ביקורת בונה

קראתי שוב. היא כלל לא מתייתרת, בהקשר של התגובה הקודמת שלי. כיון בלוגיקה שלך, אין מקום ל"לא" הראשון שלך.

אתה חמוד ואני מחבב אותך. אני מקווה שהשתמשתי בהגדרה המקובלת של המילים האלו.

אבל הופה הופה, בין זה:



ובין זה:


יש הבדל גדול. ההבדל הוא שאם אני מדען ואתה מדען, אני חייב להקשיב לך, גם אם אתה גס רוח ומסריח לך מהפה. זה הביזנס שלנו: אנחנו לא צריכים לחבב זה את זה. לעומת זאת אם אנחנו נוסעים ביחד לאילת ואני נוהג אבל אתה מתעקש לנווט ממושב הנוסע, אני עומד להשאיר אותך בתחנת האוטובוס הקרובה ולבלות את שאר הנסיעה בהאזנה נעימה לרדיו.

באותה מידה עצתי לזוגות שלא מפסיקים לריב לידי היא אחת, ואני מנצל את הבימה המכובדה הזו כדי לפנות לכולכם: תפרדו כבר.



בעיני האידאל הוא אחר. האידאל הוא שיתוף פעולה "שקט". מה זה שקט? שקט לא אומר שלא מדברים. שקט אומר שאחרי כמה זמן ביחד אני יודע מה אתה רוצה ואתה יודע מה אני רוצה ואנחנו עושים את זה בלי לשאול זה את זה מלא שאלות כל הזמן, או לייצר מלחמות שליטה קטנות על התחנה ברדיו, או לנהל דיונים ארוכים על איזה ספגטי קונים בסופר. אני בא הביתה, אתה מחכה לי על ארבע עם הקפה ביד (אספרסו קצר, ואתה זוכר לא לשים סוכר וגם לעצור את המכונה רגע לפני, כי אני אוהב מאוד קצר). כשאני שולף יד למגרת השוטים היא באופן אוטומטי מפספסת את הסגול, כי אתה לא אוהב את הסגול. אתה יודע לא להשמיע רד הוט צ'ילי פפרס בבית ואני יודע שכשאני מאזין לשעה היסטורית עם פרופסור מיכאל הרסגור, אני שם אוזניות. בחיים יש יותר מדי דיונים והתפלפלויות שמקומם לא יכירנו להם בקשר בריא.

איך מגיעים לשם? נדמה לי ששומרים על נתיבי תקשורת פתוחים. משאירים מקום להקשיב. מעודדים, במיוחד בהתחלה, שיחה פתוחה: איך היה לך? רק שתדע שאם משהו מציק לך, אתה צריך להגיד לי. ואז אומרים את זה לא רק במילים אלא במעשים: כשאתה בא עם משהו שמציק לך אני מכבה את הטלוויזיה ומקשיב, גם עם העיניים. בפעם הבאה אתה יודע ששווה לך לבוא אלי עם דברים שמציקים לך, כי אני מכבד אותך. מן הצד השני אתה מחפש להגיד דברים טובים כשאתה מבקר אותי. אתה מחפש אותי כשאני רגוע ועירני. אתה לא הופך אותי לנבל בנרטיב שלך כשאתה מתאר משהו שעשה לך רע. ואתה בא לספר לי גם כשטוב לך. לאט לאט אנחנו מגלים שאנחנו מכירים אחד את השני. ככה, בעיני, משיגים שקט. שלום בית.

(תיארתי את זה קצת חד צדדי: כאילו יש צד אחד שנותן את כל הפידבק וצד אחד שמקשיב ומיישם. במציאות זה הדדי. במציאות גם רבים לפעמים וגם לא תמיד מקשיבים ולא תמיד בוחרים בזמן הכי טוב לדבר. אבל המציאות לא מושלמת כמו הפורומים של אתר הכלוב).

ועם זאת - ועם ההבנה של כל מי שקורא את הדיון הזה ששנינו מסכימים זה עם זה בכל הנקודות החשובות, ואנחנו מתדיינים סתם, כי אנחנו דייני שכל - אני רוצה להבהיר שבעיני המילה ביקורת נגועה בזן ישראלי, קשה וסיבי של העניין הזה, זן שבינו ובין הדברים שתיארתי קודם באידיליה גדולה יש מעט מאוד קשר. נסה להגיד באנגלית "ביקורת" בהקשר של קשר זוגי, בטח בדסמי, ותראה שהיא לא עושה שום שכל. I want to critique the way you just fucked my ass. לא עובד. במקום זה אתה תגיד I want to give you some feedback on the way you just fucked my ass. ביקורת היא מתנשאת, מזלזלת, היא נגועה בעמדה של ריחוק. ביקורת פירושה "אני יודע איך הדבר אמור להעשות, להבדיל מהג'וקרים האלו שבאמת עושים את זה". ביקורת זה מה שעושים בטוקבקים. ביקורת זה ההפך מהתמסרות: זה לשמור על גרעין עיקש בתוכך שאומר "אולי אני נשלט, אבל בראש אני שולט בסיטואציה המתרחשת במציאות חלופית, שבה הכל נעשה יותר טוב". ביקורת היא אי היכולת להרפות ולהגיד, חליק, עכשיו ירוקפור מחזיק את ההגה, שייסע איך שבא לו, בחזור אני אנהג.

יולי, לזה התכוונת?