.

.

G-O-L-D​(שולט) • 26 ביוני 2004

"אני אוכל לחיות גם בלעדייך", היא אמרה לו. הוא חייך, משך בכתפיו, צקצק בלשונו וסבב על עקבותיו, ממשיך והולך במעלה רחובה. הוא ידע שהיא עומדת שם, מביטה בו הולך וממשיך. מבחינתו היא היתה ואיננה. הוא הילך עם עצמו עוד כמה שעות ברחובות העיר כשעיניו דמעות ולבו כואב. הוא הלך, הלך וחשב עד שהחליט את שהחליט. והוא, כשהוא לוקח על עצמו החלטה, בדרך כלל, בדרך כלל הוא עומד בה...

*

היא התקשרה אליו, שבועיים אחרי, מהמקום אליו נסעה.

"אני אוהבת אותך, אתה החבר היחיד שהיה לי, כאן אני יודעת את זה. אתה אהבת חיי, אתה רוצה שאחזור?"
"לא, אני רוצה שתתנקי, אני רוצה אותך שלמה, אני לא יכול לקבל אותך חצויה, בהיותך חצויה את חוצה אף אותי ולגזרים. אני אוהב אותך יתר על המידה בכדי לאבד אותך שוב. אני הפעם חושש כי אאבד אותך שוב אאבד גם את עצמי".
"תחכה לי?"
"אם אמרתי לך שתתנקי ותהני שם, זה אומר שאחכה".
"אני רוצה לגור איתך, לחיות איתך".
"אני אסדר את כל הפרטים, את תנקי את נפשך".
"אני אוהבת אותך".
"תודה", הוא אמר וסגר את השיחה. הוא לא היה מסוגל להשיב לה על משפטה האחרון באופן הראוי.

*

היא התקשרה כל יום מהמקום אליו נסעה, הם היו מדברים שעות, היא היתה מספרת לו על החוויות שהיא חווה והוא היה חי דרכה. הוא אפילו רכש מעט מריחואנה שמעולם לא התנסה בה בכדי לחוות את שהיא חווה. הוא גם כתב לה תחת השפעת הסם את המכתב הכי מצחיק שיכול היה לכתוב מבלי שהבין כי הוא מצחיק. הימים חלפו... הוא שכר להם בית מול הים, קנה לא אופנוע שהיא למדה לאהוב במקום בו שהתה ואף חיפושית חדשה ואדומה שהיא כל כך אהבה וקראה לה בימבה.


*

"תענה לטלפון מחר בשעה שלוש", היא כתבה לו במייל ששלחה בחופזה והוא לא ידע מה לעשות כבר מרוב דאגה. הוא חשש שקרה לה משהו, שאולי היא זקוקה לכסף. היא היתה אמורה לחזור בעוד שלושה ימים והוא לא ידע את נפשו מדאגה. למחרת הוא החזיק את הטלפון כבר משעה אחת בידיו לכל מקום שהלך והשתדל לא לשמוע מוזיקה בווליום חזק ברכב שמא לא ישמע את צלצול הטלפון. הוא היה מודאג עד שצלצל הטלפון ועל הצג היה מספר חוץ.
"היי", עלה קולה
"היי חמודה, שאתקשר אליך?"
"לא, השיחה הזו הולכת להיות קצרה".
"קרה משהו? את זקוקה למשהו?"
"לא, אני רק צריכה להגיד לך משהו".
"אוקי, אני מקשיב".
"אני התאהבתי".
"מה?"
"התאהבתי".
"בי? את שלמה עם עצמך?"
"לא, אני התאהבתי במישהו..." היא אמרה והוא חש בסחרחורת.
"בבמי?" שאל הלום.
"מישהו..."
"ישראלי?"
"לא".
"ואת חוזרת לארץ?"
"כן, לא, לא יודעת, אני רק אומרת לך את זה עכשיו".
"אני מבין".
"אני רוצה לראות אותך בארץ, אבל אני אבין אם לא תרצה לראות אותי יותר".
"טוב, נדבר על זה בארץ", הוא אמר, "תשמרי על עצמך".
"תודה".
"שלום", הוא אמר וניתק את השיחה, אחר כך נע בכבדות ויצא מבית חברו מסוחרר שומע במעומם את חברו שואל למעשיו. הוא ירד את מדרגות הבניין יצא את פתחו וכאחוז תזזית רץ אל מאחורי שיחי הבניין להקיא את כאבו.

*
הוא לא פגש בה מעולם.
אלו המילים והתחושות שהוא זוכר.
הוא נבלע בין מדינות העולם ומטוסים.
הוא ביקש להעלם.
בלתי נגיש לעברו.

*

עברו עליו השנים, והנה הוא שוב בארץ ורגע לפני שחוזר הוא לעולם, עבר במקרה רכוב על האופנוע ליד בית מגורי אמה. היה שם אור בחלון חדרה שבו התגוררה אצל אמה אז הוא עצר. לבו דפק. הוא לקח את הנייד וצלצל. היא ענתה. הוא לא ענה. היא שאלה שוב אך הוא לא השיב ואז אמרה את שמו. הוא נדהם.
"איך ידעת?"
"חיכיתי..." היא אמרה.
"תרדי למטה?"
"לא".
"למה?"
"כי לא, אני מעדיפה כאן".
"טוב".

הם דיברו כשעה עד שלבסוף שוב ביקש אותה לרדת לרחוב.

*

הם עמדו שם מביטים האחד בשניה. חייכו, אמרו שלום ולחצו ידיים.
אחר כך הלכו למקום שבו נהגו לשבת ושוחחו.
הוא סיפר את שעבר והיא את שעברה. הוא שם לב שהשתנתה. הוא שם לב שהיא כואבת עצורה כעוסה וממורמרת.
"מה יש לך? הישתנת..."
"הרבה קורה בשנתיים".
"נכון".
"עשיתי הרבה דברים שלא הייתי צריכה..."
"איזה דברים?"
"אני לעולם לא אגיד לך"
"למה?"
"לא לך".
"אבל אני החבר היחיד שלך".
"כבר לא, מזמן לא, בכלל איך אתה אומר את זה?"
"כי ככה, את החבר היחיד שהיה לי ואם לא מתת אז את עדיין, זה נכון גם לגבי אליך".
"אתה טועה"
"אוקי", הוא חייך והם המשיכו לדבר על כל מיני דברים אחרים עד ששוב שאל מה היה הדבר הנורא שהיא עשתה. היא קמה על רגלייה וסבבה סביבו.
"אתה באמת רוצה לדעת? הא באמת?"
"כן".
"אני מכרתי את עצמי, אני זונה, לא סתם זונה, אני שפחה להשכרה, משלמים לי כסף בכדי להשתין עלי", היא אמרה. לבו קפא. הוא הביט בה.
"למה?" שאל.
"ככה, כי ככה, כי לא עוזבים ככה, אתה מבין, לא עוזבים ככה, למה עזבת ככה? למה? אני כל יום מסתובבת כבר שנים בלי רגש ואם יש מקום שבו אני מרגישה זה הרגע ההוא שהם מכים אותי או אונסים אותי".
"אבל למה?"
"ככה יא בן זונה! ככה!" היא אמרה ואז זרקה ידה באוויר והלכה הליכה מהירה חזרה אל ביתה. הוא רץ אחריה.
"חכי רגע", אמר, "חכי שניה", ביקש ואז תפס את ידה וחבק בה אל גופו. היא התנגדה לשניה אבל אז מלאה את ראותיה אוויר ונשמה עמוקות חופנת עצמה בין ידייו.
"אני נוסע בעוד שבוע. את תשמרי על עצמך, תפסיקי עם הרצון לחפור את דפנות הלב בכפית".
"למה אתה נוסע?"
"כי אני צריך את הפנים של המטוס שיזכיר לי שאני לא נמצא בשום מקום".
"אני מבינה..." היא אמרה.
הוא ליווה אותה לביתה. הוא נשק לראשה. הוא סבב על צעדיו ועלה במעלה רחובה. הוא ידע שהיא מביטה בו ממשיך הלאה. עיניו התמאלו דמעות. הוא יבב כל הדרך חזרה אל ביתו.

*

"נוסעי טיסה 6996 לברצלונה מתבקשים לעלות למטוס", הוא שמע בכריזה והתכונן לעלות כשלפתע הטלפון שלו צלצל.
"הלו?"
"היי", הוא שמע את קולה.
"היי, מה שלומך?"
"איפה אתה?"
"אני בשדה".
"אני מבינה", היא אמרה ושתקה לשניה, "יש לי משהו לגיד לך, זה רק שתי מילים".
"אני מקשיב".
"תציל אותי", היא אמרה והוא נעמד שם, סחרחורת הכתה בראשו, לבו דפק. הוא שתק, "תציל אותי", היא אמרה שוב ואז ניתקה את השיחה.
הוא הביט אל עבר שער העליה למטוס. לבו נחמץ. הוא אסף את תיקיו התכנס בעצמו ועבר בו, בשער.

רק אתה יכול לגרום ללבי להחסיר פעימה ולכאוב כך

olaa • 28 ביוני 2004