הצללית.

הצללית.

הדורבנים​(נשלט) • 19 באוג׳ 2012

סיון יצרה את "אדמה" כמושלמת. יפה, עדינה ומאופקת, קינקית מטורפת, חכמה מכל אדם. נוגעת בכולם ואיש לא נוגע בה.

הכל זרם מתחתיה, והשתבר עליה כמו מתחת לספינה יציבה. כל הרגשות, הרפש, האימה והאפלה של כל נשמות הכלוב: כל ההתחנפויות הריקות של הנשלטים, כל האגו הנפוח של השולטים. כל הרהורי הנפש האמיתיים וכל הכעסים והריבים. כל ה"דמויות" שבכלוב. סיון קראה להם "דמויות". ואדמה, מצידה, ידעה שכולם הם שני פנים לאותו מטבע, שבתוכו תחנונים: "בבקשה, געו בי". והיא נגעה, בכל מילה שלה. היא לקחה את זרם הרגשות הכלוביות ושטה איתו כשהיא אוחזת במוט הספינה לבטח. מעצם היותה, כלום לא יכול לנגוע בה. כל מחשבה של נגיעה בה הרי סותרת את מהותה. את מי שהיא.

אבל בסיון יכלו לנגוע. מאוד. בכלל, היא הייתה "נגועה" בעיני עצמה. הסיפור שלה היה מסובך, מלא מדי במאבקים ונפילות. לעומתה, אדמה הייתה טהורה. בתולה מכשלונות, עור פניה חף מהצלקות שבנשמה. אולי זאת הסיבה שהיא נוצרה וטופחה כלכך? אלטר אגואית, ששונה כלכך מסיון. תחפושת מגניבה? ככה לפחות חשבה סיון בהתחלה.

מהתחלה סיון כתבה אותה בהתרגשות. אבל ההתרגשות גברה פי מאה, והלכה והתעצמה, מרגע שהעיזה לצ'וטט בתור אדמה עם דמויות אחרות. היא הוסיפה לה פרטים כמו שמוסיפים מלתחה לבובה אהובה: פרשיות אהבים סוערות, לצד שנים של שעמום. חופשות, עבודה, התנדבות. אמא ואבא, כלב, שני אחים גדולים, כלי נגינה, קצת אבק על ההונדה החדשה שקנתה. ידידים, יזיזים, מזוזות. האופי של אדמה הושפע מהחיים שלה, והחיים שלה הושפעו מהאופי שלה. הכל התחבר לפסיפס צבעוני ומרהיב. הרמוניה מושלמת. דמות. אישה, כמו שאישה צריכה להיות. אישה שאין קשר בינה ובין סיון כלום, כך נראה.

הגאווה מלאה אותה, עד שהוא הופיע.

מהצ'ט הראשון היה ברור שהוא שונה. מאוד שונה. לא היה שום קשר בינו לבין כל הדמויות שאדמה נפגשה איתם בכלוב. ופתאום הוא לא היה דמות בכלל. אלא אדם. הם התכתבו לתוך הלילה, ואדמה נדלקה: דרך סיפוריו. דרך הכנות שלו והכאב שלו. דרך ההתמודדות שלו עם הסיפורים שלה. דרך התשוקה הבלתי מוסתרת שלו, הבהירה, הצלולה, לאדמה, לרגשותיה ולסיפוריה. המחשבות שלו העצימו את אלה שלה, ולהיפך. אין ספק שאדמה, אם הייתה באמת קיימת, היתה נותנת לו את המספר שלה, כך חשבה סיון לעצמה.

אז היא נתנה לו.

והם דיברו. שעות על גבי שעות. ימים על גבי ימים. ואדמה התאהבה בו, כי היה בו עומק ועצב ורגישות ברמות שלא הכירה מעולם. הוא נתן את כולו. עטף לה את עצמו והגיש לה במתנה, נואש. ואדמה לא יכלה לעמוד בפני מתנה שכזו. בפני הנואשות שלו. ובדיוק כמו בסרט ההוא על הרובוט – אהבתה הייתה כנה ואמיתית, אבל היא לא הייתה. ואז, רק אז, לאור להבת האהבה היוקדת, הן הבינו. לקח להן זמן להבין, לסיון ואדמה, כי הן היו, באמת, כלכך שונות אחת מהשנייה. אבל הן הבינו, לבסוף. הוא היה נקודת החיבור שלהן. הנקודה היחידה, בה הן התמזגו לאחת. ושוב לא ניתן היה להפריד בינהן.

ובלילות סיון תוהה, האם זאת הייתה המטרה לשמה הומצאה אדמה מלכתחילה. להוות לפיד של רגשות ותשוקות. להתרומם מעל המציאות, ולהראות לה את הדרך שכבר נשכחה מבעד לסריטות המאובקות. להביא אותו אליה. אבל לא אליה עד הסוף. הוא הרי ניצב מהעבר השני של תיהום ההונאה! ואין גשר ואין סולם. איך היא תוכל לספר לו, שהכל לא אמיתי? איך מביאים אותו עכשיו? סיון מאוהבת, אבל כבולה לדמות שאותה המציאה.

Inner Silence • 20 באוג׳ 2012

יפה, וכל-כך עצוב.
מבוסס על סיפור אמיתי?

בכוח המוח​(שולטת) • 20 באוג׳ 2012

יש לי לא מעט מה להגיד על מי שיכול לפרגן לעצמו סוגים של אהבה ותשומת לב רק כשהוא מחריג את הדמות ממנו. זה פתולוגי, זה נוגע ללב, וזה בכל זאת אפשרי מבלי לרמות אף אחד.

הדורבנים​(נשלט) • 22 באוג׳ 2012

לאינר: לא אגיד. זה יכול להיות אמיתי. את יודעת מה? אני מנחש שיש יותר מסיפור אחד כזה, בגדול.

בכוח: אם יש לך הרבה מה להגיד, אז קדימה. זה המקום (;. נתקלתי כבר בהמון מקרים כאלו שאת מדבר עליהם. אחת המעניינות ביותר הייתה אחת בת ארבעים פלוס, שכשהייתה בסערת רגשות, או במצבי חולשה, תמיד הרגישה צורך להכנס לצ'ט בהמון דמויות של נערות בנות 17, כי אמא שלה מתה בגיל הזה.

הסיפור של השרשור הזה מעניין מסיבות אחרות: פחות מעורר רחמים ויותר נוגע בתשוקות שלנו, לדעתי.

בכוח המוח​(שולטת) • 22 באוג׳ 2012

רק כי ביקשת (:

כשאמרתי שזה נוגע ללב לא דיברתי על רחמים, אלא על כך שחולשות אנוש הן של כולנו ומייצרות בי תחושת קרבה מסויימת לחולשות ולפתרונות שאנחנו מוצאים להן.

כשאנחנו מתפתחים רגשית יש לנו מנעד תחושות רחב שאנחנו חווים ומעוניינים לחוות. הרבה פעמים מסיבות שונות היכולת לחוש תחושה מסויימת נפגמת, בגלל קישורים מסויימים שאנחנו עושים. אני אתן דוגמה: אם אני מאמינה שאני לא יפה/ צעירה/עשירה/משכילה/בלונדינית עם חזה גדול/ פאסיבית/אקטיבית/ בעלת תכונת אופי X/ בעלת תכונת אופי Y/ ווטאבר ומי שאינה כזו אינה ראויה לאהבה/תשוקה/תשומת לב/הערכה/ווטאבר, אני לא אוכל לחוות את התחושה הזו כשהיא מגיעה מהעולם עקב תפישה חסומה ומוגבלת.

כדי לפתוח את האפשרות לחוש בה, אנחנו נכנסים לפעמים ל"דמות" אחרת. היא מתנהגת אחרת, נראית אחרת וכו. הדמות הזו בעצם מאפשרת "לספוג" את התחושה החסרה מהעולם, ובתורה מפעילה תגובות רגשיות: שמחה, שחרור, כניעה, אהבה, תשוקה, עונג, שלווה, וכו.

לפני עידן האינטרנט אנשים חוו פחות את האפשרות הזו, אבל עם בוא העידן הוירטואלי, גבר יכול לחוות תחושות נשיות למשל, אישה צעירה יכולה להיות בוגרת, לא אטרקטיבית פיזית יכולה להציג עצמה ככוסית עולם וכו'. מה שקורה זה שזו התנהגות שמייצרת פתרון מצוין לזמן קצר ובקלות יחסית, ומהבחינה הזו ניתו להתמכר לתחושות שמתקבלות "בזול".

זה המנגנון.

אבל לא רק ככה הוא עובד. אפשר לנהל אותו גם מול בן זוג למשל, ושם זה מאפשר פריצה ממשית של תחושות כלואות. זה גם מאפשר טוב יותר לספוג תחושות של בן הזוג, כשהספיגה קודם היתה חסומה, כי לא היה קלט.

כך למשל הם יכולים לנוע על מגוון תפקידים/גילאים/אישיויות, כאשר ה"משחק" מאפשר לחלקים אמיתיים לצוץ החוצה ולקבל מענה ועיטוף. אני חושבת שאחר כך ה"דמות" הזו קצת מתמזגת עם האישיות המרכזית ומאזנת אותה בעוד נדבך. היא נשארת פתוחה לקליטה ופליטה.

גיא 22 • 31 באוג׳ 2012

זה ניתוח פסיכו אנליטי יוצא מן הכלל. באמת מרשים.

לא ביקרתי פה מאמצע 2011 מסיבות שונות, עכשיו נכנסתי וקיבלתי את זה לפנים, כמים קרים על נפש עייפה.

barnit • 31 באוג׳ 2012

הסיפור יפה
הכתיבה שלך נוגעת
ביקורת יחידה שיש לי שאתה כותב טיפה "משתפך"
כאילו סיפור האהבה במילים שלך הוא נמרח כזה
ושצריך לתת פן טיפה מציאותי לסיפור צריך להכניס טיפה סרקזם.

העניין של להכיר ככה מישהו בצ'אט הוא בדיוני בעיניי
וברור לי שיש לך חיבור ישר לקטע של בדיית דמויות (כמו שבדית אז את השולטת)
ואהבתי איך שאתה מתעל את זה לתוך הכתיבה שלך

בסה"כ סיפור טוב