אני אקרא לך מישקה - קטע מסיפור

אני אקרא לך מישקה - קטע מסיפור

הפולניה​(אחרת) • 6 ביולי 2004

מעט רהיטים, קירות מתקלפים, חלונות מטונפים נטולי וילונות, כיור מלא כלים ורצפות דביקות. זה הרושם הראשון שאני מקבל ממקום מגוריו וליבי שוקע באכזבה.
הוא מתיישב באנחה כבדה על כסא עץ ישן ומתקלף, מניח את מרפקיו על טבלת פורמאיקה של שולחן מטבח מכוער, משתעל שיעול כבד ולח, מגשש בכיסיו ורוטן מאוכזב.
"מה אתה מחפש ?" אני שואל, נדרך למראה סימני המצוקה שלו.
"הסיגריות שלי." הוא עונה במין חוסר ישע ילדותי, "איפה הן ?"
כול גופי מתכווץ מאהדה, "אולי יותר טוב שלא תעשן כשאתה משתעל ככה ?" אני אומר ומעז להניח יד על כפו המוטלת בלאות על טבלת השולחן המחורצת חריצי זוהמה.
אצבעותינו משתלבות זו בזו. שלו דקות ובהירות, שלי גוצות וכהות.
"אני לא מתכוון לעשן בין כה וכה. בגלל ההתקררות שלי יש לסיגריות טעם של קש." הוא אומר, "אבל אני אוהב לשמור את כל האופציות פתוחות."
"טוב, אני אקפוץ לסופר להביא סיגריות." אני אומר, "ואתה לך להתקלח, ואחר כך אולי תנסה לישון קצת."
הוא קם באנחה ומתחיל למשוך את הטריקו המקומט מתוך הג'ינס ואז מוותר ומתישב. "אין לי כוח." הוא אומר בקול מותש, מביט בי בעיניים שכל הכחול נסחט מהן.

יעיל ומלא תושיה כפי שלא הייתי מעולם אני משתלט על המצב. קודם הולך לבדוק את חדר השינה שלו. המצב שם פחות נורא ממה שחששתי – יש לו מיטה זוגית גדולה ומוצקה מעץ כהה עם מזרון שנראה חדש, אבל בלי מצעים.
המצעים, לחים עדיין, כנראה מזיעה, מוטלים בצד המיטה. החדר נקי יחסית, רק מאובק קצת. המקלחת במצב פחות טוב, התקרה שחורה מעובש, אין מגבות ויש ערמת בגדים לחים ומלוכלכים על הרצפה. על המטבח עדיף לא לדבר כלל. המקרר ריק, הכל דביק והכיור עמוס כלים מזוהמים.
"אני לא כל כך טוב בלהיות עקרת בית." הוא מציין את המובן מאליו.
אין שמץ של התנצלות בקולו, העברית שלו מוקפדת ומדויקת מידי, עברית של עולה חדש. המבטא המוזר הזה נכרך בעקבות מלותיו כמו צל מעולם זר.
אני מציע מהר את המיטה בסדין חדש ונקי שמצאתי בארון הקיר. שם ציפה על הכרית. מוציא פיקה נקי מפוספס ירוק וכחול ופורש מלמעלה. לוקח מגבת נקיה למקלחת ומגלה מרפסת כביסה קטנה עם מכונת כביסה עתיקה וחבלי כביסה מתנודדים מעבר לחלון. דוחס בגדים מלוכלכים למכונה שהפלא ופלא, עדיין פועלת, שם מרכך ואבקה ומצליח להפעיל אותה בלי קושי.
גאה בעצמי אני הולך חזרה אליו. הוא עדיין שמוט בכסא, ממתין שאבוא לטפל בו.
אני מתחיל מלמטה, חולץ מעליו נעלי התעמלות בלויים ופושט מעל כפות רגליו הארוכות והלבנות גרבי כותנה לחים.
אחר כך עוזר לו להוריד את החולצה, בוחן תוך כדי כך את גופו הדק והחלק. אין עליו אף סימן שיזוף, כתפיו רחבות וישרות, שריריו דקים כשרירי שחיין.
הוא כל כך יפה, גופו כל כך מחוטב ומושלם בצחותו הבוהקת. השלמות המופלאה שלו לעומת גופי המגושם, השעיר והשחום, גורמת לגרוני להחנק מעצב. לרגע אני שוקל לוותר ופשוט להסתלק משם אבל איני יכול.
ברור שעלי להמשיך במצווה הזו שהתחלתי בה ולעזור לו ככל שידי משגת וברור שאסור לי לקוות לשום דבר. הזכות שהוא מעניק לי לעזור לו, לגעת בו ולראות אותו, צריכה להספיק לאחד שנראה כמוני.
ושוב, כמו תמיד כשאני נזכר בחיצוניות הקלוקלת שלי המעידה על הפנימיות העוד יותר גרועה שלי, אני חש כאילו מישהו משך באכזריות חבל שקושר אצלי את הביצים ללב.
זה קורה אצלי כל פעם כשאני חושב על הנושא המכאיב הזה של המשיכה שלי לגברים ושל הצורה החיצונית שלי וכל הבעיות שנובעות מעצם נוכחותי בעולם. למרות הקביים הכימיים שאמורים להקל עלי אני סובל ומופתע כל פעם מחדש.
הוא משחרר את החגורה השחורה והשחוקה שלו ושומט מעליו את הג'ינס. אני מצליח להבחין שאין לו תחתונים, נבהל ולא מעז להסתכל שוב. מרגע זה אני מקפיד להביט רק בפניו, מתרכז בכל כוחי בהידוק מסכת אדישות על פני הלוהטים.
"בוא תתרחץ איתי." הוא אומר, "אתה מזיע כולך." הוא מציין ונוגע בפני הלוהטים בקצות אצבעותיו הקרירות.
"לא, אני לא יכול, אני ... אני עוד צריך ללכת לעשות קניות." אני מנסה להשתמט.
"יש עוד הרבה זמן עד שהסופר יסגר." הוא פותח כפתור ראשון בחולצתי. "בוא נתרחץ יחד. תרגיש הרבה יותר טוב." ועוד כפתור נפתח.
"בבקשה גרי, די." מנסה להרגיע את הדופק המשתולל שלי אני אוחז בעדינות בפרקי ידיו, מנסה להדוף אותו מעלי, אבל גופי לא מציית למוחי.
גרי עומד קרוב מידי אלי, אני חש את חום בשרו מבעד לחולצתי הפתוחה למחצה. חש חולשה משתקת, הברכיים רועדות העיניים מוצפות דמעות. אני כל כך רוצה לגעת בו, אבל כל כך פוחד, כל כך מתבייש ...
"מה הבעיה מיכאל ?" הוא שואל בלחש, פיו קרוב מידי לאזני, נשימתו החמימה מלהיטה את עורי.
"אני ... אני מתבייש ... אני צריך ללכת." אחוז בושה ואשמה אני שומט את אחיזתי בו ומנסה להתרחק. אני מספיק לפסוע כמה צעדים מהוססים אל הפתח, אבל אז קולו מקפיא אותי על מקומי.
"עצור !" הוא מצווה בקול חד ואני נעצר, יד אחת על הידית, רגל באויר, חש כאילו כושפתי.
"תסתובב אלי !" הוא פוקד .
אני מסתובב, עיניו פוגשות את עיני. קפוא מולו, לכוד בין קולו ובין מבטו, האדם שהייתי פעם נעלם ואדם חדש נולד במקומו.

הוא הבין מיד מה קרה. ראה בעיניים שלי את השינוי ונדלק. החיוך הזה שלו כשהבין שנכנעתי לו בלי תנאי .... אף אחד לא חייך אלי ככה מעולם. חיוך בוער שגורם לי להעיף מעלי מיד את החולצה המגוחכת הזו שנועדה להסוות את גופי המגושם ולהשוות לו מראה דק יותר. אין בה צורך עוד, לפניו יכולתי לעמוד במערומי כפי שנוצרתי ולא להתבייש יותר בצורה שלי.
הקלה ואושר עצומים הציפו אותי בבת אחת כשהבנתי שהנטל הזה של בושה ופחד ממה שאני נעלם בזכותו. בעתיד למדתי לזהות את החיוך ההוא ולדעת מה על מה הוא מרמז, אבל באותו יום עוד לא ידעתי כלום, רק ניחשתי שדברים מסעירים עומדים לקרות לי.
לא טעיתי, חיי השתנו באותו אחר צהרים חמים של תחילת קיץ ומעולם לא שבו להיות מה שהיו פעם, ואני רוצה לציין כבר עכשיו, בעודי עומד בתחילת סיפורי, שלמרות שזה לא היה תמיד קל ולא תמיד אהבתי מה שקרה מעולם לא הצטערתי על הפגישה ההיא איתו ואף פעם לא התחרטתי על שום דבר. עשיתי הכל מרצוני החפשי ואהבתי כל רגע.
חשפתי את פלג גופי העליון, השעיר והמגושם, וניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא עצר בעדי בתנועת יד מצווה.
"קודם תוריד הכל." פקד עלי ולשונו ליקקה לרגע את שפתו התחתונה.
השפלתי מבט אל החגורה שלי, פותח אותה במהירות ותולש מעצמי את המכנס והתחתונים בבת אחת, מנסה להגניב מבט אל הזין שלו שהיה גדול עבה ולא נימול, ניצב זקוף בזוית נהדרת של תשעים מעלות לבטנו השטוחה.
המכנסים הסתבכו לי בסנדלים וברוב חפזוני להפטר מהם התיישבתי על הרצפה, מתעלם מכך שישבני ערום, ותלשתי אותם מעלי בקוצר רוח.
עד שנפטרתי מהם הוא כבר עמד מעלי, משפיל אלי מבט, והחיוך הדלוק ההוא מרצד בזויות פיו.
הוא הושיט לי את ידו ואני נאחזתי בה כטובע הנאחז בגלגל הצלה. "קום, הולכים להתקלח." משך אותי אחריו למקלחת. הוא פתח את הברזים, וויסת את חום המים ונעמד מתחת לזרם, מניח לשערו להרטב.
"תחפוף לי את הראש." ציווה, "אני אוהב שמעסים לי את הקרקפת חזק." הוא סגר את הברז, הגיש לי בקבוק שמפו והתישב על כסא פלסטיק אדום.
נעמדתי מאחוריו, יצקתי שמפו ירקרק שקוף על שערו הארוך והתחלתי לעסות את גלגלתו, חש בקצות אצבעותי את מתאר קרקפתו הנוקשה מתחת לשפע השיער. הוא הטה לאחור את ראשו סומך את כתפיו כנגד בטני וחייך אלי בעיניים עצומות.
"אתה כל כך חם ושעיר." אמר בחיוך ענוג, "אני אקרא לך מישקה."
"שמי מיכאל." אמרתי בנוקשות, מנסה לדכא את רעד העונג הלא צפוי שעבר בי לשמע דבריו.
הוא צחק וקם, רטוב נוטף סבון, נצמד אלי והדף אותי אל הקיר הלח והקר ופתח את הברז. "מהיום אתה מישקה שלי." אמר בהחלטיות מבודחת, שוטף אותי במים חמימים מכף רגל ועד ראש.
"מישקה זה ברוסית. זה קיצור של מיכאל ?"
"כן." חייך גרי וניער את שערו, מרטיב אותי ברסיסי מים, "וזה גם דובי כזה קטן שילדים משחקים איתו וככה בדיוק אתה נראה." החליק ידים מסובנות על גופי העגול והשעיר.
עמדתי חסר אונים מרוב עונג, מניח לו לגעת בי בכל מקום שרצה - בבתי השחי, בפטמות, בבטן, בגב, בחריץ שבין עגבותי, באשכים ובזין שלי שהיה זקוף ונוטף. הוא השתעשע בו, מחליק עליו ביד מסובנת, מביא אותי כמעט עד לסף ושוב נסוג.
"בבקשה גרי," לחשתי, "אני רוצה לגמור, אל תפסיק."
"עוד לא. יש עוד זמן." הצטחק גרי.
"עכשיו תסבן אתה אותי." פקד ונתן לי את הסבון.
העברתי אותו על כל גופו הדק והנוקשה, מתענג על מרקם עורו החלק והבהיר, על מתאר שריריו והזין שלו ... בלי לחשוב מה אני עושה כרעתי על ברכי לפניו, מעביר בהנאה את ידי על חלקלקותו הורדרדה, בוחן בפליאה את קצהו הלא נימול, ממשש את אשכיו.
"ראית כבר זין לא חתוך ?" היתל בי קולו של גרי.
הסמקתי כולי. "רק בתמונות." הודיתי, "עד היום אני לא כל כך ... אני רק ...."
"אני הראשון שלך ?" נימה של פליאה רכה הייתה בשאלתו.
"לא בדיוק, כמעט ... אני .... " הדבר האחרון שרציתי להזכר בו היה העבר שלי. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, בבקשה." נשאתי אליו את מבטי בתחינה.
עינינו נפגשו ולמראה יופיו ליבי התכווץ פתאום בכוח כאילו סחט אותו מישהו באגרוף ברזל.
"בסדר חמוד, נדבר על זה אחר כך." התרצה גרי ומשך אותי אליו לחיבוק. מבעד לכתפו גנבתי הצצה בראי המעורפל מאדים שהיה צמוד לדלת - איזה מחזה נהדר ! שנינו היינו רטובים, חלקלקים מסבון, רטובי שיער ופרועים. הוא דק ואלגנטי בערומו הבהיר והחלק, ואני נמוך ממנו, רבוע גזרה, שחום ושעיר, שערי קצר, דחוס תלתלים קטנים וצפופים, ושערו ארוך, חום אדמדם, מוטל על כתפיו מבליט את עורו הצח.
"אנחנו כמו פוזיטיב ונגטיב." אמרתי.
הוא הפנה את מבטו לראי וחייך, מבין מיד למה התכוונו דברי. "אנחנו הפכים משלימים." אמר, ואז אחז בפני, מניח את כפות ידיו על לחיי, מרים אליו את ראשי, קודח בעיני במבט מרוכז שהפך את ברכי למים.
"אני מת לנשק אותך." אמר ברכות, "אבל אני חולה ואני לא רוצה שתדבק ממני." במקום נשיקה הוא העביר את כרית אגודלו על שפתי, אחד התווים המוצלחים יותר בפני - עבות חושניות ואדמדמות.
"לא אכפת לי להדבק !" התרסתי וניסיתי לנשק את שפתיו.
הוא הרחיק את עצמו מעלי, מניד את ראשו לשלילה. "אני יודע שלא אכפת לך מעצמך מישקה, אבל לי אכפת, ועכשיו," הוא הדף אותי מעליו, "שב ותקשיב, ותעשה מה שאני אומר לך."
התיישבתי על כסא הפלסטיק האדום והוא הפנה אלי את עכוזו היפה והלבן כשהוא נתמך ביד אחת בקיר שלפניו. "תלטף אותי." פקד עלי, "ואל תגע בעצמך !" הוסיף בגערה כששלחתי יד אחת לעברו בעוד השניה נשלחת כאילו מאליה אל הזין המשתוקק שלי.
הוא לימד אותי איך ללטף את עכוזו, איך להחדיר בזהירות אצבע מסובנת אל פי הטבעת היפיפה שלו שצבעו היה חום ורוד מקסים וטעמו טעם פרי מתוק.
לפי הוראותיו העברתי בעדינות את קצה לשוני סביב קפלי פי הטבעת שלו, מחדיר אותה מידי פעם לחור הטעים שלו, וכמעט מבלי משים שוב חוזר לסורי ומשפשף את אברי.
הוא קלט מיד מה אני עושה, הסתובב וסטר על פרקי אצבעותי. "לא, אסור !" אמר בקול חד כאילו הייתי ילד סרבן
"אבל גרי ..." יבבתי ומיד ספגתי סטירה על פני, הראשונה שקבלתי ממנו ובהחלט לא האחרונה.
זה לא כאב ממש, רק צרב קצת את לחיי. מה שבאמת כאב היה הלחץ של אצבעותיו בפי הטבעת שלי, קודם אחת ואחר כך שניה. גם השלישית תבוא בעתיד כשאהיה מוכן, לחש באזני.
עמדתי לידו כפי שהורה לי, סומך את שני ידי על הקיר, רגלי פסוקות לרווחה משני עברי השרפרף האדום והוא מאחורי, עושה בגופי כבשלו, ידו האחת על כתפי והשניה חודרת לתוכי, פיו סמוך לאזני.
"תנשום עמוק." הורה לי, "תתרפה, אל תלחם בי מישקה, תרשה לי לקחת אותך איתי." הרשיתי לו כמובן. אהבתי להרשות לו.
הוא נצמד אלי ומתון מתון החדיר את אברו המסובן לתחת שלי, מעודד אותי, משבח אותי, מנשק את עורפי ומלקק את תנוכי אזני תוך כדי התקדמות עקשנית ומכאיבה לתוך גופי.
"אתה רוצה שנפסיק." שאל כשפלטתי יבבה חרישית.
"לא, לא, אל תפסיק." גנחתי, "אני רוצה ... " לא הייתי מסוגל להסביר מה אני רוצה. לקחתי את ידו הפנויה והנחתי אותה על אברי.
"תמשיך בבקשה." התחננתי. הוא המשיך, מלטף את אברי ביד מנוסה ונבונה, סוחט ממני אנחות וגניחות, של תענוג או של כאב לא ידעתי.
מרגע שפגשתי בו לא הייתי מסוגל עוד להבדיל בין השנים.
אחרי שהוא נרדם, מותש מהשפעת ומכל הפעילות, ניקיתי את המטבח, שטפתי רצפות וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי להפוך את הדירה הקטנה ראויה למגורי אדם.
אחר כך רצתי לסופר וקניתי חלב, לחם, גבינות, שניצלים קפואים, ירקות, פירות, חומרי ניקוי - מצרכים רגילים שצריכים להיות בכל בית.
סיגריות לא קניתי.
למרות שלקחתי את ארנקו השתמשתי לקניות רק בכסף שלי. בכספו לא נגעתי – נעם הרעיון להוציא עליו כסף שהרווחתי במו ידי. חוץ מזה גם אני בטח אוכל מהאוכל הזה אז אני צריך לשלך עליו, אמרתי לעצמי, מנסה להצדיק את ההתנהגות המוזרה שלי.
אף פעם לא הייתי בזבזן. תמיד חסר לי כסף ותמיד ניסיתי לחסוך בהוצאות, אבל ברגע זה הכסף נראה חסר חשיבות כמו פיסות נייר.
דבר ראשון שעשיתי כשנכנסתי, עמוס בשקיות מלאות מצרכים, היה להחזיר את הארנק של גרי לארונית הלילה שלו. ברגע שסגרתי את המגרה הוא פקח את עיניו.
"כבר חשבתי שהסתלקת בלי להגיד שלום." התלונן, "לאן נעלמת ?"
"הלכתי לעשות קניות. אתה רעב ?"
"לא. אני רוצה לעשן. קנית סיגריות ?"
"לא. חשבתי שאולי כדאי שתנסה לנצל את זה שאתה חולה בשפעת ותיגמל מהסיגריות." אמרתי ונגעתי במצחו שהיה לח, אבל קריר.
הוא העיף מעליו את ידי בזעם. "אז זה מה שחשבת, אה ? !" פלט בלעג והתיישב במיטה מביט בי במבט זועם.
"בין כה אתה טוען שעכשיו יש להן טעם של קש." הוספתי בבהילות כשראיתי את מבטו מתקדר בזעם.
"לדעתי כדאי שתפסיק לעשן." המשכתי לברבר, מנסה לדחות את ההתפרצות שחשתי הולכת וקרבה.
הוא יצא מהמיטה והתקרב אלי, עיניו יורות ברקי זעם ולרגע הרגשתי כמו הילד הקטן שהייתי אז, עומד קפוא וממתין למכות העומדות להנחת עליו מידי אבא או אחד האחים הגדולים או אחד הילדים הגדולים בבית הספר.
גרי הניף את ידו בניסיון להנחית עלי סטירה ואז נזכרתי שהיום אני כבר מבוגר ואחזתי את פרק ידו בכף ידי לוחץ עליו בזהירות, נהנה אפילו עכשיו מהניגוד בין עורו שגונו זהב חיוור ובין עורי השחום. ידי נראתה ענקית ומגושמת על פרק ידו המחוטב שהיה מכוסה פלומת שיער בהיר ודקיק.
"גרי בבקשה, אל תכעס. אני אעשה כל מה שתרצה בתנאי שזה לא יזיק לך, וסיגריות זה דבר מזיק, אתה יודע שאני צודק."
הוא בחן את פני, נרגע לאיטו. "כל מה שאני אגיד לך ?" שאל, וחיוך זדוני משועשע החל מתגנב מעיניו הכחולות אל זויות פיו.
"הכל. כל מה שתגיד." הבטחתי.
"ואם אני אגיד לך להסתלק מכאן, לעוף לי מהעיניים, ללכת הביתה ?" שרט קולו המשועשע את ליבי.
החבל הדמיוני נמתח בין ליבי לאשכי, מדהים כמה מוחשי היה הכאב הדמיוני הזה.
בלי להוסיף אף מילה אני לובש את חולצתי, דוחף את רגלי לסנדלים, לוקח את הארנק שלי ומסתלק משם.
הוא עומד ומביט בי בשתיקה, עיניו אדישות כמו קרח.

לפי פקודתו הייתי אמור ללכת הביתה, אבל הבעיה היא שכבר שנים לא היה לי בית. ביתה של אחותי רבקה, שהפכה לריקי, לא היה מעולם ביתי. המקום היחידי שהרגשתי בו בבית היה בין זרועותיו ומשם גורשתי. לא העזתי לחשוב איך יראו חיי מהיום, מעולם לא הייתי כל כך בודד ואבוד. מה יקרה איתי עכשיו ?
הלכתי מהר, רומס את האומללות בצעדים מהירים, מסרב להניח לעצמי להרגיש משהו. אם הייתי נעצר להרהר הייתי מתמוטט.
אני לא זוכר איך, אבל הגעתי חזרה לצומת ונעמדתי בתחנה, ממתין למונית. ברגע שהפסקתי ללכת החל מוחי שוב לפעול ולמרות שידעתי שאין בכך טעם לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו ולנסות לדמיין מה מעשיו. האם הלך לקנות סיגריות ? איזה מזל שנשאר לו כסף בארנק.
האם הוא שם לב שעכשיו יש בבית אוכל ? האם הוא ראה איך ניקיתי את המטבח ושטפתי כלים ? האם הוא חושב עלי בכלל ?
הלואי והייתי יכול להפסיק לחשוב עליו.

אפשר את ההמשך?

אנפת לילה • 6 ביולי 2004

במהרה בימינו.
תודה

זה סיפור מאוד ארוך ולא כולו מתאים לפורום הזה אבל ...

הפולניה​(אחרת) • 6 ביולי 2004

הוא פורסם באתר הזה של חוויות כואבות :
http://www.heberotic.co.il/f/sl1/forum.asp?FORUM_ID=16&CAT_ID=6&Forum_Title=%E4%F6%E3+%E4%F9%F0%E9