על הכוס המגולח והפתולוגיה הגברית

צ'שייר • 10 ביולי 2012

מיוחדת
למקרא הפסקה האחרונה שציטטת
אשרלטעמך היא מאוד מדוייקת
האם לא נכון יהיה לשנות רטרואקטיבית את נושא השירשור ל"הכוס המגולח והפתולוגיה הנשית"?

מUחדת • 10 ביולי 2012

גם, בהחלט.
אבל זהו שמו המקורי של המאמר ולא רציתי לגעת.
אבל בוודאי שהשרשור הזה מוכיח שפתולוגיה היא עניין רב-מיני.

Re: רד, רד, מעל מסך הטלוויזיה שלי.

Red Leaf • 10 ביולי 2012

מיוחדת, תשע שורות של בלבולי מוח וניסיון פתטי ל"התחשבנות" אישית, לא הועילו לך ולו במעט, אלא רק העלו על נס את חוסר ההבנה שלך. התגובה נכתבה כתגובה לאשר כתבה RAIN SONG, ולא ליולי, ולכן נחפזת להתפרץ, ויצאת, שוב, אהבלה יומרנית.
לגבי התקרבנות? לא התקרבנתי, להיפך - הדגשתי תהליך מאוד חשוב, שהוא ההיפך מהתקרבנות והתבכיינות: חשיבה, שקלול המצב ונקיטת מעשה. אני בטוח שאם תנסי לקרוא את אשר כתבתי, מספר פעמים, לאט לאט, בלי כל ניסיון להתלהם ולהגיב, תצליחי להבין זאת, אני סומך עלייך


ועכשיו לאחר שהסבת את תשומת ליבי לתגובתה של יולי, אגיב: לדעתי, זו כניעה לבינוניות, והמהלך הזה, בדיעבד, יחזור אליכן כמו בומרנג, ויפגע לכן או במצח או בישבן, וישאיר סימן די יפה. ברגע שמשנתכן מסתכמת בהתרת הבינוניות באמצעות שבירת קודים חברתיים, על ידי כך שאת ושכמותך לא תעמדונה בדרישות כדי לתת לנשים אחרות את הבטחון שלא לעמוד בדרישות - הרי שאת יוצר כדור שלג ענק של טעויות(למרות שזה מהלך קטנוני, ולא פרקטי בעליל). נניח והמצב היה קיים, ויודעת מה, נניח ולא היה מדובר בנשיות, אלא במשהו כדור יותר, כמו אנושיות, עכשיו תנסי לדמיין לעצמך מה היה קורה לו היינו נכנעים לבינוניות, נשברים ברגעים שבהם קצת קשה, והפרספקטיבה של כולם הייתה:"בינוניות, כמרד חברתי", אבל דה פקטו, הפרספקטיבה היא:"בינוניות, כי יותר קל להשבר כשקצת קשה". ההתדרדרות שלנו במהרה הייתה מסתכמת למדרון ליניארי לכיוון התוהו.
כל כך הרבה דברים יפים וטובים קורים כאשר אנחנו מצליחים להתגבר על קשיים או לעשות דברים שחשבנו שלא נצליח לעשות, לרבות התגברות על מכשולים וכלה בעשיית הבלתי אפשרי, עבורנו. זוהי חלק מהאבולוציה שלנו, וזו חלק מהתרומה שלנו לחברה ולעצמנו. בכך שאנחנו מתקדמים ומתפתחים, אנחנו מגיעים להישגים ומצליחים ליצור דברים, במקום להרוס, כדוגמת הרעיון שהוזכר בתגובתה.

בסופו של דבר, מנגנון הדיכוי של החברה, הוא הכניעה לבינוניות ואי היכולת להתמודד עם אתגרים כשקשה, ולכן החלק היחיד שאני מסכים עמו בציטוט, הוא תחילתו של המשפט הראשון. יש להלחם במנגנוני הדיכוי של החברה - אולם, כאמור, אלו ששואפים לדכא את החברה, הן בסופו של דבר אתן, ששואפות לדרדר לא רק את עצמכן, אלא גם אחרות למקום של עצלנות, חוסר יכולת, כניעה וחולשה - וזה לא מקומות בריאים, בטח שלא לפרט, ועל אחת כמה וכמה לחברה.

nomorenomore • 10 ביולי 2012

33 עמודים.. וואו. ועדיין אין לי מושג על מה הדיון.

Re: "המשטר הממוסד של ההטרוסקסואליות"

רפאל • 10 ביולי 2012

לא קראתי את ברטקי, אבל פוקו לא היה הוגה של תיאוריות דכאניות אלא מבקר של תיאוריות כאלו. זה פשוט מאוד, אם אתה טוען באופן עקבי שהזהות המינית שלנו היא תוצר של הבניה חברתית, אז אין זהות מינית שקודמת להבניה חברתית שאותה אפשר באמת לדכא. והתקרבנות נעשת בזאת רק לעוד צורה של הבניה חברתית של המיניות, שהיתרון שלה על פני אחרות הוא רק הכוח שלה. כן, אצל פוקו אין טבע מיני, יש רק כוח. ולהתקרבן זה כוח.

מרבית האנשים שמדברים על הבניה חברתית עושים זאת בצורה מאוד לא עקבית. רק מה שלא נוח להם הוא הבניה חברתית דכאנית. הם לא מעלים על דעתם באופן עקבי שגם המושגים שלהם של "נוחות" ושל "מימוש עצמי" הם תוצר של הבניה חברתית, ושגם חווית הדיכוי שלהם היא תוצר של הבניה חברתית. יותר מזה, הם גם לא חושבים על הבניה חברתית בצורה ביקורתית. זה ברור לכל מי שטורח לקרוא גם ספרות מדעית ולא רק ספרות פמיניסטית-פוסטמודרנית שיש לנו נטיות מיניות ביולוגיות שאינן תולדה של הבניה חברתית, ושיש גם אידאלים טבעיים-ביולוגיים של יופי שאינם תולדה של הבניה חברתית. יש הסברים טובים יותר לכך שאודם לשפתיים, מחוך, עקבים גבוהים וכו' תפסו מבחינה חברתית, מאשר ההסבר הקונספירטיבי שזו דרכה של החברה הפטריאכלית לדכא נשים.

ואפרופו כל הצחוקים שמריצים כאן על התקרבנות. פטר סלוטרדייק כתב ספר (גם הוא מעניין מאוד) על ביקורת המחשבה הצינית. והוא שם לב לדבר מעניין, שבימינו ציניות אינה רק צורה של ביקורת חברתית נוקבת, אלא הרבה פעמים ההפך מזה. זו הדרך לנטרל ביקורת ולהשריש מחשבה דוגמטית (או בלשון המרקסיסטית של נוצות ומסמרים ושות' - זו הדרך שבה הרבה אידאולוגיות מופיעות היום).

the rain song • 10 ביולי 2012

רק רציתי להגיד שאני אף פעם לא מגיעה לדיונים מתוך החלטה שאני צודקת וזהו
אני תמיד פתוחה לתגובות של אחרים ובאמת מנסה להבין כשהם מתנגדים לדעותי
אין מה לעשות לא תמיד משכנעים אותי אבל הכיף בשיחה הוא כשמה כן הוא - שיחה, הדדיות
(זו הסיבה שלעולם לא אכנס לויכוחים פוליטים למשל)

רפאל הצליח לשנות את ראייתי לדברים
זאלופון הבהיר לי נקודות שלא חשבתי עליהן בעבר
פרלין חשפה אותי למקומות שלא הייתי מודעת אליהם בכלל
גם עם אורנוס הצלחתי להגיע להסכמה
עם רבים פשוט הסכמתי מההתחלה
אבל רד ליף, צר לי, אני מרגישה שאני מדברת לקיר ועוד בסינית

גם ככה זה כולה שרשור בפורום בכלוב. לא משהו שמשנה גורלות וחיים
ובכלל, בהמון בלוגים אנשים נורא מתלוננים שהשרשור כבר נורא ארוך ואיך אנחנו מעיזים להמשיך ולדון כאן בכל מיני עניינים. ואפילו לא רלוונטים לנושא המקורי !

אני נהנתי מאוד מהשיחה הזאת
להתראות בשמחות

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 10 ביולי 2012

נראה לי שזה די מה שאמרתי. כמובן שהתחרותיות לא קשורה ב"אהבת אמת". היא קשורה (לא בלבד כי אם בנוסף) במעין מרדף אחר חיבה או אישור או משהו כזה, והגבר בעיניו מנסים למצוא חן לא נמצא מול העיניים אלא בדמיון. אולי בפרסומות ואולי בדמיונן של נשים אחרות. הרי הגבר הבשר ודם בדרך כלל לא כל כך תובעני. ויותר מאשר הוא לא תובעני - הוא אישי. יש לו העדפות משלו, יש לו אישיות משלו. הוא לא הנציג המגולם של החברה אלא הוא אינדיווידואל. יותר קל לעבוד מול אינדיווידואלים מאשר מול תודעה קולקטיבית (לא משנה כרגע אם הקולקטיב הוא החברה כולה או קבוצות מסויימות בתוכה. הכוונה לתודעה מרובת משתתפים מסוג כלשהו).



רד, הייתי מאד מסכימה עם מה שאמרת על בינוניות אם היינו מדברים על ערכים או השכלה או על איכות של משהו שאיכשהו משפר את מצבו של המין האנושי.

מה שאני אומרת, הוא לא "בואו נהיה בינוניים". חלילה. אני אומרת שהרצון שלנו להשתפר ולשפר, שהביא לנו המון דברים נפלאים, כשהוא *מיושם על תחום המראה החיצוני* גורם לנו בעיקר נזק. מה שאני אומרת זה שבשם השיפור, בשם השאיפה מעלה, בשם הרצון להיות בני אדם טובים יותר - עלינו לנסות להפחית את העיסוק של החברה שלנו ביופי, טיפוח, ועמידה בסטנדרטים של מראה חיצוני שכבר לא עומדים בכפיפה אחת עם מה שטוב לנו, כבני אדם.

ברור שכולם מנסים להיראות טוב, וכמה שיותר טוב. אבל עברנו איזה גבול. הגענו למצב בו הציפיות הופכות ללא מציאותיות.

תחשוב רגע על עולם שבו כל גבר שהזין שלו לא מגיע לאורך מסויים, שאינו הממוצע אלא מצוי באופן טבעי רק בקומץ קטן של גברים - נחשב מכוער, לא-גברי, לא רצוי, דחוי. עכשיו, מה אמורים לעשות תשעים אחוז מהגברים? להגדיל? לשים גרב כשהולכים לים? ברגע שהסטנדרט הופך ללא-סביר, זה כבר עיסוק לא בריא וצריך איכשהו להירגע עם זה ולחזור לפרופורציות.

כשבתחומים של התנהגות וערכים כל הזמן שואפים להשתפר, זה נהדר. אבל בתחום של מראה חיצוני, אחרי גבול מסויים זה כבר לא השתפרות בריאה אלא לאבד את הצפון.

אידיאל?

אל הקיסר • 10 ביולי 2012

השרשור הזה דווקא מצויין, חילופי דיעות לרוב ומעט כניסות אחד בשני באופן יחסי.
לדעתי הצנועה והבלתי מלומדת בעליל, מייחסים חשיבות יתר ל"אידיאל היופי העכשווי"
אז אוקי יש נערות מאותגרות ששואפות להיראות כמו קייט מוס בימיה הטובים, יש הרבה שלא,
אני בעיקרון אוהב רזות, יש לי מספר חברים שאוהבים שמנות, או לפחות מלאות, אלברט איינשטין(טוב לא הוא..) אמר: לכל סיר יש מכסה,אישה או גבר, בדרך כלל עושים מה שהם חושבים שטוב להם בחיסור התמכרות או דחפים לא נשלטים, אכן יש הרבה נשים קורבנות, קורבנות של מודעות חסרה שיוצרת אצלן רצון להיות משהו אחר, להיראות אחרת.
בקיצור אני אומר שלא צריכים להיות נחרצים כל כך, כמו האחד שהתריע נחרצות בפני הנשים לבל יגדילו את מסת האי רצון לעמוד ב"דרישות", שמא ידרדרו את כל המין הנשי לתהומות הנשייה, ומוסיף כראוי ליוצא סיירת מטכל, "חשיבה, שקלול המצב ונקיטת מעשה"
זה שכתיבתך רהוטה לא שוללת את זה שאתה מקשקש בשכל("לכאורה").
אז כן, יש "גברים" שמודדים אישה בהיקף חזה וישבנה, מה הם מעניינים אתכן? ואם כן אז מגיע לכן אותם.

Red Leaf • 10 ביולי 2012

יולי, עוד לפני שאכתוב לך תגובה נורמלית, אני חייב לציין שמבין כל הנשים שכתבו פה, את בין הבודדות שניתן לנהל עמן דיון, וגם אם אני לא מסכים עם עמדותייך בנושאים מסויימים, אני יכול להבינם ואת המקום שמהם הם מגיעים.

בלוסום​(לא בעסק) • 10 ביולי 2012

כוונתי לכך שהמידות האלה נחשבו ונחשבות היום עוד יותר כ"מידות גדולות". כלומר הסטנדרט הוא כחוש וקטן והולך...