צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חשבתי שיהיה רומנטי

שוסי
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
שוסי • 6 בנוב׳ 2012
חניבעל,חשבתי על משהו,יכול להיות שניטרלת בכוונה תחילה את היצר המיני מהסיפור בשביל להפוך אותו ליותר מרושע?
אני חושבת על עוד משהו,בתפיסה הפמיניסטית אונס הוא פועל יוצא של שליטה וכוח ולא של מיניות,האם לפי הפרדיגמה הזו בנית את הסיפור?
גברים​(שולט)
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
גברים​(שולט) • 6 בנוב׳ 2012
זונת סושי אייכן כתב/ה:
חניבעל,חשבתי על משהו,יכול להיות שניטרלת בכוונה תחילה את היצר המיני מהסיפור בשביל להפוך אותו ליותר מרושע?
אני חושבת על עוד משהו,בתפיסה הפמיניסטית אונס הוא פועל יוצא של שליטה וכוח ולא של מיניות,האם לפי הפרדיגמה הזו בנית את הסיפור?


אחד הדברים המרכזיים שעושים לי את זה בבדסמ, זה להרגיש את הצד השני. להרגיש את חוסר האונים שלה, להרגיש את הקושי, את תחושת ההשפלה, את הכאב.

במובנים מסוימים, ההצלפות, ההשפלות הפיזיות, הגמירה בפה, ההשתנה בפה, הסטירות, האנאלי הכפוי וההורדה למטה, הם לא אקטים שעומדים בפני עצמם. הם סוג של אמצעי שנועד להביא אותה למקום נפשי מסויים של חוסר אונים, של הרגשת השפלה והקטנה, תחושת החפצה של חור חסר משמעות. התחושות האלו שלה, הם מה שעושות לי להרגיש ולהתרגש, ולא עצם מתן הסטירה.

במובן הזה, הסיפור כאן, כמו גם זה של פולו, מרגישים לי חסרי תכלית במובן הבדסמי , כפי שאני חווה אותו.
אצל פולו - אונס, פשוט כדי לגמור. איזה סוג של צורך גופני לא נשלט. ( לא ממש מפריע לו שהיא מאבדת הכרה תוך כדי, העיקר לגמור)
וכאן - סוג של אלימות מתוך שעמום או תסכול מהחיים. בחלק מהתיאורים אפשר היה להחליף את השחקנים בבריון השכונתי שתופס איזה ילד חלש, מרביץ לו ומתעלל בו, פשוט כי הוא יכול.
חניבעל
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
חניבעל • 6 בנוב׳ 2012
גברים כתב/ה:
זונת סושי אייכן כתב/ה:
חניבעל,חשבתי על משהו,יכול להיות שניטרלת בכוונה תחילה את היצר המיני מהסיפור בשביל להפוך אותו ליותר מרושע?
אני חושבת על עוד משהו,בתפיסה הפמיניסטית אונס הוא פועל יוצא של שליטה וכוח ולא של מיניות,האם לפי הפרדיגמה הזו בנית את הסיפור?


אחד הדברים המרכזיים שעושים לי את זה בבדסמ, זה להרגיש את הצד השני. להרגיש את חוסר האונים שלה, להרגיש את הקושי, את תחושת ההשפלה, את הכאב.

במובנים מסוימים, ההצלפות, ההשפלות הפיזיות, הגמירה בפה, ההשתנה בפה, הסטירות, האנאלי הכפוי וההורדה למטה, הם לא אקטים שעומדים בפני עצמם. הם סוג של אמצעי שנועד להביא אותה למקום נפשי מסויים של חוסר אונים, של הרגשת השפלה והקטנה, תחושת החפצה של חור חסר משמעות. התחושות האלו שלה, הם מה שעושות לי להרגיש ולהתרגש, ולא עצם מתן הסטירה.

במובן הזה, הסיפור כאן, כמו גם זה של פולו, מרגישים לי חסרי תכלית במובן הבדסמי , כפי שאני חווה אותו.
אצל פולו - אונס, פשוט כדי לגמור. איזה סוג של צורך גופני לא נשלט. ( לא ממש מפריע לו שהיא מאבדת הכרה תוך כדי, העיקר לגמור)
וכאן - סוג של אלימות מתוך שעמום או תסכול מהחיים. בחלק מהתיאורים אפשר היה להחליף את השחקנים בבריון השכונתי שתופס איזה ילד חלש, מרביץ לו ומתעלל בו, פשוט כי הוא יכול.


גברים.
אתה כמובן צודק לגבי תפיסת הבדסמ.
אבל משהו קטן.
אני לא טענתי לרגע אחד שהאקט המתואר בסיפור זה בדסמ לו מהסיבה הפשוטה שאין פה הסכמה הדדית. מעבר לעניין של חוקי ושפוי.
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
אבל חניבעל, הסכמה זה לא מה שהופך אקט לבדס"מ, זה מה שהופך אקט לחוקי, או אולי ל- לא-רשע. נכתבו פה לא מעט סיפורים שאין להם שום קשר להסכמה וקלעו בול לטעם הבדס"מי שלנו. והדוגמה הקלאסית, כמובן, סיפורי פנטזיית אונס - אלה לעולם לא כוללים הסכמה, ובכל זאת יש בהם משהו שגורם להם להיקרא כעונים על פנטזיה של בדס"מ ולא של משהו אחר.
זאלופון​(שולט)
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012

רק על עצמי לספר ידעתי

זאלופון​(שולט) • 6 בנוב׳ 2012
בהמשך לדברים של גברים, מבחינתי להיות חובב שליטה פירושו במידה רבה לשאוב סיפוק והנאה מהאופן שבו הדברים שאני עושה משפיעים על הצד השני - גורמים לה לצרוח מעונג, להתפתל מכאב, להתמלא חשש ממה שאני מתכוון לעשות, להתמלא ציפייה ממה שאני מתכוון לעשות, להרטיב, לדמוע, לומר את הדבר הזה או הדבר ההוא, להרגיש הכי קטנה או הכי גדולה, הכי חפץ או הכי נסיכה. זה מה שעושה לי את זה.

בסיפור - בעיקר מהזן נטול ההסכמה, המועדף עליי - אני אוהב שניתנת לי הצצה (ויותר מכך) לתגובות של הצד שמתעללים בו. אני רוצה להרגיש את הפחד ואת חוסר האונים שלו, לדעת מה עובר לו בראש (או לפחות לקבל מידע שיאפשר לי לדמיין), לראות כיצד הוא מגיב לדברים שעושים לו ולנסות להבין למה הוא פועל וחושב ומרגיש כך.
בקצרה, אני רוצה לראות את האופן שבו הדברים שהצד המתעלל עושה משפיעים עליו וכיצד הם משתקפים בסבל שלו.

ל"סיפורה של O", למשל, לא התחברתי בדיוק בגלל זה. היא פשוט ספגה את כל מה שנעשה בה ולא שיקפה דבר.

חשוב לי להדגיש שזו איננה ביקורת על הסיפור. כותב ברמתו של חניבעל לא משמיט את ההיבט הזה כי הוא "שכח" או ש"לא יצא לו", אלא כי רצה לכתוב משהו אחר, שיש לו סגנון ברור ומשורטט היטב משלו, וזה בסדר גמור. אלא שמתפתח פה דיון שגולש קצת מעבר לגופו של סיפור ואליו אני מתייחס. וגם, אם מישהו רוצה לכתוב סיפור לפי הטעם האישי שלי, שידע מה הוא צריך לעשות icon_smile.gif אני גם אוהב אקספוזיציות לפני שמתחילים להתלכלך. סתם שתדעו. יאללה, לכו לכתוב כבר.
חניבעל
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
חניבעל • 6 בנוב׳ 2012
זאת לא פנטזיית האונס הראשונה שכתבתי. דווקא הראשונה היתה מנקודת המבט של הנאנסת כביכול.

ריתק אותי לכתוב משהו קצת אחר. לאתגר את עצמי במידת מה.

כל הבחירות שנעשו לגבי אופן הכתיבה ואיפיון הדמויות נעשו במודע.

כשבחרתי לכתוב מנקודת המבט של האנס או אם תרצו "הרשע האולטימטיבי" בחרתי שלא להכניס רגש ולא לכתוב בצורה שתגרה את הקוראים כפי שעשיתי בעבר. במובן הזה, בנקודת הסיפור הפתולוגית שבה בחרתי, הזווית שלו היתה נראית לי יותר מעניינת.
אתגר אותי מה אני יכול לעשות איתו.
מה אני יכול לעשות איתה.

הוא מדבר אליה. הוא מדבר עליה. הוא מדבר בעיקר לעצמו.
השילוב של שלושתם היתה בחירה מודעת.

סיבה נוספת לבחירה בצד שלו כמספר הסיפור היא ההחפצה המוחלטת שלה. לא בעיני האנס אלא בעיני כמספר הסיפור.
זו הסיבה שגם כשהיא מדברת, זה מסופר דרך הזווית שלו. קולה לא נשמע.
זו הסיבה שבחרתי מראש שלא לתת לה תאור חיצוני כזה או אחר.
זו הסיבה שבחרתי מראש שלא לתת לה שם.
אלמוניות מוחלטת.

מאחר והאנס לא שואב הרי סיפוק מהאקט עצמו אלא יותר מההשלכות שלו- זו הסיבה שלא יכולתי להרשות לעצמי לכתוב אותו מחרמן ומגרה. זה לא התאים לי כבחירה מודעת לדמות הראשית.

ועוד משהו.
אני חושב שכשאני כותב דמות מסויימת ובעיקר מנקודת מבט אישית (גוף ראשון לצורך העניין) -כל האמצעים כשרים.
זה אומר שאני לא כותב על דף של וורד עם תיקון שגיאות אוטומטי. אני לא עורך את הכתוב לפני שליחתו. אני לא בודק שגיאות הקלדה. אני סולח לעצמי אם לעיתים רחוקות גם יש לי שגיאות כתיב.
אני מתקן אולי באמת כאלה חריגים. משתדל שלא.
אני מאמין שאופן הכתיבה בנוסח הטיוטא הראשוני משקף לי יותר טוב את הסיפור ואת גיבוריו. על כל השגיאות למינהן.
אני כותב את מה שיוצא לי. מהבטן. אינסטינקטיבית. אסיוציאטיבית. אינטואיטיבית. בלי לשכלל. בלי לשדרג. בלי לערוך. מה שיוצא יוצא.

זה אולי קלישאתי אבל הרבה כותבים יסכימו איתי, שבשלב מסויים של הכתיבה, הדמות כותבת את עצמה.
הדורבנים​(נשלט)
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
הדורבנים​(נשלט) • 6 בנוב׳ 2012
אותי דווקא טלטל פרט כביכול שולי: חניבעל טרח להזכיר לנו בעקיפין שהיא בת 16.

ואני תפסתי את עצמי על זה שהפרט הזה היה באמת חשוב לי, בשביל לקבל את הסיפור הזה כלגיטימי.
כי מה? הרי עם חניבעל היה כותב שהיא בת 12, זה היה סיפור *אסור*, וכלובי אולי היה מוריד אותו. אני יודע שלי זה היה מפריע.
אבל כמובן, הסיפור הוא בסדר גמור. הוא בכלל על אונס ברוטלי של אשה בת 16.

איזה.. צבועים אנחנו, לא?
Crybaby​(נשלטת)
לפני 12 שנים • 6 בנוב׳ 2012
Crybaby​(נשלטת) • 6 בנוב׳ 2012
היית צריך לזרוק לה עשרת אגורות על הפופיק.
amy​(נשלטת){מבטלעיניים}
לפני 12 שנים • 7 בנוב׳ 2012
חניבעל כתב/ה:
זאת לא פנטזיית האונס הראשונה שכתבתי. דווקא הראשונה היתה מנקודת המבט של הנאנסת כביכול.

ריתק אותי לכתוב משהו קצת אחר. לאתגר את עצמי במידת מה.

כל הבחירות שנעשו לגבי אופן הכתיבה ואיפיון הדמויות נעשו במודע.

כשבחרתי לכתוב מנקודת המבט של האנס או אם תרצו "הרשע האולטימטיבי" בחרתי שלא להכניס רגש ולא לכתוב בצורה שתגרה את הקוראים כפי שעשיתי בעבר. במובן הזה, בנקודת הסיפור הפתולוגית שבה בחרתי, הזווית שלו היתה נראית לי יותר מעניינת.
אתגר אותי מה אני יכול לעשות איתו.
מה אני יכול לעשות איתה.

הוא מדבר אליה. הוא מדבר עליה. הוא מדבר בעיקר לעצמו.
השילוב של שלושתם היתה בחירה מודעת.

סיבה נוספת לבחירה בצד שלו כמספר הסיפור היא ההחפצה המוחלטת שלה. לא בעיני האנס אלא בעיני כמספר הסיפור.
זו הסיבה שגם כשהיא מדברת, זה מסופר דרך הזווית שלו. קולה לא נשמע.
זו הסיבה שבחרתי מראש שלא לתת לה תאור חיצוני כזה או אחר.
זו הסיבה שבחרתי מראש שלא לתת לה שם.
אלמוניות מוחלטת.

מאחר והאנס לא שואב הרי סיפוק מהאקט עצמו אלא יותר מההשלכות שלו- זו הסיבה שלא יכולתי להרשות לעצמי לכתוב אותו מחרמן ומגרה. זה לא התאים לי כבחירה מודעת לדמות הראשית.

ועוד משהו.
אני חושב שכשאני כותב דמות מסויימת ובעיקר מנקודת מבט אישית (גוף ראשון לצורך העניין) -כל האמצעים כשרים.
זה אומר שאני לא כותב על דף של וורד עם תיקון שגיאות אוטומטי. אני לא עורך את הכתוב לפני שליחתו. אני לא בודק שגיאות הקלדה. אני סולח לעצמי אם לעיתים רחוקות גם יש לי שגיאות כתיב.
אני מתקן אולי באמת כאלה חריגים. משתדל שלא.
אני מאמין שאופן הכתיבה בנוסח הטיוטא הראשוני משקף לי יותר טוב את הסיפור ואת גיבוריו. על כל השגיאות למינהן.
אני כותב את מה שיוצא לי. מהבטן. אינסטינקטיבית. אסיוציאטיבית. אינטואיטיבית. בלי לשכלל. בלי לשדרג. בלי לערוך. מה שיוצא יוצא.

זה אולי קלישאתי אבל הרבה כותבים יסכימו איתי, שבשלב מסויים של הכתיבה, הדמות כותבת את עצמה.



לגמרי מסכימה איתך ולגמרי מסכימה עם הבחירות הספרותית שעשית. אתה יודע, גם כשאלבר קאמי כתב את "הזר" רבים לא אהבו את הסגנון שלו, אבל הוא ניסה לבטא בו משהו. כיום לומדים אותו (לא שאני אומרת שיש דמיון בין הזר לבין הסיפור שלך, כן? icon_smile.gif )
התיאוריה שלי היא שפשוט קשה לאנשים להכיל את הרוע המוחלט, את הכתיבה הפסיכופטית הקרה הזאת. את ההחפצה המוחלטת. את ההנאה מסבל הזולת, שמה לעשות, היא לא SSC. את חוסר המוסריות.
אני מאוד אהבתי את הסיפור שלך, על אף שהוא עורר בי רצון עז וממשי להקיא.
לא מסתדר? דווקא שילוב מאוד הגיוני בעיני. וסיפור שלא מעורר תגובות חריפות, כמו שלך, הוא סיפור אנמי, וככזה- לא שווה את הנייר עליו נכתב.