לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הזמרת היהודיה

זאלופון​(שולט)
לפני 12 שנים • 12 בנוב׳ 2012

הזמרת היהודיה

זאלופון​(שולט) • 12 בנוב׳ 2012
אזהרה: עשוי להכיל אגוזים, נאצים ואלימות שאינה בהסכמה.
וזה גם ארוך, אז בכלל.
אין בכתוב כדי להביע תמיכה בנאצים, באלימות שאינה בהסכמה או בסיפורים ארוכים.

*********************************************************************************

יורגן קילל כשאצבעו החליקה שוב על המתכת. הוא שנא לנקות את המאוזר שלו וזעף כשנאלץ לעשות זאת, מה שאירע לעתים קרובות. ברגעים אלו עשוי היה להתפרץ בזעם בגין התגרות קלה שבקלות, מה שכמובן הביא לכך שחבריו השתדלו מאוד להרגיזו כל אימת ששמעוהו מגדף את נשקו.

"יורגן, אתה שומע את זה?" שערו הצהוב של גרד, שכנו לאוהל, הציץ מן הפתח, מן הסתם מזהה את ההזדמנות.

"לא. את מה אני אמור לשמוע?" סינן יורגן בחוסר סבלנות. ואז הוא שמע. שירה, מרוחקת, כמעט בלתי נשמעת, בניגון זר.

"מה זה?" שאל.

"לא תאמין", אמר גרד בקול מזועזע. לשמעו נדרך יורגן, הרים את ראשו וזקף את אוזניו, מחמיץ בכך את הנצנוץ העליז בעיניו של גרד. הוא ידע שיורגן ישתגע מהחדשות שבפיו. אם יצליח לגרום לו שיצעק עד כדי הצטרדות, יזכה בסיגריות שנאספו ממחלקה שלמה.

"נו?", רטן יורגן, "מה הסיפור?"
"יש שם אוהל. אצל הפינים", גרד הנמיך קולו, כממתיק סוד, "ואתה יודע מה יש על האוהל הזה?"
"גרד! שפוך כבר!"

גרד נטל את הנשק שיורגן עמל כה קשה לנקותו ושרטט צורה באדמה. יורגן פער את פיו בתדהמה.
"אתה בטוח?" שאל.

"בטוח. זה אוהל בית כנסת. מה שאתה שומע אלה התפילות שלהם, של החיילים היהודים של פינלנד. הם פה לידנו. הם שרים את השירים היהודיים שלהם כמה מאות מטרים ממך ואתה יושב פה ומנקה".

"סלאבים מטונפים", זעם יורגן. הוא קילל את היהודים, ואז את הפינים, וגם את הרוסים ליתר ביטחון. השירה נמשכה והוסיפה שמן למדורת כעסו והוא החל לגדף שוב, קולו עולה ממשפט למשפט: "אלה בעלי ברית? אלה חיות! אנחנו נהרגים פה בשבילם והם צוחקים עלינו. ואנחנו, למה אנחנו לא יורים בהם? מה ההבדל בינם לבין הרוסים? כולם יהודים, כולם!"

"אחת מהם באה לשיר לך היום, אתה יודע", גיחך גרד.
"אחת ממי?"
"פינית. זמרת. באה לשיר לנו היום. כלומר, למי מבינינו שהנשק שלו יהיה נקי".
יורגן צווח נאצות בגנות הזימרה הפינית לדורותיה, וכאן סוף סוף הצטרד קולו וגרד קפץ משמחה ורץ לגבות את המגיע לו.

***

כשהמתינו לזמרת כבר דיבר יורגן בקולו הרגיל והיה מפויס יותר. גופו זכה למנוחה, נשקו היה נקי ואישה היא תמיד מחזה רצוי. אם היא סלאבית, לו יהי כן. הפינים נלחמים ברוסים. הם בסדר.

"הנה היא!" קרא גרד באוזנו. זמזום נרגש עבר בקהל, מעיד כי אחרים הבחינו בה אף הם. יורגן הפנה את מבטו לכיוון שהורה לו גרד וראה אותה.

יהודיה.

לא היה לו ספק בכך. האישה שהתקדמה לעבר הבמה המאולתרת היתה כהה מכדי להיות סלאבית. שערה היה שחור וסמיך, עיניה כהות וארוכות ריסים, שפתיה עבות. היה בה יופי, אך היה זה יופי יהודי מובהק.

"היא יהודיה", לחש לגרד, "יהודיה!"
"אל תהיה טיפש", השיב גרד, שמצוקתו של יורגן לא הצמיחה לו עוד תועלת, "יהודיה לא היתה באה לפה".
"אני אומר לך שהיא יהודיה", התעקש יורגן.
בטרם הספיק גרד להשיב השתיקו אותם מפקדיהם. הזמרת החלה לשיר. קולה היה עמוק, מלא ומתנגן, כמעט מכשף, ויורגן מצא עצמו בעל כורחו נשבה במילותיה הזרות. אך כששרה שיר בגרמנית, לשמחת הקהל, טלטל אותו גל נוסף של כעס. איך היא מעזה, היהודונת? כמה היא לועגת להם בוודאי בלבה. ואז... לא, בלתי אפשרי...

"זה השיר מבית הכנסת. היא שרה את השיר מבית הכנסת!" לחש לגרד בזעם.
גרד החווה בידו תנועת ביטול, אבל יורגן, שהחשיב עצמו כבעל שמיעה מוזיקלית, היה בטוח. היהודיה עושה מהם צחוק ורק הוא מבין זאת. המטומטמים האלה, במקום לירות בה מוחאים לה כפיים. תסכול שטף אותו. הוא דמיין כיצד ידיו מתהדקות על צווארה, עוד ועוד, והוא לוחש לה: "יהודיה זונה" בזמן שהחיים עוזבים את גופה. כך הצליח איכשהו לשרוד את שארית ההופעה. מיד כששוחררו עם סיומה פרץ לתוך החשיכה, התרחק מחבריו והצית לעצמו סיגריה, להירגע. הוא שוטט מבלי לשים לב להיכן נושאות אותו רגליו, עד שנעצר באקראי ליד אוהל אחד, התיישב ועישן. לבד, רחוק ממטומטמים וזונות.

אבל לא רחוק מספיק. קולות הגיעו לאוזניו. כעבור רגע נוכח שאינו מבין את הנאמר. גבר דיבר בשפה זרה. וכעבור רגע – גרונו נשנק – ענתה לו אישה באותה השפה. זו היא, היא פה! יורגן הביט סביב ולא ראה איש. הוא הזדקף, כיבה את הסיגריה בנעלו והלך בעקבות הקול המכושף.

הוא ראה אותם. הזמרת דיברה עם חייל במדי הצבא הפיני. הם החליפו מספר משפטים, ואז החווה החייל בידו אל הכיוון הנגדי. הזמרת הנהנה והחייל פנה והלך. היא ליוותה אותו במבטה עד שהתרחק, ואז נפנתה והחלה ללכת היישר אל הנקודה שממנה צפה בה יורגן.
לבדה.

הוא לא זז ממקומו. היא ראתה אותו באור המועט שהגיע מאי שם וחייכה בנימוס. הוא חייך בחזרה.
"שלום", אמר בגרמנית.
"שלום", השיבה בשפתו בקולה הנפלא. היא האטה את מצעדה, מעוניינת בבירור להמשיך בדרכה אך חוששת לנהוג בגסות רוח.

"שרת מאוד יפה היום", אמר יורגן.
"תודה", חייכה.
"ואפילו בגרמנית", יורגן שרק בהתפעלות מעושה.
"יודעת קצת גרמנית", אמרה הזמרת בהיסוס, קולטת משהו מלעגו, מופתעת, "לא הכל מבינה".
"את זה את מבינה?" יורגן נעץ את קנה נשקו בצלעותיה. היא נרתעה באנקה מבוהלת ויורגן סינן לעברה: "שקט! אם לא שותקת, אני יורה בך. את מבינה? שקט או שיורה. תעשי כן עם הראש אם את מבינה".

הזמרת הרימה את ידיה בתנועה מתגוננת והביטה בו בעיניים גדולות ומפוחדות. היא הנהנה לאט, בדממה.
"עכשיו הולכת לאן שאני אומר. אחרת מתה. את מבינה, זונה יהודיה?"
היא הנהנה בשנית. יורגן הבחין שהיא שולחת מבטים סביב, מחפשת מאין יבוא עזרה. גם הוא הביט סביב, לוודא שאין איש ולהחליט לאן ייקח אותה. רק מקום אחד עלה בדעתו. מחסן אספקה ששכן בבית של ממש ושאליו כבר התגנב לא פעם מפני שהיו בו אגוזים משום מה, והוא אהב אגוזים. הוא ידע כיצד להגיע לשם בדרכים חשוכות שלא רבים מהלכים בהן בלילות.

"לשם!" הורה בסיוע המאוזר. היא החלה ללכת והוא מאחוריה, מקפיד שתחוש את קנה נשקו בגבה מעת לעת. היא צייתה להוראותיו ללא קול והדרך היתה קלה. לאושרו גם הלילה לא היה המחסן שמור ונראה נטוש. הוא הכניס אליו את השבויה שלו, העלה אור בעששית וסגר את הדלת מאחוריו. את נשקו הניח מאחוריו. הוא אינו זקוק לו עכשיו.

המחסן הדיף את הריח המוכר של מזון יבש וטחב ויורגן אמר להמשיך לעומקו, אך תחת להתקדם כפי שצוותה, הסתובבה הזמרת לעברו והחלה לדבר.

"זו טעות", אמרה בגרמנית שבורה, "תן לי..."
יורגן נתן לה סטירה עזה שהפילה אותה ארצה.
"שקט, יהודיה ארורה!" נבח. הוא בעט בצלעותיה והיא התקפלה בגניחת כאב. "את לא מדברת בלי רשות. מבינה?"

היא גנחה שוב ולא ענתה. יורגן רכן לעברה, לפת אותה בשערה והקים אותה בגסות על רגליה. בידו השנייה סטר על לחיה בחוזקה פעמיים. עיניה ננעצו בו, קרועות בבעתה, והוא צרח אל תוך פניה: "את מבינה, יהודיה מטונפת?"

"אני לא יהודיה", יבבה הזמרת מבעד לדמעותיה. יורגן ציין לעצמו מבלי לדעת מדוע, כי אפילו ליבבותיה היה אותו גוון קול עשיר.

"כן, בטח. את ארית. הבת של הפיהרר", אמר בלעג. הוא הטיל אותה ארצה והיא התכרבלה לתוך עצמה. רק אז נוכח לפתע שאין לו מושג מה הוא מבקש לעשות בה. פנטזיית החניקה נראתה לו בלתי מספקת עתה. זה עונש קל מדי עבורה. היא השפילה אותו הערב, אותו ואת העם הגרמני. עליה לשלם באותו מטבע.

"קומי", ציווה.
הזמרת התרוממה ברפיון, לא מישירה אליו מבט, מושכת באפה.

"תתפשטי".
עכשיו היא הביטה בו. הביטה ולא זעה.

"מורידה בגדים", הורה בנימה מאיימת יותר, "לא בגדים. מבינה?"
"לא", ביקשה, "לא..." היא נאבקה למצוא את המילה, "מין. לא מין".

יורגן צחק.
"את חושבת שאני רוצה לגעת בגוף היהודי המזוהם שלך? את טינופת, אשפה. את המחלות שלך תשמרי לעצמך".

היא נדה בראשה, לא לגמרי מבינה. עיניה הכהות נתלו בפניו, מחפשות רמז לרוך או הבנה.
"לא מין", הפטיר בבוז, "עכשיו לא בגדים. מהר!"

הזמרת הוסיפה להשתהות. יורגן חבט בפרצופה בגב ידו בעוצמה רבה. היא נהדפה כנגד שק גדול שנשען אל הקיר. יורגן הניף את זרועו להכותה בשנית. ידה נשלחה לפנים, אצבעותיה פרושות כאומרות: עצור.

"לא!" קראה בבהילות.
יורגן עצר. זרועו נותרה תלויה באוויר, נכונה לפעולה.
"לא", חזרה, יותר בשקט. אצבעותיה החלו פורמות את כפתורי חולצתה.

יורגן חייך בשביעות רצון. הוא צפה בה בשעה שהסירה את בגדיה. היא התייפחה בשעת מעשה ולא הסתכלה בו, למעט הצצות מזדמנות על מנת לוודא שהוא אינו אומר להכותה. משעמדה לפניו עירומה, ידה האחת מגוננת על חזה והשנייה מסתירה את מפשעתה, נטל את בגדיה והשליכם מאחוריו. הוא שב וקרב אליה, נעמד כה סמוך עד כי יכול היה לחוש את רעידות גופה.

"תגידי את האמת, זונה יהודיה", אמר בקול נמוך, מביט אל תוך עיניה, אפו כמעט נוגע באפה, "את רוצה שהרוסים ינצחו, נכון?"

"לא", יבבה הזמרת, מניעה ראשה לשלילה לשם הדגשה, "לא יהודיה. לא רוסים. לא מלחמה. אני רק שרה".

"הבנתי. אז את אוהבת לשיר, אם כן?" זאת שאל כמעט ברוך.

"כן", שמץ תקווה נשזרה בקולה, כמו ראתה כי חוטפה מתחיל לעמוד על טעותו, "רק לשיר אוהבת. לא מלחמה".

"ורק אותנו את שונאת, נכון?" המשיך יורגן באותו טון קטיפתי, "את שונאת גרמנים. את שונאת את הפיהרר. אני יודע".

"לא, לא", קראה הזמרת בייאוש. ואז, לתדהמתו, מתחה ידה בהיסוס ואמרה בקול רועד: "הייל היטלר!"

המראה הזה, של אישה עירומה ומפוחדת מצדיעה לו במועל יד ומביטה בו בתחינה נוקבת היה כה מפתיע וכה פתטי, עד כי לרגע לא ידע כיצד להגיב. היא הוסיפה לעמוד כך, ידה האחת שלוחה לפניה והשניה צמודה לצד גופה כמו היתה חיילת. איבריה היו גלויים עתה, ובהביטו בה הרהר יורגן כי מעולם לא ראה מחזה כה עלוב.

ברגע הבא נתקף חימה. שוב היא שמה אותו לצחוק. בין אם עשתה זאת על מנת להציל את עורה, בין אם מתוך לעג ובין אם ברגשות כנים, היהודונת הארורה ביזתה את ההצדעה, את גרמניה ואת הפיהרר. איך העזה בכלל לקרוא בשמו? עליה ללמוד את מקומה ולשלם על כל העלבונות שספג מידיה.

הוא בעט בה בשיפולי בטנה בכל כוחו והיא קרסה על ברכיה בזעקה. רגע נותרה ידה שלוחה לפנים בטרם הצטרפה לרעותה בלפיתת מוקד הכאב.

"תישארי שם, על הברכיים!" צרח יורגן, "עיניים אליי. תסתכלי אליי!"
הזמרת נשאה אליו את עיניה. לא היתה בהן עוד תחינה. רק אימה נשקפה מתוכן.
"את אוהבת לשיר? בסדר גמור. עכשיו את תשירי לי, את מבינה? אבל לא סתם שיר. את תשירי את השיר היהודי שלך. השיר היהודי ששרת בהופעה. שיר יהודי, מבינה?" גרונו של יורגן ניחר מצעקותיו. הזדמנות לזכות בסיגריות של מחלקה שלמה בוזבזה.

הזמרת הבינה. היא השתנקה בניסיון להחניק את יפחותיה ופצחה בשיר.
אבל לא השיר הנכון.

"שיר אחר, שיר אחר!" הצטווח יורגן, "השיר היהודי, זונה מטונפת!"
היא ניסתה שנית. לרוע המזל, עתה שרה בגרמנית. יורגן חבט בראשה, נטל את רובהו והידק את הקנה אל שפתיה, קוטע את שירה. היא פלטה יללה חנוקה נפחדת.

"תקשיבי לי טוב", סינן, רועד מזעם, "אם עכשיו את לא שרה לי את השיר היהודי, אני גומר אותך. קאפוט. שיר יהודי. מבינה?"

הזמרת רעדה כולה. יורגן השיב את הרובה למקומו והביט בה בעיניים בוערות. בהיסוס, החלה שוב לשיר.

הפעם היה זה השיר הנכון.

"יופי, יהודיה", יורגן חייך חיוך קר, "אם תפסיקי לשיר, אני יורה בך. קאפוט. תמשיכי לשיר, לא חשוב מה. לא מפסיקה לשיר".

הזמרת המשיכה לשיר. היא לא הפסיקה גם כשהתיר את מכנסיו ושלף את איברו. היא המשיכה לשיר גם כאשר הקילוחים הראשונים ניתזו על פניה והשתן נזל על לחייה, מתערבב בדמעותיה, זולג אל נחיריה ולתוך פיה. היא שרה בייאוש, קולה הקסום רועד ביחד עם גופה, והשיר שהיה עליז קודם לכן היה עתה ספוג בכי ורווי יגון. אך היא שרה אותו עד תום, וכשסיימה נשאה מבטה, עיניה אומרות ללא מילים כי תם ונשלם.

גם יורגן סבר כך. מבלי להוסיף דבר, נטל את רובהו והלם בראשה. היא איבדה את הכרתה מיד. הוא הוסיף להכות עד שהיה בטוח במותה. אז עצר ונשם עמוקות. לראשונה מאז שמע את השיר היהודי בצהרי היום חש שלווה. הוא נקם את השפלתו.

***

מלאכת הקבורה ארכה זמן רב. כששב לבסוף לאוהלו היתה השעה מאוחרת מאוד. הוא הזדחל אל מקומו ליד גרד דומם ככל יכולתו, נזהר שלא להעיר את חבריו הישנים. אך משהשתרע על יצועו וראשו נחבט במשהו קשה, לא יכול היה לעצור בעד גידוף חרישי. כמעט מיד נשמעה לחישתו של גרד:
"יורגן, זה אתה? איפה היית? דאגתי לך".

"תישן, גרד, הכל בסדר", התחמק יורגן, מגשש אל העצם שהכה בראשו. ידו סגרה על קופסת מתכת קטנה.

"תשמע, חשבתי על זה קצת. רציתי להגיד לך שאני מצטער", לחש גרד, "לא הייתי בסדר איתך היום".
"מה?" מלמל יורגן. הוא פתח את הקופסה ומישש. סיגריות.

"הרגזתי אותך סתם, בשביל סיגריות. זו מין התערבות. בגלל זה אמרתי לך שהשיר ההוא היה תפילה יהודית מבית כנסת שדה. ידעתי שתשתגע. אבל זה באמת היה סתם שיר עם פיני, על הרגעים של יופי ושל חסד שהחיים מזמנים לנו".
הוא צחק ביובש. "מישהו צריך לומר לה שכשאתה חייל ולא זמרת, החיים מזמנים לך בעיקר רגעים של בוץ".

יורגן שתק. ראשו היה ריק. הוא חש עייפות גדולה.
"בכל מקרה, לא הייתי צריך להכעיס אותך ככה. ראיתי שלקחת את זה ללב ודאגתי כשלא הגעת", המשיך גרד, "אני רוצה שתיקח את הסיגריות האלה כפיצוי. אתה אולי עצבני ולפעמים אנחנו צוחקים על זה, אבל כולנו יודעים שעמוק בפנים אתה אדם טוב".

"תודה, גרד", השיב יורגן חרש לאחר שתיקה ארוכה, "לילה טוב".

אבל הוא לא נרדם. לפני עלות השחר חדל להתהפך על משכבו, נטל סיגריה ויצא מהאוהל. רגליו נשאו אותו אל המקום בו עמדה הבמה המאולתרת, שפורקה זה מכבר. שם עמד לבדו, עישן בשקט וחשב על זונה יהודיה ששרה שירי עם פיניים.
    התגובה האהובה בשרשור
Sirene{John}
לפני 12 שנים • 12 בנוב׳ 2012
Sirene{John} • 12 בנוב׳ 2012
כתיבה מעולה.
nomorenomore
לפני 12 שנים • 12 בנוב׳ 2012
nomorenomore • 12 בנוב׳ 2012
יפה מאד.
המוזה
לפני 12 שנים • 12 בנוב׳ 2012

התענגתי מראשית הסיפור ועד סופו

המוזה • 12 בנוב׳ 2012
הייתי משלבת איזו התפתחות דרמטית בעלילה כדי להעצים את החוויה , כך או כך הכתיבה משובחת.
רצסיבי​(נשלט)
לפני 12 שנים • 13 בנוב׳ 2012
רצסיבי​(נשלט) • 13 בנוב׳ 2012
אהבתי מאוד.
(אגב, אני בטוח שהיא היתה יהודיה. ארים לא טועים)