בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לסאבים שמפחדים ולדומיות שלא יודעות

ברק
לפני 20 שנים • 3 ביולי 2004

?????

ברק • 3 ביולי 2004
כן ,בנים ובנות יש עוד שאלות
או שמא עליי להגיד
הכה את המומחה..... icon_wink.gif
פייה{O}
לפני 20 שנים • 3 ביולי 2004

Re: תיאוריית השליטה בכאב

פייה{O} • 3 ביולי 2004
crazy_toast כתב/ה:
קודם כל זה בכלל אנדרופינים ולא אדרופינים.

אם כבר אז כבר -
למען האמת זה אנדורפינים, ולא שום דבר אחר (endorphins), מלשון מורפין אנדוגני (פנימי, שהגוף מייצר בעצמו).
פועל כמו כל החומרים האופייאטים - מורפין, אופיום והרואין, למשל. ולכן זה עושה נעים....

fishy.gif
abcd
לפני 20 שנים • 3 ביולי 2004

ענק

abcd • 3 ביולי 2004
ואני חשבתי לתומי שזה לא בסדר שאני משוטטת באתר במקום להתכונן למבחן שלי...והנה גיליתי שאני יכולה להמשיך להתכונן גם פה...

אותו פאקינג חומר...

לא יכולה לראות יותר תמילה קורטקס, לא פרונטל קורטקס , לא רצפטורים! ולא דנדריטים ! דיייי !!

הקץ לסבל !

read.gif

wall.gif
crazy_toast​(שולט){אליס}
לפני 20 שנים • 3 ביולי 2004
crazy_toast​(שולט){אליס} • 3 ביולי 2004
חח אז הנה בשבילך משהו שלא ממש קשור לנושא אך בטח יעניין מלומדת כמוך:

מדוע איינשטיין היה גאון?

מאת: ד"ר סילביה הלנה קרדוסו.

תמיד אנחנו חושדים שמשהו פיזיקלי יוצא מהכלל ודאי גרם לאלברט איינשטיין להיות חכם יותר מאיתנו.
תרומותיו שינו את התפיסות בקשר לחלל, זמן, ואת טבע המציאות, ורעיונותיו הותירו את חותמם בכמעט כל אספקט של פיסיקה מודרנית, מתת האטום ועד הקוסומולוגיה.

איינשטיין אפילו אמר בעצמו שאחד המפתחות שלו לאינטיליגנציה היה ביכולתו לראות באופן חזותי(במוחו) את הבעיות שהוא עבד עליהן ואז לתרגם את אותן תמונות ויזואליות למושגים מופשטים של מתמטיקה. למעשה, אחד הדוגמאות המפורסמות ביותר היא תורת היחסות,שכפי שהסיפור אומר, פותחה על ידו מתוך החלומות בהקיץ של כיצד זה ייראה לנסוע ביקום על קרן אור.

כאשר איינשטיין נפטר ב 1955 בגיל 76, גופתו נשרפה.
לפני כן, ד"ר תומאס הארווי, הפתולוג אשר ביצע את נתיחת גופתו, לקח את מוחו לביתו. חלקים מסויימים מהמח ניתנו למדענים אשר השתמשו בהם ללימודים מדעיים. לא שמעו על המח יותר עד 1978 כאשר הכתב סטפן לוי איתר אותו במשרדו של הארווי בקנזס. לדברי לוי, המח של איינשטיין אוחסן במשרדו של הארווי בתוך 2 צנצנות. רוב המח, למעט הצרבלום וחלקים מהקורטקס הצראברלי הופרדו.
הבדיקות הראשוניות של ד"ר הארווי לא מצאו שום דבר חריג במבנה האנטומי של מוחו של איינשטיין.

אחד המדענים שקיבל חלק ממוחו של איינשטיין היה מריאן דיאמונד, פרופסורית חשובה מאוניברסיטת ברקלי.

היא והצוות שלה ספרו את מספר הנוירונים והתאים הגליאליים במוחו של איינשטיין: אזור 9 ואזור 39 בקורקטס הצראברלי בהמיספרות הימנית והשמאלית. אזור 9 ממוקם באונה הקדמית כלומר האונה הפרונטאלית והיא נחשבת לאחראית על פעולות של יכולת לתכנן דברים, קשב וזיכרון.
אזור 39 ממוקם באונה הדופנית והוא חלק בקורטקס שאחראי על האסוציאציות.
אזור 39 נחשב לקשור לשפה ותיפקודים מורכבים אחרים.
יחס הנוירונים לתאים גליאליים במוחו של איינשטיין הושווה לאלו שנלקחו מ 11 אנשים מאנשים שמתו בגיל ממוצע של 64.
מדענים אלו שלמוחו של אינשטיין היה אחוז גבוה יותר של תאים גליאליים, שהם שתומכים ברשת הנוירונים.
הצוות הגיע למסקנה שהמספר הגבוה של תאים גליאליים מסוג אוליגודנדרוגליה-- שהם תאים מסייעים להאיץ את התקשרות הנוירונים--לנוירון עלולים להצביע שלנוירונים במוחו של איינשטיין היה "צורך מטאבולי" גבוה- הם היו צריכים יותר אנרגיה.
בדרך זו, כנראה לאיינשטיין היו יכולות חשיבה טובות יותר וכישורים קונספטואליים.
למרות זאת, חשוב להעיר שאזורים 9 ו 39 גם אחראים לקשרים חשובים עם הרבה חלקים אחרים במח והתנהגות מורכבת היא תוצאה של הרבה אזורים שפועלים יחד.

הממצא האחרון בנוגע למוחו של איינשטיין פורסם ביוני, 1999.
מדענים גילו שחלק ממוחו היה באמת חריג מבחינה פיזיקלית.
צוות מהמחלקות הפסיכיאטרית והנוירולוגית , מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת מקאסטטר השוו מדידות אנטומיות של מוחו של איינשטיין עם אלו של 35 גברים ו 50 נשים שהייתה להם אינטיליגנציה נורמלית.
באופן כללי, מוחו של איינשטיין היה דומה למוחות האחרים למעט אזור אחד שנקרא אזור הדופן המשנית.
בגלל התפתחות מואצת בתחום הזה בשני הצדדים של מוחו , מוחו היה רחב יותר מהמוחות שנבחנו.
"קוגניציה ויזואלית, חשיבה מתמטית, ו 15% מהדימויים של תנועה תלויים באופן חזק באזור זה", העירו המחקרים.
האנטומיה החריגה הזאת של המח מסבירה מדוע התמודד עם בעיות מדעיות באותו אופן.

מח נורמלי- מכיל חריצים שנקראים אופרקולום דופני ואונה דופנית משנית, שאחראים על תהודה מתמטית וויזואלית.
מוחו של איינשטיין- היה לא ארוך מהשאר, אבל אזור האופרקולום הדופני היה חסר.
זה איפשר לאונה הדופנית המשנית לגדול ב 15% רחב יותר מהנורמלי, בנוסף מוחו של איינשטיין היה ייחודי בכך שלא היה לו חריץ שבדר"כ עובר באזור זה.
המחקרים מניחים שחוסר החריץ אולי איפשר יותר ליותר נוירונים באזור זה ליצור קשרים בין אחד לשני ולעבוד אחד עם השני יותר בקלות, ככל הנראה יצרו "התרחבות ייחודית של קורקטס מורכב במערכת תיפקודית". הממצאים שאליהם הגיעו המחקרים מציעים שההבדל ביכולת בין אנשים לבצע פעילויות קוגניטיביות יכולים להיות קשורים במידה של הבדלים הפיזיקליים במבנה האזורים במוחם שאחראים על הפונקציות האלו.


ויטלסון, העלה תיאוריה שחיסרון חלקי של החריץ במוחו של איינשטיים יכול להיות המפתח, בגלל שיכול להיות שזה איפשר ליותר נוירונים באזור ליצור קשרים אחר עם השני ולעבוד בקלות יותר.

לא רק שאזור הדופני המשני גדול באופן לא רגיל, אלא גם חלק שנקרא מענית סאליבן היה הרבה יותר קטן מהממוצע.
ללא החריץ הזה שבדר"כ חותך דרך הריקמה , תאי המח היו ארוזים סגור ביחד, ומאפשרים יותר קשרים פנימיים- שבעקרון יכולים לאפשר התקשרות צולבת של אינפורמציה ורעיונות, שגורמים לקפיצה חדה בבוננות(insight).

לסיכום, למרות שממצאים אלו מעניינים, נותר רק לראות אם לכל מח מבריק של מתמטיקאי או פיזקאי תהיה את אותה אנטומיה.
כשמסתכלים על מוחם של גאונים חיים יכול להיות קל יותר מאשר כפי שהיה עם איינשטיין. בעבר, האנטומיה של מוחו של אדם הייתה יכולה להלמד רק לאחר מותו , אבל הטכנולוגיה המודרנית, למשל בדיקת תהודה מגנטית(MRI), ובדיקה של הפוזיטרונים (PET), מאפשרת לחוקרים לצפות במח בפעולה בתוך הגוף החי. עם טכנולוגיה זאת, יהיה אפשרי לא רק בהבדלים במנה המח, אלא גם ממש באפקטיביות שלוקחת תפקיד במבנים אלו.
לדוגמא, אם מוחו של איינשטיים היה נבחן עם הטכנולוגיה הזאת, מדענים היו יכולים להתבונן בחלק הגדול יותר של האונה הדופנית ולחפש פעילות באזורים אלו בזמן שהוא היה חושב על התיאורייה שלו.

יותר מכך, המחקר לא בדק כיצד נוירונים במח הזה מקושרים וכמובן לא היה יכול לומר אם היה הבדל בדרך שבה הנוירונים האלו תיפקדו.
תאיר​(נשלטת)
לפני 20 שנים • 3 ביולי 2004
תאיר​(נשלטת) • 3 ביולי 2004
הדרגתיות זה דבר חשוב, אבל לא רק במסגרת סשן יחיד. אם זה הסשן הראשון שלכם בחיים בכלל או עם אותו אדם לא חייבים מייד לנסות כל מה שאתם יודעים או כל דבר שאי פעם חשבתם עליו, תשאירו קצת גם לסשנים אחרים.

קיימים גם סוגים שונים של כאב. מבחינים למשל בין כאב thud שהוא יותר קהה (אבל לא פחות חזק) ומייצג יותר את ההדף של המכה, לכאב Sting שכשמו כן הוא עוקצני וחד. למשל פלוגר כבד עם הרבה רצועות רחבות יתן יותר ת'אד ופלוגר קטן עם רצועות דקיקות יעקוץ הרבה יותר.
לאנשים שונים יש רגישות שונה לסוגי הכאב האלה. יכול להיות למשל מישהו שנמס מת'אד אבל כל טיפת סטינג מייד עוברת את גבולות הסיבולת שלו.

לחלק מהמכשירים (ביחוד מחבטים נדה לי) יש אפקט מושהה, כלומר מרגישים מייד את הכאב של המכה, אבל רק שניה אחר כך יש תחושה משנית. חבל לפספס את התחושה הזאת על ידי מהירות רבה מידי.

אני לא חושבת שכל דום או דומית צריך להתנסות בצד התחתון (כבר היו פה דיונים בנושא) אבל אני חושבת שכדי לדום/ית לפחות לנסות את המכשיר כמה פעמים על היד או הירך שלהם, אפילו לא בכח מלא, רק כדי לראות את סוג התחושה שהוא משאיר. לפעמים שוט עלול להראות למישהו מהצד תמים לגמרי כי הוא קטן ו"מסכן" אבל כמו שכתבתי קודם דווקא שוט כזה הוא הרבה יותר עוקצני.

הקצב של הצלפות הוא מאוד משמעותי. קצב אחיד יכול להשרות מאין היפנוזה ובכך להקל על הסאב לקבל את הכאב ולהגיע לרמות שהוא לא חשב קודם שיהנה מהן. לעומת זאת שינויים בקצב יכולים ליצור אפקט מתח מרגש.
יש לנו נטיה טבעית להתכווץ אחרי מכה. אם המכות נוחתות בקצב גבוה הסאב לא מספיק (אם הוא לא מאוד מאומן) להרפות את הכיווץ וכך המכה הבאה הרבה יותר כואבת. זה לא בהכרח רע, אם זה מה שרציתם להשיג, אבל אתם עלולים להגיע ככה מהר לגבולות של הסאב.