיתה נכנסת לחדר היה אור מאיר את עיניו. אוסנת ירשה את הגוף של אמה ואת הגובה של אביה, ופצחה בקריירה של דוגמנות אבל מיד קטעה אותה כשהבינה שהנשמה שלה תישאר רעבה ומשמימה במקצוע הזה. עכשיו אחרי שסיימה רפואה היתה בסוף ההתמחות שלה ברפואת ילדים. מרים היתה מאוד גאה בה.

כשסיימו בשירותים ומרים הגניבה לאריה רחיצה מהירה בספוג – לא יכולה לסבול את המחשבה שהאיש הפדנט הזה יצטרך לחכות עד לשובו של בניטו בתשע בערב כדי להתרענן – והובילה אותו חזרה לחדר. הושיבה אותו בכורסה הגדולה והניחה את הדיסק "אחר הצהריים של הפאון" עוד אחד מהאהובים עליו. אריה ישב נינוח בכורסה, ראשו שמוט מעט אחורה ועיניו "פוזלות" כלפי מטה עוקבות אחרי תנועותיה.

הטלפון צלצל וצלצל ומרים התנתקה בקושי מאריה והלכה להרים. כמובן עד שהגיעה הצלצול נפסק.
מרים הניחה את הנייד על שולחן האבן של הסלון ופתאום נתקלו עיניה באוגדן פתוח. מיד ידעה : נועה שכחה כאן את הניירות שלה.
מרים אספה את האוגדן וניגשה להניח אותה על ארונית הרוזווד שבכניסה, שלא תשכח אותו.
מבלי משים פתחה את האוגדן וראתה את השורות הראשונות המוקלדות. מיד סגרה אותו כדי שלא להחשב בעיני עצמה מציצנית. אחרי רגע שבה ופתחה וקראה את השורות הראשונות:

יש ודרכים חדשות נכבשות ומוחות את הסימנים המוכרים של המסלולים הישנים. עם חלוף הזמן הולך ומיטשטש הזכרון הויזואלי של הדרך הישנה ואף על פי שהעין עדיין מחפשת את נקודות הציון המוכרות - התודעה כבר יודעת שהם חלפו ולא ישובו עוד. הזמן שבו נכבשת הדרך החדשה, נכבש המחלף, הגשר או התואי הטרי הוא בדרך כלל ביחס הפוך לזמן שבו העולם הישן, שחלף, שאבד, משתכח מן הלב.

האיש הזה שמזכיר קצת את חוסה ארקדיו בואנדיה האב, הקשור לעץ בגשם ובחום, האיש הזה שבקצות אצבעותיו יש יותר אוטוריטה מכל אדם שהכרתי בחיי – האיש הזה הוא האבא של בעלי.
אבל הוא הפך את עצמו – בדרך שאינני מבינה, ואולי אף פעם לא אבין להיות גם האבא שלי....

ג'ון לוק אמר שאין אנו אלא צרור של מושגים ותפיסות. שזהות האישיות נקבעת על ידי הזכרון הפנימי. שהוא כעין חוט התופר יחד ובסדר מסוים את כל התפיסות האלו ושומר עליהן יחד. אבל מה קורה כאשר החוט הזה מתחיל להתפורר? האם גם האישיות מתחילה להתפורר?

זהו סיפור על אישה שהצליחה לשמור על האישיות של האיש שלה גם כשהחוט התפורר. זהו סיפור על הכוח של האהבה.

מרים הניחה את הניירות מידה, עיניה מלאות. מבלי לראות סדרה לאט ובעדינות את הניירות בתוך אוגדן העור והניחה אותו על הארונית בנחת ועמדה כך, כשהדמעות מסמאות את עיניה, במשך שעה ארוכה.


היא חזרה אל אריה שהיה בדיוק באותה תנוחה כפי שעזבה אותו. עיניו עקבו כמהופנטות על צירי הרשת שעל הקיר שציירו קרני השמש האחרונות דרך שלבי התריס הפתוח למחצה. מרים מחתה את מעט הריר שהיה בזוית פיו.
הצלילים האחרונים של הדיסק נמוגו ועיניו של אריה ניתקו מציור הקיר ונעו לאט עד שעצרו על מרים.
פניו היו חסרי הבעה.

מרים ניגשה אליו וליטפה את לחיו. לשמחתה – עיניו עקבו אחריה, התמקדו בה, בשרירי לחייו התחיל להתארגן החיוך המיוחד שלו.
מרים ידעה שהכאב ההולך וממלא אותה יהיה עוד דקה ללא נשוא ממש.
היא ידעה מה עליה לעשות.
היא ירדה על הברכיים בגמישות מפליאה נוכח שבעים שנותיה.

היא כרעה כך על ארבע כמה רגעים, לרגליו. כמעט בלי לראות יכלה לדעת שהוא אמנם עומד לחייך.
היא התקפלה לה, נותנת לתחושת הכאב לחמוק ממנה והלאה, מרגישה בלאות איך המחנק הולך ומשתחרר.
ברכות רבה, הרימה את רגלו האחת ואחר את רגלו השניה והניחה אותן על גבה. כעת הצטנפה לה כמו כדור
ועצמה את עיניה. היא הרגישה איך הוא מטה את ראשו אחורה בנחת.

כרעה לה, ריקה ממחשבות, מניחה לתחושת הבטחון הטובה לחלחל לתוכה טיפה אחר טיפה. חיוך פעוט נולד בתוכה משהחלה להרגיש את עוצמת האושר שבאה לבקר אותה.
ובעודה צנופה כך למרגלות האיש וחיוכו המיוחד, משקל רגליו על גבה שקול כנגד החם שבחיבוקים, הלכה ומילאה אותה התחושה שתמיד הפעימה אותה...היא באה הביתה. היא בבית...
נשימותיה הלכו ונרגעו, כל ישותה צפה לה בנחת בחדר המחשיך לאיטו.
היא היתה שוב במקום האהוב עליה.

היא היתה לרגלי אדונה.


אוגוסט 2003
פורסם במקור, בשינויים קלים, באתר ארוטיקה של רונן אלון

orit{{ML}} • 25 ביוני 2004

מרגש, סוחף, מסעיר וגם קצת מעציב .


האהבה שקיימת שם, ביניהם, גרמה לי להזיל דמעה מרוב התרגשות .

RIS ,
זה פשוט מושלם .....

melody • 25 ביוני 2004

סיפור שמרגיש הכי אמיתי שיש, בזכות העומק שבו והדמויות שכמו קמות לתחייה.

כמו אז, גם היום, מסעיר ונוגע במקומות הכי רגישים.

יפיפה!

ginger • 27 ביוני 2004

משהו נצבט לי בלב.. צביטה כזו שלא מרפה..
צביטה שרוצים להסיר ולהקל אך בוא ברגע שזה יקרה.. יהיה משהו כל כך חסר ומלא ריק... שכבר עדיף לסבול את הצביטה.
אני שוב מוצאת עצמי מזילה דמעות...
לו הייתי יכולה לחבק את הדמויות האלו.. הם ממש במרחק של הושטת יד..
יש דברים שהלב שלי לא מסוגל להבין.
"הוא לא הכחיש והיא לא הכחישה ואף אחד מהם לא שקע לרחמים על זולתו או לרחמים עצמיים"
איך עושים את זה ???

אני רואה מול עיני את החיים האלו.. את הסרט הזה שאתה פורט עליו בוירטואוזיות..
את הטנגו הזה.
הטנגו של החיים.. של איש אחד, ואישה אחת.. ושגרת חיים...
והחוטים האלו שקושרים הכל ביחד... הדברים שלא נאמרים במילים כי אם במבט.
העוצמה הזו שמרחפת שם כל הזמן בדמותו של אריה.
הרוך והעדינות בדמותה של מרים..

התמלאתי עצב... ואהבה... וגעגוע... ונוסטלגיה...
לימים של פעם... לתקופה בה היה "יותר טוב"
בקינאה...
הייתי רוצה להיות שם.
הייתי רוצה את אריה שלי.

איני בטוחה , אם יש בי הכוחות של מרים.

התערבבו לי כמה סוגי דמעות ביחד.
אבל משהו בי גם יודע ... שאלו טיבעם של החיים...

ג'ינג'ר.

DOM Perignon​(שולט) • 28 ביוני 2004

תודה ריס.

דיברנו על הסיפור הזה אחרי שפרסמת אותו בפעם הראשונה. ומאז אני זוכר אותו כאחד הסיפורים הטובים שקראתי.
ודווקא אתמול הזכרתי את הסיפור הזה ולפתע אני פוגש אותו פה שוב. קראתי, וכמו בקריאה הראשונה דמעות עולות בעיני.
תודה.

DOM Perignon.

creamy • 29 ביוני 2004

כל כך מרגש, ריס.
נפלא. דמעות גם בעיני.
מה נותר לי עוד לומר?
פשוט תודה.

tali_bc • 3 ביולי 2004

התרגשתי עד דמעות
מעבר לכתיבה הנפלאה
הספור מרגש ומעורר כמיהה.

תודה על החוויה.

בכוח המוח-אשה • 22 באוג׳ 2004

יש הבטחה נהדרת בסיפור,
חולשת הגוף מתמוססת מול כוח הנפש.
יש חיבורים כאלה שכלום לא יכול להם. אכן מרגש.
לא נעים לי כבר להגיד,
אבל אני אוהבת כל מילה שלך.