אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כל מה שרציתם לדעת על שליטה אבל פחדתם לשאול את המרקיז דה-סאד

רפאל
לפני 14 שנים • 18 במרץ 2010

כל מה שרציתם לדעת על שליטה אבל פחדתם לשאול את המרקיז דה-סאד

רפאל • 18 במרץ 2010
השרשור הזה הוא ניסיון לרכז, במקום אחד, מחשבות שונות שיש לאנשים על אודות יחסי-שליטה.
אין זה ניסיון לכתוב מדריך ליחסי-שליטה, או ספר חוקים ליחסי-שליטה. לפיכך אם אתם מחפשים
סמכות בענייני שליטה לא תמצאו אותה כאן. במקום תוכלו למצאו כאן שיתוף. כלומר את כל מה
שאנשים מצאו לנכון לעלות על הכתב ולשתף בו אחרים; החל מאינפורמציה, השקפות פילוסופיות על
שליטה, דברי ביקורת על השקפות נפוצות, תיאוריות פסיכולוגיות, וכלה בחוויות, לבטים, הרהורים,
ספקות, ודברים שיושבים על הלב.

השרשור פתוח לכל. אבל לפני שאתם כותבים כאן, שימו לב לנקודות הבאות: (1) המנעו מהטפות,
ומדרשות נוצריות שמבטיחות גיהנום למי שלא ישמע לדוקטרינת השליטה שלכם. (2) השקיעו זמן
ומחשבה בדברים שאתם מבקשים לפרסם. אינכם נדרשים לסטנדרטים של פרסום אקדמי, אולם
מדובר בשרשור "דביק" שמתנוסס בראש הפורום. לכן אל תכתבו מתוך אילוץ, רק דברים שאתם
מרגישים שמקומם כאן. כמו כן, הקפידו שהקטע יהיה ערוך, מסודר, ברור וקריא (רצוי קטע בן כמה
פסקאות. לא מסר שמעבירים בטלגרף ולא מגילה). (3) אם כתבתם קטע, אתם מתבקשים לשלוח
אותו אלי (רפאל) לפני שאתם מפרסמים אותו בשרשור. לא תהיה כאן צנזורה או עריכה של תכנים,
אבל יתכנו הערות מבניות או הערות של ניסוח.

לבסוף: אין להגיב בתוך השרשור. אם אתם מעוניינים לקבל תגובות לדברים שכתבתם הנכם
מוזמנים לפרסם אותם בשרשור נפרד, וכאן לצרף בסופו של הקטע קישור לאותו שרשור.
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 14 שנים • 19 במרץ 2010

טוב, אז אני אתחיל

פרלין​(נשלטת){ש} • 19 במרץ 2010
קשה לי להגדיר יחסי שליטה. וואי! איזה מונח רחב זה.

מה הם "יחסי שליטה" בשבילי? מה הוא בדס"מ בשבילי? מה הייתי רוצה שיהיה כתוב באלפוני?

אני בכנות לא יודעת. סביב ההגדרות או השאלות האלו אני מסתובבת כמו פורפרה כבר יותר משלוש שנים. יש דבר אחד ויחיד שאני יודעת בוודאות ולא פעם נדמה לי שהכל סב סביב זה: זה מחרמן אותי נורא.

אתם מבינים, אני לא כל כך יכולה להבין מניעים אחרים לבדס"מ. וזה לא שלא ניסיתי, בהחלט ניסיתי. כי מה שמחרמן אותי הכי הרבה כשאני בתוך "זה", אלו יחסי ה-24/7 המפורסמים. כאלה שיחסי הכוחות בהם באמת מוגדרים וחתומים, ובהם אני מניחה ראש עייף על רגליים של מי שנעלה ממני והוא משתמש בי כאוות נפשו כי אני רכושו. בעיקר רכושו.

אלא ש:

עוד לא הכרתי את הגבר שנעלה עלי. אני גם לא מאמינה שאכיר. לא את הגבר ולא את האשה. ולא רק בגלל שאני משהו-משהו, אלא בעיקר כי מאוד קשה לי לראות את העולם בצורה כזו. אני רואה סדקים בקלות, אני שמה לב לכל משגה. בני האדם הם בני אדם. אני לא מכירה מי שנעלה עלי ולא מי שנחות ממני. זו בעיה רצינית כשאת רוצה להיות סאבית. את חייבת להאמין שאיפשהו יש מישהו שאת יכולה לתת בידיו את השליטה. אבל בידי מי אני יכולה לתת את השליטה המוחלטת? ולשם מה? אני לא עושה עבודה טובה לבד?

ומן הצד השני: אבל לנוח! לנוח סוף סוף!

ואותו קול ספקן וחכם: אי אפשר באמת לנוח. החיים שלך הם שלך, "אבל הוא לבדו, בין כה וכה."


אז אילו יחסי שליטה אפשריים אם כך? בעולם שבו הספק לא מרשה שירפו ממנו? בעולם שבו את גרה ואוהבת את הגבר הטוב ביותר שהכרת ועדיין את לא יכולה לתת את השליטה אפילו לו?

יחסי משחק. "שקט. משחקים." משחק שהוא כמעט הדבר האמיתי. שמרגיש כמו הדבר האמיתי כשאני משולהבת כולי. שמחרמן את שנינו. שמפיק גמירות רטובות ומפוארות והרבה מחשבות סליזיות ונעימות בין לבין. רוב האנשים היו מסתפקים בזה.

אלא שיש תחושה שאנחנו, הסוטים, אנחנו לא רוב האנשים באמת. או שאולי כן, אולי גם אנחנו מחפשים את "הסקס האחר" שלנו.

לפעמים אני מרגישה שאם הייתי מרפה מן הספק (או השליטה) הייתי יכולה לחוות את החוויה הזו לעומק. טעמתי ממנה כמה פעמים כשהרשיתי לעצמי, היא מזככת, נפלאה, מלאת אהבה טהורה.

אבל אני שמחה שאני לא מרפה מן השליטה (או הספק). זה מוכיח לי שיש לי אגו חזק שנחוש לשמור עלי. זה מצוין. כזה אגו בדיוק אני אאחל גם לילדיי.



ובכל זאת... בכל זאת... אני עדיין עורגת.



יחסי שליטה, אם שואלים לדעתי, הם הפרדוקס המושלם. הם היחסים שאף אחד לא מאחל לעצמו ובכל זאת כל מי שפה כמה אליהם. הם האיזון המושלם בין הפנטזיה למציאות היומיומית, הלא מאוד מאפשרת. הם קו דק מאוד בין הפרדות להבלעות ואולי, לפעמים, בין שפיות לאי שפיות.

הם עצובים ומחרמנים ונהדרים וכמעט בלתי אפשריים.
זאלופון​(שולט)
לפני 14 שנים • 20 במרץ 2010
זאלופון​(שולט) • 20 במרץ 2010
מדי פעם עולה פה דיון על צ'אנסים. בדרך מעורר אותם מישהו שמרגיש שהוא לא מקבל כאלה, ובהתאם לקבוצת ההשתייכות שלו, הוא מוחה על כך שלא הוגן שלא נותנים פה צ'אנס לצעירים, או לנשואים, או לבעלי טחורים מוגלתיים, מפני שגם שולטים צעירים, נשואים ומטוחרים יכולים להיות נהדרים וחבל לפסול מראש, לא?

אז את הדיון ההוא שזכור לי על שולטים חסרי ניסיון לא אני פתחתי, למרות שאז (יכול להיות שזה היה לפני עשר שנים כמעט?!) זה בדיוק מה שהייתי, ובאמת חשבתי שאני לא מקבל צ'אנסים. אבל אז לא חשבתי שזה לא הוגן. הנחתי ששולט באמת צריך ניסיון. האמנתי שכל הותיקים והמנוסים יודעים משהו שאני לא, ושאני צריך ללמוד את הכללים ולדעת "איך עושה שולט" לפני שמישהי שפויה בדעתה תסכים להפקיד עצמה בידיי. חשבתי ששולט טוב אמור להתנהג באופן מסוים, ושעליי לגלות מה הוא האופן הזה ולהיות קצת יותר כמוהו, כדי שאוכל להיות שולט אמיתי כהלכתו, כמו שאלוהים התכוון כשהוא ברא את השולטים.

היום, כשאני יכול לרשום בקורות החיים ניסיון של (כמעט) עשר שנות שליטה, אני מאמין שהדבר החשוב ביותר שלמדתי במהלכן הוא שכל הניסיון שלי, כל החוויות שלי, כל מה שעשיתי וראיתי מאז שהתחלתי לעסוק בבדסמ, לא הופכים אותי לשולט יותר טוב מאף ילדון זב חוטם שרק אתמול התחיל לפנטז על ספנקים. אין חוקים ואין כללים ליחסי שליטה, ממש כשם שאין חוקים ואין כללים ליחסים בכלל. אין שום צורך להתאים את עצמך לעולם השליטה, אלא עדיף להתאים אותו אליך ולעצב לעצמך את הנישה שלך בתוכו. להיות מי שאני ולא לחפש איך אני צריך להיות ולמה איך שאני צריך להיות זה יותר טוב מאיך שאחרים, זה המתכון בעיניי ליחסי שליטה טובים.

עכשיו כשאני כותב את זה, זה נראה לי מובן מאליו, ואני ממש מתפלא איך פעם זה לא היה. אבל זה לא היה, כי עולם השליטה נראה בעיניי כמו יקום מקביל, וכי מרגע שהגעתי אליו (ועד היום, למעשה) לא חדלתי לשמוע ולקרוא אנשים שטוענים ש*זאת* שליטה אמיתית ולעומת זאת *זו* היא סתם משחק קינקי, ושאת *זה* אסור בשום פנים ואופן לעשות ומנגד את *זה* צריך לעשות דווקא כך ולא אחרת, וששולט אמיתי חייב לנהוג באופן *כזה* בעוד נשלטת אמיתית לעולם לא תתנהג *כך*. לקח לי זמן וניסיון עד שהבנתי שאין דבר כזה שליטה "אמיתית", שולט "אמיתי" או נשלטת "אמיתית", ושאת "צריך" ו"חייב" צריכים וחייבים להוציא מהלקסיקון. השולט הכי אמיתי בעיניי הוא זה שאינו נשלט על ידי כללי טקס כלשהם, אלא עושה את מה שבאמת בא לו לעשות, מבלי להיות מוטרד מהשאלה אם הוא שולט אמיתי או חיקוי זול מסין. נראה לי שגם הכי כיף לו.
    התגובה האהובה בשרשור
בטי בום​(שולטת)
לפני 14 שנים • 20 במרץ 2010
בטי בום​(שולטת) • 20 במרץ 2010
השליטה שלי תמיד הייתה פמדום. בגיל שילדות מתרגשות מאבירים, מחוות רומנטיות, שקיעות ונשיקות עמוקות עם פיידאפ, אני התרגשתי מהשפלה של גברים, מהכאב שלהם והכניעה שלהם. דבר שגרם לי להמון רגשות אשם ולתחושה של שנאה עצמית.

עוד לפני שידעתי מהי "שולטת", "מלכה", "דומית", היה לי ברור איזה גבר אני רוצה. גבר כנוע. אני לא חושבת שכל הנשים נועדו לשולט ולא שכל הגברים נועדו להישלט. זה יפה ברמת הפנטזיה, אלוהים יודעת כמה אורגזמות היו לי מפנטזיות בוריאציות על הנושא. מבחינתי בדס"מ הוא נטייה מינית, הנטייה שלי. לא כולם חייבים להיות כאלו. זה היופי בכך. לא מעניין אותי האם אנשים רואים את הדברים בדיוק כמוני. דווקא השוני עזר לי להגדיר את עצמי.

הכרתי אנשים רבים מעולם הבדס"מ. עולמו של איש מהם לא נראה כמו העולם שלי. ואלו שיחות שבהן שהחלפנו דעות והקשבתי לרעיונות אחרים שהעשירו אותי כאדם בכלל וכמלכה בפרט. מעולם לא הגדרתי את עצמי כדומית או שולטת, אני מלכה. לא הפריע לי שפנו אלי אנשים שהבדס"מ שלהם טיפה שונה משלי. הרי האטראקציה היא זו שעושה את הדברים מעניינים.

פמדום לא צריך להיות ליקוקי תחת לנשים (פיזית – לפעמים כן). הוא לא צריך לבטל גברים. אני לא רואה שום בעיה עם החיבור של פמדום וסאדו. ולפעמים אני הרבה יותר קרובה, בראיה של הדברים, לדומים מסוימים מאשר לדומיות מסוימות. בעיני בדס"מ/פמדום פתוח לכל מי שרוצה להחליף רעיונות, לשאול שאלות ובעיקר להעריץ נשים ונשיות. זהו המקום שבו לגיטימי לפנטז את כל סוגי הפנטזיות.

המחשבה על גבר חזק, שלם ובטוח בעצמו, שמעביר לי את השליטה, היא זו שמרגשת אותי. תחושת המבוכה שלו, החרמנות שלו והיכולת שלי להשתמש בה – מבחינתי כל אלו יוצרים את המשחק המקדים הכי מדהים שאפשר.

הבדס"מ שלי הוא מיני ולכן אני לא נמשכת לכלבלבים, משרתים או רכיכות למיניהן. אני שוכבת עם סאבים שלי, כי הם שם לשימושי האישי. אני נהית מאינטימיות ביחסים כי אני רוצה להכיר את הסאבים שלי מבפנים כמו מבחוץ. הבדס"מ הקר והמנוכר, כפי שהוא מופיע בפנטזיות של חלק מהכותבים כאן, יכול לחרמן אותי אבל לא הייתי רוצה להגשים אותו, אולי פעם ב-.

הקוד היחיד שחשוב להשמור עליו בעייני הוא "בטוח שפוי והסכמה", אני משוכנעת שכולם מכירים את המנטרה הזאת, אבל בטוח פירושו - בטוח לכולם, לעבד ולמלכה. קודם כל, בטוח מבחינה פיזית – ללא נזקים קבועים – אבל לא פחות חשוב מזה, בטוח מבחינה נפשית. בדס"מ משחק לפעמים על מקום רגיש מאד ועדין. הביטחון שלא ישתמשו בפחדים שלך בכדי לרסק אותך, הביטחון שתישאר אדם שלם, והביטחון שהמידע שנתת לא ינוצל – הוא חשוב מאוד. היו לנו מספיק נזקים נפשיים מכל מיני "שולטים חשוכים".

שפוי – ההגדרות שלנו לשפיות הן מאוד חמקמקות. אני בטוחה שאמא שלי לא תגדיר את מה שהולך אצלי במיטה כשפוי ועדיין השפיות חשובה.

הסכמה – הכלל הראשון בחשיבותו שעל כל פעולה תהיה הסכמה. לא לעבור גבולות בלי הסכמה. וגם חשוב לא לתת מידע כוזב, כך שההסכמה תהיה מתוך ידיעה אמיתית מול מה אתה עומד.

הייתי בכל מיני מערכות יחסים של שליטה/בדס"מ, וכל מיני סוגים של האינטראקציות בדס"מיות. כל אחד מהפרטנרים שלי קיבל מלכה שונה במקצת, כפונקציה של מה שנבנה יחד. זה מה שהופך את זה לכל כך מעניין. בדס"מ הוא מסע שעוברים שני אנשים (או יותר) ביחד.
בלוסום​(לא בעסק)
לפני 14 שנים • 20 במרץ 2010

הדילמה שלי לגבי שליטה

בלוסום​(לא בעסק) • 20 במרץ 2010
בחיי היום יום אני אישה כל כך עצמאית, כל כך פעילה ופעלתנית, מאוד דעתנית.

יש בי ספקות רציניים לגבי התאמתי לעולם השליטה.

לקחו לי מספיק שנים כדי לגמול את עצמי ממנהג ההערצה העיוורת. זה היה קשה, אך עשיתי זאת. קשה לי לראות את עצמי מעריצה מישהו.

מצד שני, אני אישה מתמסרת, פסיבית מאוד בתחומים מסוימים, יודעת לתת מהלב.

שני הדברים האלה סותרים בעיני. איך ניתן להתמסר למישהו, לתת לו לשלוט בך, בלי להעריץ אותו ולו במקצת? קשה לי עם הסתירה הזו – קשה מאוד. אין לי שמץ של מושג איך לפתור אותה. בינתים, זה משאיר אותי תקועה במקום. מצד אחד – מתקשה לוותר על התכונות האלה, מצד שני – מאוד מבקשת וזקוקה ורוצה קשר של שליטה.

אני חשה, שרוב הגברים פה חוששים מהדומיננטיות שלי, ואני מצידי לא אוותר עליה כלל וכלל. מי שיהיה איתי, יצטרך להיות מספיק חזק כדי להכיל אותי על כולי – אחרת לא אוכל להתמסר לו כלל. זו הדילמה שלי בעולם השליטה.

אני חושבת שכשיגיע הגבר הנכון - הדברים יפתרו מעצמם תוך כדי זוגיות איתו.
פייה{O}
לפני 14 שנים • 22 במרץ 2010
פייה{O} • 22 במרץ 2010
הגישה שלי ל'יחסי שליטה' עברה תהפוכות בשנים מאז התוודעתי לראשונה לעולם הבדס"מ.
אם לסכם את הדבר העיקרי שלמדתי בקשר לעולם השליטה (ובעצם בכלל): להשאר בפרופורציות.

יש הרבה דברים טובים ביחסי שליטה. קודם כל, זה מחרמן. זה מוסיף עניין וריגוש ואדרנלין ואפשרויות לאינסוף משחקים.
חוצמזה, זו הזדמנות לקחת דחפים אלימים ואפלים שלנו ובמקום להדחיק אותם ולתת להם להגיח בצורה הרסנית – דווקא להחצין אותם ולתת להם להתבטא בצורה שיכולה לגרום לעונג הדדי.
זה נותן מקום לבטא צדדים באישיות שלנו שאולי לא היינו יכולים ליישם בנסיבות אחרות.

מהצד השני:
אני לא מאמינה שאפשר ליצור מערכת יחסים בונה ומיטיבה כאשר צר אחד 'עליון' על הצד השני.
אני חושבת שזה לא הוגן ולא נכון לאפשר לצד אחד בזוגיות להיות באופן עקבי חזק ועוצמתי ולצד השני להיות חלש ותלותי.
חוצמזה, קשה להודות בכך, אבל אני מאמינה שהרבה מהדחפים הבדס"מים נובעים ממקומות לא טובים, כמו קושי ביכולת לקבל ולתת אהבה וליצור יחסים בלי 'לשלם' בסבל.

מעבר להכל – וכאן אני חוזרת לעניין הפרופורציות – אני חושבת שזו טעות גדולה להפוך את הצד המסויים הזה בנו – הנטיה הבדס"מית – לדבר העיקרי שיגדיר אותנו ואת מקומנו במערכת היחסים.

נכון, אני מתחרמנת משליטה ומסאדיזם.
אבל אני גם אשת קריירה תובענית, יש לי חברים ומשפחה ומתישהו ילדים, אני רוצה לראות עולם ולצמוח ולהתפתח בכל מיני תחומים, ומעבר להכל יש לי בן זוג נהדר לחלוק איתו את חיי.
אז החלטתי לתת לאספקט ה"שליטה" בחיי וביחסים ביננו מקום מסויים אשר משתנה מתקופה לתקופה – לפעמים כל יום, לפעמים פעם בחודשיים, לפעמים רק במיטה ולפעמים גם בחוץ, אבל זה בשום אופן לא האלמנט העיקרי באישיות שלי או ביחסים שלנו.

פרופורציות, זה הכל.

fishy.gif
amy​(נשלטת){מבטלעיניים}
לפני 13 שנים • 30 בספט׳ 2011

לאהוב זה להיות מסוגלת לומר: "אני כועסת"

(מנוסח כמכתב לדום):

אז תקשיב לי ותקשיב ט ו ב: לסאבית, שפחה, נשלטת וגם סתם אישה- יש זכות מלאה לכעוס במערכת יחסים. בכלל לא מעניין אותי כיצד מוגדר התפקיד שלה במערכת. אני את ספר חוקי ההתנהגות לסאבית שרפתי כבר מזמן. אם אני כועסת על הדום שלי, אני אתלה אותו הפוך מהמנורה אם בא לי.


הסבר. מגיע לך הסבר. אז תראה: במערכת יחסים אמיתית ומכילה, יש מקום לדברים האלו. את תרשי לעצמך להיות אמיתית עם הדום שלך רק אם את סומכת עליו שהוא מסוגל להכיל את זה. וההכלה היא כוח עצום.


זה לא שאין סייגים ולא שמותר לעשות אקטינג-אאוט חופשי. את כן צריכה לשים לב כמה הוא מסוגל להכיל, להכיר אותו מספיק כדי לדעת מה אסור לך לעשות בשום פנים ואופן, כי זה חוצה גבולות אמיתיים שלו. כן, גם לאדון יש גבולות. אבל מותק, חלק מההתמסרות שלי הוא כנות עד הסוף. אני אומרת את מה שאני חושבת ואת מה שאני מרגישה. אם אני מרגישה בטוחה, אני גם אעשה את זה בצורה שלאו דווקא תהיה נעימה לדום, אבל א מ י ת י ת. לצרוח עליו שאני כועסת, לבכות (אני תמיד פורצת בבכי אחרי שאני מביעה המון כעס...) ואז לבוא ולחבק אותו, לתת לו לעטוף אותי, לוותר על ההגנות. הכעס מרחיק, ואם אני רוצה להיות איתו באמת, אם אני רוצה להתמסר לו באמת, ללא משחקים וללא הגנות, אני א ב י ע את מה שאני מרגישה, וארפה מזה.


ועוד קצת יש לי לענות לך- על גבולות. לסאבית יש הזכות והחובה להציב גבולות גם במהלך הקשר, בכל שלב. אם הדום מתנהג בצורה לא נאותה, שפוגעת בה, היא חייבת להיות מסוגלת לומר לו ולעצמה: "עד כאן. יותר מזה אני לא מוכנה ולא יכולה לשאת, מבלי לגרום לעצמי נזק נפשי בלתי הפיך". מדובר כאן על נזק בלתי הפיך לתחושת הכבוד העצמי והאוטונומיה. גם סאבית שנותנת את עצמה לחלוטין, בע י ק ר סאבית כזאת, חייבת להיות מסוגלת לקחת צעד לאחור בזמן סכנה, לאסוף את עצמה ולהגדיר מחדש את כללי ההתנהגות המקובלים עליה. דום הוא לא אלוהים, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה. הוא בן אדם, במערכת יחסים עם אדם אחר, וכללי ההתנהגות תקפים לשני הצדדים. כן, יש מותר ויש אסור.


עבורי, לעיתים קרובות, כעס והצבת גבולות הולכים יד- ביד. ואם רוצים להשאר בקשר שליטה לאורך זמן ולהעמיק בו, אלו בדיוק הדברים שצריכים לעשות.

שני אנשים במערכת יחסים, יד- ביד, לא שבויים בהגדרת תפקידים נוקשה שלא מאפשרת להם לראות זה את זו ולגעת זה בזו באמת.

רק ככה אני יכולה להתמסר, וכל ההתמסרות שעשוייה להראות כל כך טוטאלית וסמרטוטית, מתבססת על כך שאני לעולם לא שוכחת שקודם כל אני בן אדם, על כל המשתמע מכך. אני לא עובדת עם שום ספר חוקים אוניברסלי ולא עושה דבר שאני לא רוצה לעשות. אני עובדת עם ספר החוקים ש ל י ושל הבן אדם שמולי. איך שאני רואה את זה, זו הדרך היחידה לבנות יחסי בדס"מ אמיתיים.
רותם תות מטפלת
לפני 12 שנים • 6 ביולי 2012

מה פרוייד היה אומר?

רותם תות מטפלת • 6 ביולי 2012
פרויד טען שיש שני דחפים ראשונים שאדם נולד איתם, מיני ותוקפני.
אפשר לחלוק רבות על חלקים בתאוריה שלו, שמאז ועד היום הופרכו רבות.
אבל מאז שאני בעולם הזה...את החלק הספציפי הזה יהיה קשה מאוד להפריך (ויש עוד הרבה, אבל זה לפעם אחרת).
הוא ממשיך וטוען שאפשרי לראות את זה בגיל הינקות עד ההתבגרות (במקרה הרע) שתינוק מתפתח הוא בעצם לומד להדחיק את החלקים האלו באישיות שלו מכוון שהחוקים והנורמות הסביבתיות שהוא גדל אליהן לא מקבלים את זה.
ישנה ביקורת מההורים, מהגננת, מהחברים ,שהיא לעיתים קרובות אפילו צודקת . הרי אנחנו חיים כחלק מחברה ומין הראוי שנהייה חייבים להתאים את עצמנו לכללים של החברה אחרת ניפלט (חוקית, חברתית).
המצייאות הזו באה על חשבון מימוש חלקים פנימים ואותנטים באישיות שלנו, אנו למדים להדחיק את התוקפנות והמיניות שלנו, לפעמים אנחנו ממש נתבייש ונעלים לחלוטין.
אבל פתאום בחיים הבוגרים שלנו אנחנו מבינים טוב טוב את החוקים החברתיים, ואנחנו גם יודעים אייך לגרום להם להיות מעוגלים ולא נוקשים כל כך... פתאום אפשרי לעגל פינות , לממש את עצמנו בחברה בצורות שונות שיביאו את העצמי האמיתי למימוש מקסימלי.
לכן נראה לי שהעולם הזה הוא בעצם הקצנה של החלקים האלה בנו.
שאולי האדם השלם הוא לא בהכרח האדם המודחק ("נורמטיבי") אבל גם לא הקיצוני (24.7) אלה האדם שמוצא את האיזון העדין בין שני העולמות.
את הזוגיות שלא תגרום לו לחיות חייים כפולים , עם כל מה שמשתמע מהם.....
אבל גם לא תכלא אותו בחיים שהם לא מציאותיים ואף בגדר פנטזיה.
מערכת יחסים אשר ניתן למצוא את האיזון הדק והגבולות בין תוקפנות (שליטה) למניות (נשלטות) באותו אדם.