זאלוטוסים
|
לפני 11 שנים •
5 בדצמ׳ 2012
כמו פעם
את יוצאת מהקמפוס בשמלה כחולה ושיער אדום. אדום ממש, לא אדמוני, אדום בשבילי. אותם משבים קפואים שדוקרים את עורפי גורמים לשיער האדום שלך להתנחשל כנגד עננים באפור כהה, מניחים לו מעת לעת לצנוח רכות על מעילך הלבן הפרוותי בטרם ישובו להפיח בו חיים. הוא כה יפה ורק אתמול לא היה אדום. זה סימן בשבילי. אני אוהב שיער אדום. את יוצאת מהקמפוס ואני יודע לאן את הולכת, במעיל הלבן והשיער האדום והעיניים האפורות שלך שלא מסתכלות בי.
-- הראש שלי פועם בכאב. אני מנסה לפקוח את העיניים, אבל האור חזק מדי. אני מכווצת אותן ומחכה שהראייה שלי תתאפס, ולבסוף מצליחה לפקוח חצי עין ולהסתכל סביב. כלום לא נראה לי מוכר. אולי אני בכלל חולמת, או אולי זה בגלל כאב הראש. הכי נכון יהיה לקום ולקחת אדוויל או שניים. אני מנסה לקום, וברגע שבו אני מתיישבת, תחושת מחנק מציפה את בית החזה שלי. איפה אני? אני לא חולמת ולא מזהה שום דבר. משהו ממש דפוק קורה כאן. איך הגעתי לפה? זו מתיחה? יש כאן מישהו? "הכל בסדר. חייב להיות לזה הסבר הגיוני", אני אומרת לעצמי בקול, עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב, בתקווה שכל זה יעלם ואני אקום בחדר שלי. תיכף הכל יתבהר, אין סיבה להלחץ, אני משננת לעצמי, אבל הדופק שלי מסרב לרדת. האור החזק מגיע ממנורת הלוגן צהובה ומשתקף ממראה גדולה שתלויה על הקיר מול המיטה. אין חלונות. דלת יש. אני רצה לידית שלה ומנסה לפתוח אותה. נעולה. "סליחה?! יש כאן מישהו?" אני קוראת אל מעבר לה. הקירות בולעים את מילותיי. "מישהו?" אני מתחננת בקול רועד, ואז האימה מכה בי ואני שוכחת את כל דברי ההרגעה ששיננתי לעצמי. "הצילו!" אני חובטת בדלת. היא חזקה ממני. אני משפשפת את אגרופי הדואב ונסוגה בחזרה אל המיטה, נושאת מבט מיואש אל הבבואה שלי ומסדרת בהיסח הדעת את אחת הכתפיות של שמלתי הירוקה. ירוקה?! אני ממששת בבהלה את הבד העוטף את גופי, שמלת כתפיות ירוקה קצרה. מטושטשת ככל שאני, אין לי ספק שמעולם לא ראיתי אותה. אני גם די בטוחה שלבשתי הבוקר שמלת מידי כחולה. ואני משוכנעת שהיו לי תחתונים. איפה הם? איפה אני? תחושת המחנק מתגברת. היא לופתת אותי בגרון ואני בקושי נושמת. -- ישנתי יותר מדי. לא התכוונתי שתחכי לי כל כך הרבה. אני מחייך כשאני קרב אל הדלת שהידית שלה מטולטלת בפראות שכזו. אולי רעש הטלטלות הוא שהעיר אותי. כשאני הודף אותה, את נסוגה בבהילות לאחור מבלי להסתובב ומועדת על ישבנך. מיד את קמה ומתריסה שאניח לך ללכת. זו אינה בקשה, אבל קולך רוטט. זה בסדר, אני אומר, אולי אינך זוכרת, אך באת אליי מרצונך. העיניים שלך פעורות ואת נראית אבודה ואומרת בהיסוס שאת לא מכירה אותי. את כן מכירה, פשוט השתניתי, וגם את שונה, אבל השמלה, תסתכלי על השמלה. את מסתכלת לא על השמלה אלא אל מעבר לגוף הגדול שלי שאוטם את הפתח וזה מכעיס אותי. תסתכלי על השמלה! אני אוחז בבד שלירכך ובשיער שלראשך ומרים את האחד אל עבר האחר עד שעינייך, פעורות עוד יותר, מתמקדות בו. משערך אני מרפה כדי ללפות יד שמנסה להפריע ולסובב אותה מאחורי גבך, עד זעקת כאב ולא יותר. אני גורר אותך כך אל המראה וכשאת מסרבת להביט, מושך בזרועך עוד קצת. עוד זעקה ואת מישירה מבט ואני מראה לך את השמלה המופשלת שלך שאני מחזיק ואת הכוס שלך שאת מנסה להסתיר ואת החזה שלך שעולה ויורד בנשימות מהירות מתחת לבד הירוק ואת הכאב בעיניים האפורות שלך שמתחילות לדמוע ואותי שאוחז בך ולא בטוח אם להכאיב לך עוד. תסתכלי על השמלה. -- אני רועדת. אני לא יודעת האם זה בגלל הקור, הבושה, הפחד או אולי פשוט מפני שאני מוכרחה להשתין, אבל אני לא מפסיקה לרעוד. אני מנסה להבין מה הוא רוצה, אבל המוח שלי צועק דבר אחד בלבד – פיפי, עכשיו! אז אני מהנהנת אל הדמות העלובה שלי במראה בתקווה שהוא יבין מכך את מה שהוא רוצה להבין, ממצמצת כדי לסלק את הדמעות ושואלת כמעט בלי קול: "איפה השירותים?" הוא לא עונה לי, אבל האחיזה שלו מתרופפת והכאב החד בזרועי שוכך. הוא מניח לשמלה שלי לצנוח ולכסות שוב את ערוותי, שולח יד ארוכה אל דלי קטן שלא הבחנתי בקיומו ומניח אותו ביני לבין המיטה. לא! אני לא עושה פיפי בדלי. בטח לא כל עוד הוא כאן. אבל הוא פשוט עומד שם, מתבונן בי, ממתין. אני מנסה להסיח את דעתי בתקווה שאוכל להתאפק עד שילך, אבל הקור והבושה והרעד והשלפוחית שכל כך לוחצת לא מאפשרים לי. מנסה לומר משהו אבל קולי שוב בוגד בי, ולכן אני מסתפקת בלנעוץ בו מבט שמבהיר שאני מצפה שיסתלק. הוא לא מסתלק. רק אומר לי: "את לא צריכה להתבייש. אף פעם לא היו בינינו סודות ומחיצות". אני מנסה לחשב בראשי מה הדבר הנכון לעשות. אם אעצבן אותו, הוא יכול להרוג אותי, אבל אולי אם אשחק את המשחק שלו, אצליח לברוח מכאן. אני אוספת את שאריות הגאווה שלי, בולעת את הגוש שחונק את גרוני, מפנה אליו את גבי בהפגנתיות ומתיישבת מעל הדלי. אני עוצמת עיניים ומתמסרת להקלה שבאה עם הפיפי. בתוך שניות ההקלה מתחלפת באימה וכאב, כאשר אני נהדפת אל המיטה, טיפות שתן עוד ניתזות ממני ומכתימות אותה, ושמלתי שוב מופשלת, הפעם מאחור. אני נמעכת בינו ובין המזרן, מרגישה את הנשימות הזרות שלו עלי, את תנועת הבוכנה כשהוא אונס אותי, את הכאב בזרועות. השאלה "למה זה קורה לי?" לא עוזבת אותי. אני מנסה להתנגד ומגלה שהוא חזק מדי. אני לא יכולה לשלוט עוד על הדמעות, והן שוטפות את פניי ואת המזרן. התנועות שלו ברוטאליות ואני מרגישה כאילו הוא מנסר אותי. כואב לי ואני מתייפחת בקול. אני מנסה להתנתק מהסיטואציה, אבל המוח שלי ריק כמעט לגמרי. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא החתולה שלי, יוגורט, המסכנה, שאין מי שיאכיל אותה. המחשבה הזו נאחזת בי ולא מרפה. או שאולי אני היא שנאחזת בה. כשהוא גומר הוא מניח לידי נייר טואלט ויוצא מהחדר בלי להביט לאחור, טורק את הדלת. אם הרגליים המזוינות שלי לא היו בוגדות בי עכשיו, הייתי רצה אחריו ומשם. אבל הרגליים שלי והידיים שלי רועדות עכשיו בפרכוסים לא רצוניים ואין לי שליטה עליהן. אני נותרת מוטלת על המיטה כבובת סמרטוטים, מרגישה את הזרע שלו ניגר לאט מתוך גופי. תחושת בחילה משתלטת עליי. אני נרדמת מהבכי. כשאני מתעוררת אני מקרצפת בזעם את הזרע שלו מתוכי, פיסת נייר טואלט אחת אחרי השנייה, מנסה למחוק כל זכר שלו מגופי. אני מחליטה לנקום בבן זונה הזה. אני אקרע את השמלה האהובה שלו לחתיכות. בלאו הכי היא לא מגנה עליי, לא מהקור ולא מפניו. לאחר ניסיונות ארוכים אני מצליחה ליצור בה קרע ראשון. אני מעמיקה אותו וצופה בהנאה כיצד השמלה היקרה שלו משוסעת. אני תולשת ממנה עוד ועוד פיסות וחוטים ומפזרת אותם על המיטה לידי. כשאני מסיימת, אני מסדרת את הקרעים בערמה על המיטה, כך שלא יפספס זאת כשהוא נכנס לחדר. אולי הוא יהיה שבור מכך, ולי תהיה הזדמנות לברוח. המשך יבוא |
|
|
claw
|
לפני 11 שנים •
5 בדצמ׳ 2012
וואו!
זה כתוב כל כך טוב... ממש אפשר להרגיש את הפניקה והסבל שלה, ואת החוסר אכפתיות שלו. זה היה פשוט אדיר! מחכה בקוצר רוח להמשכים (כמה שיותר יותר טוב!).
|
|
|
Bent
|
לפני 11 שנים •
6 בדצמ׳ 2012
זה לא פייר
טיזרים.
עוד |
|
|
hrgiger
|
לפני 11 שנים •
6 בדצמ׳ 2012
כמה שאתם טובים.
|
|
|
|
זאלוטוסים
|
לפני 11 שנים •
6 בדצמ׳ 2012
חלק שני
אני יושבת ליד הדלת, מחכה לו. אין לי מושג כמה זמן חולף עד שהדלת נפתחת והוא נכנס עם מגש ביד. מבטו נתקל בשמלה הקרועה והוא קופא על מקומו ושומט את המגש, שנחבט ברצפה ברעש. זו ההזדמנות שלי ואני מסתערת לעבר הפתח. בדיוק ברגע שבו נדמה לי שהצלחתי לחמוק, הוא תופס את השיער שלי. הדופק שלי מאיץ כשהוא גורר אותי מהשיער ברחבי החדר ומצמיד את פניי לקרעי השמלה. אני שומעת שהוא צועק אבל לא מצליחה להבין מילה, בשל הכאב שמתפשט בצלעותיי כתוצאה מבעיטה שנשלחת בהן. הוא מוסיף לשפשף את פניי כנגד הקרעים. פיסות בד חודרות לפי ואני משתעלת. הוא בועט בי שוב בצד גופי ואני מתחילה לחרחר, ואז פתאום הוא מרפה. אני מתקפלת על הרצפה בלי אוויר.
"אני מנסה לדאוג שהכל יהיה כמו פעם וזו התודה שאני מקבל! למה תמיד את חייבת להתנהג ככה?" הוא מסנן בזעף בעודו מתיישב על המיטה. הוא מושך אותי אליו, שוב מהשיער. אני מתנגדת, אבל הסטירה המצלצלת שאני סופגת מבהירה לי שכדאי לי להפסיק. הוא מרים אותי מהרצפה ומסדר אותי על הברכיים שלו. במהרה כאב צורב אותי. הוא חובט בתחת שלי עם המגש כמו מכונה על אוטומט, וצרחות הכאב נפלטות ממני גם בלי שאני רוצה. הגרון שלי כבר כואב, התחת אפילו יותר, ואין לי מושג איך ומתי זה יגמר. כשהוא נוטל אותי לבסוף בידיו ומשכיב אותי על המיטה, אני מרגישה כאילו הוא הצליף בי שעות. הוא מלטף את התחת האדום והשורף שלי ואומר לי: "אני אביא לך שמלה חדשה. זה יהיה ממש כמו פעם". המילים המטרידות הולמות בי, אך זו הנימה בה הן נאמרות שגורמת לבטן שלי להתהפך: בקול שלו יש חיבה אמיתית. הוא עורם על המגש את הארוחה שיועדה עבורי ויוצא מהחדר. המזון שהיה על הרצפה אינו מעורר תיאבון, אך הבטן שלי מקרקרת כדי להזכיר שחלפו שעות ואולי ימים מאז שאכלתי לאחרונה. המחשבה מעוררת בי פרץ נוסף של בכי. אני מתגעגעת לאמא ולאוכל המנחם שלה. מתי, אם בכלל, אראה אותה שוב? -- מדוע אנו מכאיבים זה לזו? נדמה שאת לא זוכרת כמה טוב יכול להיות לנו. את הורסת דברים שהם חלק ממך כי רק כך תוכלי לפגוע בי ומפני שאת יודעת שארכיב אותך מחדש. אני תמיד ארכיב אותך מחדש. גם הפעם. אבל זה ייקח זמן. זה לא תלוי רק בי. את מסתופפת בפינת המיטה כשאני נכנס, מחבקת את ברכייך בזרועותייך ומתבוננת בי בחשש מבעד לשערך האדום. אני מגיש לך את הכוס ואת חוטפת אותה וגומעת את תוכנה בלגימות רעבתניות, אבל את לא מסתכלת עליי ואני מתרגז ומעיף אותה בחבטה מתוך ידך. את מזדעזעת וצועקת בבהלה והכוס מתנפצת ואני יוצא. זה ייקח זמן ואת יכולה להאשים רק את עצמך. בלילה אני שומע את החבטות בדלת ואת טלטלות הידית ופעם אחת אני קם וניגש ואוחז בה בחוזקה. שקט פתאומי משתרר. הקול שמגיע מבעד לדלת עמום, אבל אני מבין את המילה שחוזרת שוב ושוב: מים. אני שב למיטה וישן היטב. מחר ארכיב אותך שוב. -- אני כל כך צמאה, שאם לא אשתה בקרוב בטח אתעלף. הגרון שלי יבש ואני מלקקת תכופות את שפתיי, ללא הועיל. שעות ארוכות חלפו ולא נראה שהוא מתכוון לחזור. אני לא רוצה שיחזור. כשהוא בא זה כואב ומשפיל. אבל אני מיובשת. אני זקוקה לו. את מעט הנוזלים שנותרו בי אני משתינה לתוך הדלי. מן המראה נשקפת אליי אישה עירומה, חבוטה וסתורת שיער שכורעת בעליבות ומטילה את מימיה כחיה ואני נמלאת רחמים עצמיים, שהופכים בהדרגה לזעם יוקד. בן זונה, אני חושבת. בן זונה, בן זונה, בן זונה! אני מחליטה להעיר אותו על ידי גרירת המיטה שלי בחדר. היא עושה רעש נוראי ושורטת לו את הרצפה, ואני מרוצה ממעשיי. אני נזהרת שלא לדרוך על הזכוכיות כשאני דוחפת אותה, ומפסיקה כשאני נתקלת בשבר זכוכית שנראה גדול, חד ושימושי מספיק. אני הופכת את המזרן, עושה בו קרע ומכניסה לתוכו את שבר הזכוכית. אני מסדרת את המזרן וחוזרת לגרור את המיטה בשארית כוחותיי. הגרון שלי יבש כל כך, והבן זונה הזה לא בא. רגע לפני שאני מתייאשת, אני שומעת אותו בדלת ומחייכת לעצמי חיוך קטן של ניצחון, למרות הפחד שגואה בי. אך בטרם אני מספיקה לזוז או לדבר, הוא שועט לכיווני, תופס אותי בעורף כמו הייתי גור חתולים ומצמיד את הראש שלי לדלי השתן. "רוצה לשתות? תשתי!" הוא פוקד עלי. אילו רק היו עלי בגדים שיכלו להסתיר את שבר הזכוכית, הוא כבר לא היה פוקד על אף אחד לעולם, אני חושבת בזעם. אני מנסה להיאבק ולהכות בו, אבל הוא חזק ממני בהרבה ודוחף ללא קושי את הראש שלי עמוק יותר לתוך הדלי, באופן שמשלח כאב חד בעורף שלי. ריח השתן מכה באפי. הוא מושך אותי מעלה ומסובב את פניי כלפיו, בעודו מאיים להשכיב אותי על הרצפה ולשפוך לפה שלי את תכולת הדלי כולו, אם לא אתחיל לשתות. "אני מצטערת. לא אעשה זאת שוב", קולי נשמע זר באוזניי, "אני לא יודעת מה עבר לי בראש המטומטם שלי. בבקשה, אל תכריח אותי לשתות שתן". אני מביטה בו בתחינה, אך נתקלת בעיניים קשות ומבינה שאין לי יותר מדי ברירות. אני מקרבת את הראש שלי לדלי, שולחת את הלשון וטועמת את השתן של עצמי תוך כדי בכי. הידיים שלו כבר לא אוחזות לי בעורף, אלא מלטפות לי את השיער ברכות. לאחר ששתיתי די לטעמו, הוא מחזיר את המיטה למקום ויוצא, משאיר אותי שוב לבד עם הדמעות שלי. -- השינה חומקת ממני חרף תשישותי ועל כן אני שוכבת במיטה, משחקת עם שבר הכוס ביד שלי ומנסה להזכר בכל דייט שהיה לי בחיי כדי לנסות ולגלות מאיפה אנחנו מכירים ומי הוא. כשאני משחזרת את רשימת האפסים שנפגשתי איתם, אני קולטת איזו טעות זו היתה להירשם לאתר היכרויות, אבל עדיין לא מצליחה להעלות אותו בזיכרוני. מהיכן הוא זוכר אותי? מדוע הוא מתנהג כאילו אנחנו מיודעים ותיקים? ומה הקטע עם השמלה הזו? הרי מאז הצבא לא לבשתי שום דבר ירוק, ולפני כן, לא סביר שאמא היתה נותנת לי לצאת מהבית עם משהו קצרצר כל כך. אבל הוא כל כך משוכנע שאנחנו מכירים ושהיה לנו טוב יחד פעם. והוא כל כך כועס כשאני לא מכירה בכך. מה יש לי להפסיד? התנגדתי לו וקרו לי רק דברים נוראים. אולי אם בפעם הבאה שיגיע אקבל את פניו בשמחה כפי שהוא מצפה, אצליח לקנות את אמונו ולברוח מכאן. התובנה הזו מביאה איתה את השינה המיוחלת. אני מחזירה את שבר הזכוכית למקום ונרדמת עם תקווה מחודשת. -- אני שומעת את קרקוש המפתחות בדלת ועוטה על פניי את החיוך הכי שמח שלי. "בוקר טוב!" אני קוראת לעברו בשמחה מאולצת. הוא מחייך, סוגר את הדלת, מתקרב אליי ומגיש לי שמלה ירוקה חדשה, זהה לזו שגזרתי. אני מצטמררת. האם יש ברשותו סט של שמלות כאלה, או שהיא נתפרה במיוחד בשבילי? אבל כלפי חוץ איני מפגינה דבר פרט להכרת תודה. "תודה רבה", אני אומרת בחיוך ביישני, וממהרת ללבוש אותה ולהסתכל בראי. אני רואה את ההשתקפות המרוצה שלו ומחייכת לעצמי ולו. "אני יודע שחיכית לי", הוא אומר, "אני יודע שדאגת. אבל את יודעת שאבוא בשבילך. את לא צריכה לפגוע בעצמך כדי שאבוא". אני מהנהנת, מקפידה להישיר אליו את מבטי. הוא מניח מגש אוכל על המיטה שלי ואני מודה לו שוב ושואלת אותו אם ירצה לאכול איתי. הוא נועץ בי מבט שאני לא עומדת על פשרו – האם זו הפתעה, או שמא חשד - אבל מסכים. כמות המזון גדולה ומספיקה גם עבורו. במהלך הארוחה הוא שולח יד כדי לשים על כתפי. אני נרתעת, אבל עוצרת את עצמי ברגע האחרון מלקפוץ, ותחת זאת מחייכת אליו חיוך מלא חום. אני מדמיינת שלא החוטף שלי יושב כאן לידי, אלא תמיר שלי, בתקופה שבה עוד היינו יחד. המחשבה על תמיר צובטת לי בלב, אבל מקלה עליי להפגין חיבה כלפי האיש הזה שיושב לצדי ואת שמו אינני יודעת. אני לא שואלת. הוא מלטף את השיער שלי, מסתכל עליי בשמלה הירוקה ואוסף אותי לחיבוק. "השיער שלך נפלא", הוא אומר, ואני לא מספרת לו שצבעתי בגלל תמיר, שתמיד אמר שאדום יתאים לי ולא יודע בכלל שצבעתי בשבילו ושהוא כנראה צדק. השיחה בינינו קולחת מהמצופה. הוא מתעניין בלימודים שלי ובשינויים שחלו בחיי בשנה האחרונה ואני משיבה ככל יכולתי, אך כשאני מנסה לשאול אודותיו הוא רק אומר שהשתנה, אבל נשאר בדיוק כמו שאני זוכרת. במהרה אנו שבים אליי. הוא מחזיק את ידי ואני מספרת לו על יוגורט, החתולה שאמצתי לי. הוא מאזין בקשב ומתבונן בי בעיניים שנראות כל כך טובות ואכפתיות עד שאני מתקשה להאמין שזה אותו אדם שאנס והכה אותי באכזריות כזו. הצלחתי להגיע אל הצד השני שלו, והצד הזה הוא התקווה שלי. הוא צוחק כשאני מתארת את משובותיה של יוגורט ואני נדהמת מצחוקו, כמה חום יש בו, צחוק טוב כזה. מכיוון שהשיחה הנעימה נוסכת בי בטחון אני מרשה לעצמי לומר שאני מתגעגעת להיות איתה בבית, לשחק איתה ולהאכיל אותה. משהו בעיניים שלו משתנה והוא עוזב לי את היד. -- אל תבכי. את יודעת שזה חייב להיעשות. את צדקת, אנחנו מוכרחים לפגוע בך. למעננו. אנחנו חייבים לקלף אותך, עד שנגיע אל הגרעין שלא רוצה להיות בשום מקום אחר, עמוק בתוכך. חדלי להתפתל שם למטה, האחיזה שלי סמוך לקרקפת שלך איתנה והמספריים חדים מאוד. תנועה לא נכונה ואל קווצות השיער הרכות שצונחות סביבך ועלייך יצטרפו טיפות של דם. ככה. עכשיו את מפסיקה לזוז ורק בוכה בשקט בזמן שהמספריים שלי מוסיפים לחתוך בשערך. האדום שלו כל כך יפה על העור הלבן שלך ועל קרעי השמלה הירוקה שגזרתי ממך. לא, בבקשה, את מתחננת בקול חנוק, בבקשה תפסיק. אבל את יודעת שאנחנו צריכים לחתוך בך כדי למנוע מהזיהום להתפשט. אנחנו צריכים לחטא. את מסקרנת בשיער קצר. אני שוב מראה לך את עצמך ושוב את מסרבת להביט. אינך חייבת לראות אם אינך רוצה. אני כורך בד מן השמלה סביב עינייך וקושר היטב. גזירי שמלה נוספים משמשים לקשירת רגלייך וידייך מאחורי גבך. אני נושא אותך במסדרון, מקפיד לגונן על ראשך מפגיעה וממקם אותך בעדינות כשאנחנו מגיעים. את צורחת כשהקילוח הראשון ניתז על גופך ואני מרגיע אותך: אלה רק מים, אנחנו צריכים לחטא. אני נוטל את הליפה המחוספסת ומקרצף כל סנטימטר בעור המצומרר שלך, עד שהלבן הופך אדום. את זועקת שקר לך וכואב לך ושאת רוצה להיות רק פה איתי, רק פה. אני מבטיח לך שיהיה בסדר ומשפשף בחוזקה מאחורי עורפך, במורד גבך, בין עכוזייך, והזרם הקר שוטף ממך שכבות של לכלוך וניכור. כשאת נקייה אני מנשק אותך ואומר לך שזה לא הכל, יש לי עוד משהו לתת לך, רק חכי. לא, את מבקשת, זה מספיק, בבקשה. אבל זו הפתעה, אני צוחק כשאני מניח אותך על הרצפה בחדרך ויוצא וסוגר את הדלת ומכבה מבחוץ את האור. המשך יבוא |
|
|
|
claw
|
לפני 11 שנים •
6 בדצמ׳ 2012
טוב,
זה הולך ונהיה מעניין יותר ויותר... לרמה כזאת של הבעת רגש הייתי רוצה להגיע. יש לכם כישרון מולד! ממש אפשר להזהות ולרחם על הבחורה, אבל גם לרצות להבין מדוע הוא עושה את זה. זה מרגיש שזה יותר מקורבן\אנס. תמשיכו בבקשה!
|
|
|
|
זאלוטוסים
|
לפני 11 שנים •
7 בדצמ׳ 2012
חלק שלישי
אני לא מצליחה להפסיק לרעוד. הרצפה הקרה שעליה אני מוטלת צורבת את עורי הקפוא ממילא, אבל אני חושדת שאני בכלל רועדת מפחד. אני לא יכולה לצפות אותו. לא משנה מה אני עושה, אני מוצאת את עצמי כואבת ודומעת.
ועכשיו גם מיואשת, כי כבר האמנתי שמצאתי את הדרך ואני עם רגל אחת בחוץ, וכרגע אני כבר לא מאמינה. וגם מבועתת, כי הוא הבטיח לתת לי עוד משהו. הפתעה. אין לי ברירה אלא להמתין לה כך, כפותה על בטני באפלה, מרצפת קפואה משמשת לי כרית והלחי שלי רועדת עליה לקצב נקישות שיניי. בהדרגה אני נרגעת. שלווה מוזרה מפעפעת בי. עם היעלמותה של התקווה דועך בקרבי גם הפחד. יבוא מה שיבוא, אין דבר שביכולתי לעשות בנדון. אני קהה עד כדי כך שאני כמעט נרדמת למרות התנוחה והרצפה והקור, ואז אני שומעת את הדלת נפתחת. הרגע הזה, שהייתי בטוחה שיגרום לבטן שלי להתכווץ ולנשימה שלי להעצר, מעורר בי רק תחושה לא נעימה של ציפייה. עוד משהו רע שאני לא יכולה למנוע עומד לקרות. בכל זאת אני נלחצת קצת כשחולפות השניות וכלום לא קורה. אני מתאמצת להציץ מבעד לבד שמכסה את עיניי, אך הוא כרוך היטב. לפתע מתחכך בלחיי משהו קר ורטוב ואני נרתעת. כעבור רגע מתנגח בי דבר מה רך ונעים, שוב ושוב, ומגעו המוכר מביא אותי לכדי דמעות. אני בוכה לתוך כיסוי העיניים שלי בזמן שהוא משחרר את ידיי ואת רגלי מכבליהן. "הפתעה", הוא אומר בשקט ומגלה את עיניי. האור שוב דולק בחדר. אני נושאת אליו מבט שטוף דמעות ומאמצת לחיקי את גור החתולים הג'ינג'י הקטן, שמיילל חלושות ומתחכך בי. אני טומנת את פניי בפרוותו, מתייפחת ומלטפת אותו, עוד ועוד. כשאני מרימה שוב את עיניי, אין איש בחדר. אינני יודעת מתי הסתלק. -- הגור הקטן, שקבל את השם טופי, מעניק לי נחמה. אני חולקת איתו את המזון ואת הימים והלילות הארוכים, ומגלה בזכותו שלא איבדתי את היכולת להרגיש. לעתים אני שוקעת כל כך במשחק עמו עד שאני שוכחת היכן אני וצוחקת בשמחה של ממש. פעם אחת הוא נכנס כשצחקתי. הוא חייך, אבל הצחוק קפא על שפתיי. איש מאתנו לא דיבר וחיוכו נעלם. לבסוף הוא הניח את מגש האוכל ויצא. מאז שגזר את שערותיי הוא בא הרבה פחות. כשזה קורה, אני כבר לא נלחמת, אבל גם לא משתפת פעולה. אני לא מדברת אם אינני מוכרחה, עושה את מה שהוא מבקש כמו רובוט ולא יוזמת דבר. את התוכנית לדקור אותו בעזרת שבר הכוס שהחבאתי זנחתי מחשש שאכשל ובתגובה הוא יפגע בטופי. רק יוזמה אחת נקטתי: הפכתי את המראה כדי לא לראות אותי כך. הופתעתי לגלות שהוא לא כעס ואף אפשר לי להשאיר אותה במצב זה. הוא גם הביא לי מפזר חום קטן ואני כבר לא קופאת, למרות שאני עירומה. הצד הטוב יותר שלו הוא שנגלה אליי עכשיו. אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהצד המעניש שלו יצוץ שוב, אבל סופרת רגעים של חסד. קרקוש המפתחות מודיע לי שהוא מגיע שוב לבקר. אני קוראת לטופי לבוא אליי בלחישות ובטפיחות על ירכי, אבל הסקרנות שלו משאירה אותו בסמוך לדלת הכניסה. כשהוא נכנס, טופי מתחמק לו דרך החרך ורץ אל מחוץ לחדר. משהו בי נשבר ואני מתחילה לבכות בלי שליטה. הוא יוצא בצעדים מהירים אחרי טופי, כל כך בחופזה שהוא שוכח לסגור את הדלת. הלב שלי רוצה לחכות כאן לטופי, הראש צועק שזו הזדמנות לברוח מכאן סוף סוף והברכיים רועדות בשל כל ההשלכות האפשריות. אני מחכה עוד קצת וכשאני לא שומעת אותו או רואה את טופי חוזר, אני ניגשת אל הדלת ומציצה. המסדרון ריק. אני מתחילה להתקדם לאורכו בהיסוס, בצעדים קטנים, שקטים וזהירים, חשה את האדרנלין גועש בתוכי. מפתח אחת הדלתות נשקפת אליי אמבטיה, מן הסתם זו שבה קורצפתי עד כאב. המחשבה מעבירה רעד בגבי ופתאום זה מכה בי: אני יוצאת מפה! וכל רגע חשוב. אני נוטשת את הזהירות ומתחילה לרוץ. במהרה אני מוצאת את עצמי במה שנראה כמו סלון, שמראהו הרגיל לחלוטין מפתיע אותי משום מה. עיניי תרות בתזזיתיות אחר דלת הכניסה ומוצאות מבואה קטנה שמסתעפת מן הסלון. בסופה, אני יודעת, נמצאת הדלת אל החופש. הלב שלי מנתר. אני שועטת לכיוונה, משתחלת בין שולחן לספות, עוקפת שידה קטנה – ונעצרת. על השידה מונחת תמונה שלי, בשמלה הירוקה ועם שיער ארוך. אני מרימה אותה ובוהה בה. מתי היא צולמה? לא כשישנתי. אני לא שוכבת אלא נשענת כנגד הקיר, והעיניים שלי נראות פקוחות, אף כי מבען חלול משהו. אני לא זוכרת שהוא צילם אותי. האם הוא צילם עוד תמונות שלי? התמונה הונחה על מה שנראה כמו אלבום דק. אני יודעת שאסור לי להתעכב, אבל לא יכולה לעצור בעצמי. אני מוכרחה לדעת באילו עוד מצבים צולמתי. ביד רועדת אני פותחת את האלבום. ארבע נשים ניבטות אליי מבין שני עמודיו הראשונים. אף אחת מהן איננה אני. שתיים מהן אדמוניות. לפחות שלוש מתוכן מזכירות אותי בתווי פניהן. ארבעתן לובשות את אותה שמלה ירוקה. כולן שעונות על אותו קיר, עם אותה הבעה ריקה. צמרמורת עוברת בי. אני סוגרת את האלבום. לא רוצה לראות עוד. לא רוצה לדעת. רק ללכת, להשאיר את כל זה מאחוריי. אני כושלת אל הדלת ולוחצת על הידית. שמש מהפנטת מסנוורת אותי ואני חושבת: אני חופשייה. ואני שומעת קול מאחוריי והראש שלי מתבקע והכל נהיה שחור. -- את פוסעת בצעדים לא בטוחים, מגששת את דרכך, מועדת קלות כפעם בפעם. זו לא אשמתך. עינייך עטויות כיסוי עיניים פשוט אך יעיל וידייך קשורות מאחורי גבך בחבל כביסה. הרוח הקרה בוודאי דוקרת את גופך המעורטל כשם שהיא דוקרת את עורפי, אבל את מתקדמת, צעד מהוסס אחד אחר משנהו, ואני מלווה אותך במבטי. רגע אני מתבונן בך, כושלת הרחק ממני, לא יודעת לאן, נאבקת סומאת ברוח ובמכשולים שעל דרכך, ורגע אני מסתכל בתמונה שלך שעל ידי, פקוחת עיניים, מחייכת. אני מלטף אותה באצבעי. השמיים אפורים והיום הולך ומפנה מקומו ללילה. עוד מעט אפנה גם אני את מקומי. אך לא בטרם אראה כיצד הילדים שמשחקים ליד הגדר מבחינים בך ומתחילים לצעוק בהתרגשות, ואת מנסה ללכת בעקבות הקול וכמעט מאבדת את שיווי המשקל כשאת נתקלת במדרכה, ואישה מבוגרת נזעקת למקום, פוערת את פיה בתדהמה וחשה אלייך. היא משחררת אותך מכבלייך וכורכת את זרועותיה סביבך ואת קורסת לתוכה ושתיכן הופכות לגוף רוטט אחד. קהל מתאסף סביבכן והיא עוטפת אותך במשהו, מרחוק קשה לי להבחין במה בדיוק, ומחבקת אותך שוב והערב יורד. תמיד ידענו עליות ומורדות. ניסיתי בכל דרך להגיע אל הגרעין עמוק בתוכך, זה שלא רוצה להיות בשום מקום אחר. לא הצלחתי. אני מלטף שוב את התמונה שלך שעל ידי, זו שבה את מחייכת ובראשה מתנוססת המילה "נעדרת", ואז תולש אותה ומכניס לכיסי. לא יכולתי הפעם, את מבינה. לא נותר לי אלא להניח ללכת, כפי שהלכת ממני בעבר. אבל את תמיד חוזרת וזה בסדר. אני אשתנה עכשיו, כמו בעבר, ובפעם הבאה שניפגש גם את תהיי שונה. אבל את תתני לי סימן ותבואי אליי מרצונך ואני אוהב אותך, שוב. סוף |
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 11 שנים •
7 בדצמ׳ 2012
מדהים. תודה.
}{ |
|
|
| walking dead |
לפני 11 שנים •
7 בדצמ׳ 2012
איזה פרויקט יפהפה, לכתוב יחד סיפור. אהבתי כל כך את השוני בין הזווית הנשית והגברית, פשוט תענוג.
כמו פעם, כשהכותבים הטובים היו כותבים יותר. |
|
|
Karma Police(אחרת)
|
לפני 11 שנים •
8 בדצמ׳ 2012
נהדר
|
|
|