Sirene{John}
|
לפני 11 שנים •
5 בינו׳ 2013
שיר לסופי
כתבתי את זה לפני כמה שנים טובות, והיום מצאתי את זה אחריי שניסיתי לדחות את עשיית שיעורי הבית.
אני ממש אשמח אם מישהו או מישהי ייקחו על עצמם להמשיך את הסיפור! אם לא אז נו טוב 
איי שם הוא זכר קיץ לוהט ומחניק במיוחד של סוף התיכון. החום הנוראי כאילו התיך את הזיכרונות לראשו ולא הניח לו להשתחרר מהם, מהגמלוניות של סוף גיל ההתבגרות, מהפחד, מאותה תחושת הזיה חלומית שכל זה לא באמת קורה (אבל זה קרה, וזה ממשיך לקרות שוב ושוב בראשו). "רמי?" פניה של אשתו לפתע מרחק סנטימטרים אחדים מפניו, והוא נרתע אחורה בצורה כה חדה שהוא כמעט ונופל מהכיסא. היא מזדקפת ומצחקקת. "יש לך שיחה. אתה כל כך מרחף!" (אני לא מרחף, אני -) * הנער שעל הרצפה זחל. הוא היה גבוה, רזה ומבוהל, ורגליו היו קשורות לכל אורכן במסקנטייפ רחב. תום דאג לשמץ יצירתיות בכל התעללות שהוא וחבריו הבריונים העבירו את תלמידי בית הספר. הוא זה שהגה היום את הרעיון, לתת לרמי כמה דקות של ספק בהן יוכל לברוח מהם. לברוח, עם מסקנטייפ לאורך כל רגליו. לרוב הוא היה נותר שם וחוטף את המכות בכדיי להציל את כבודו, אך עלתה בו המחשבה שלו רק יצליח לצאת למסדרון, יהיה עשוי לגלות שם את השרת או את אחד המורים מתעכב בדרך לכיתה. אז הוא הדף את עצמו בעזרת מרפקיו, מניע את רגליו במאמץ חסר תועלת לגרום לקרע במסקנטייפ העבה. הכיתה שהותיר מאחוריו נראתה כמו פיר גיהינום, אך המסדרון אף הוא היה ריק ושקט למדיי. הרצפה הייתה קרירה למגע כנגד מרפקיו שהלכו וחבטו בה במהירות, במאמץ להגיע לפנייה ואולי למקום בו יוכל להסתתר מספיק זמן בכדיי למצוא דרך להשתחרר. הוא תהה מה יהיה יותר גרוע, לקרוא לעזרה ולהסתכן בכך שתלמידים נוספים יראו אותו במצב הזה, או להמתין עד שתום וחבורתו יחליטו שתם זמן החסד שלו. הוא שמע את קולותיהם המשולהבים, וידע שאין לו זמן רב לפני שיבואו בעקבותיו. לא היה טעם להמשיך לנסות ולזחול, לא היה איש במסדרון. הוא העדיף שימצאו אותו מלא בסימני חבטה מאשר זוחל כמו תולעת על רצפת בית הספר המלוכלכת. הוא התרומם מעט, מציץ לעבר הדלת, ולאחר מכן נאנח והניח לראשו לצנוח, לחיו צמודה כנגד הרצפה ועיניו עצומות. נשימתו הייתה חמה מהמאמץ, והותירה אדי לחות על הרצפה. עברו כמה שניות עד ששמע הדהוד של עקבים מתקרב לקראתו. הוא היה יכול אפילו להרגיש את הרטט שהפסיעות עוררו ברצפה, עולים אל בשרו. הוא התקפל בבושה, לא בטוח מה לעשות עם עצמו, אך לבסוף הרים את מבטו בשעה שהצעדים התקרבו אליו. נעלי עקב שחורות, רגליים מושלמות, חצאית שנגמרת שנייה לפני שהנשימה שלך חוזרת אליך. סופי כהן. כמובן שברגע שהוא קשור וזוחל ועלוב במסדרון בית הספר, הגורל יביא לו את הנערה הכי יפה בכיתה בכדיי לפסוע מעליו. היא התמהמהה מעט כאשר הבחינה בו, והמבט שלהם הצטלב רגע לפני שהוריד את מבטו למטה, פניו מאדימות ודמעות עולות בעיניו. "מה, רמי," היא אמרה בקול משועמם. "אני רואה שנחמד לך." הוא רצה לבקש ממנה שתעזור לו להשתחרר, אך ידע טוב יותר מזה. לכל היותר תצחק עליו ותמשיך הלאה. אם ישתוק, יש סיכוי שיגרום לה להתעניין מספיק בכדיי להישאר עד שהמופרעים שאחריו יחליטו לצאת. הוא לקח נשימות קטנות, שטוחות, והרגיש את ההשפלה זוחלת וממלאת את החזה שלו. "ממש מקסים לראות איך אתה ותום מסתדרים יפה ביחד." היא אמרה, ורמי לא היה יכול להתאפק – הוא הציץ בה, מביט בה בכעס ובתשוקה שנאבק להסתיר. היא הייתה נוהגת להתגרות בו במתכוון ולאחר מכן ללעוג עליו בפני חברותיה. אילו היה נמוך או ממושקף, או מכוער, ייתכן שהיו מניחים לו או מתעלמים ממנו. אבל הוא היה תימהוני, ולא נולד להורים הנכונים, והוא העז להיות נאה בנוסף לכל. שלושת אלו זה לצד זה גרמו לתלמידים המקובלים יותר לתעב אותו. סופי התקרבה אליו מעט, והוא הרים את מבטו. כעת היה יכול לראות מעט יותר את המתווה החושני של ירכיה, המקומות בהם רפרף הבד הרך של החצאית כנגד העור החלבי, והמקומות בהם לא. עיניה הכחולות והגדולות בחנו אותו בלגלוג, והוא הרגיש את נשימתו מואצת. "אז הוא פשוט הדביק לך את הרגליים והשאיר אותך פה?" היא חייכה במתיקות. תום וחבורת נספחיו ידעו בדיוק מתי הרגע הנכון להופיע. גידי בראש, אגרופיו תחובים אל תוך כיס מכנסיו וקיסם מגעיל בין שיניו. אחריו היה תום, פניו מלאות הארת התגלות משיחית, כמו תמיד כשעמד לצפות במישהו סובל. אחריהם היו אורי ורפי, בג'ינסים משופשפים שבוודאי עלו כמו שתי משכרות של עובד זוטר. רמי הציץ לעברם, ולאחר מכן החליט שלהביט בירכיה של סופי יהיה מראה הרבה יותר נעים לפני שיחטוף. "מדברים על החמור..." אמרה סופי בחיוך. בהינד עפעף כל שפת הגוף של ארבעת הבחורים השתנתה. אפילו הבעתו המאושרת של תום נמחתה מעל פניו. "אני מתארת לעצמי שזו עבודה שלך, תום?" הוסיפה סופי, מרימה מעט את כף רגלה בכדיי להתוות לכיוונו של רמי, מה שנתן לו גישה ישירה למראה האקסקלוסיבי של התחתונים הלבנות של סופי. "חס וחלילה, סופי." אמר תום, נימת קולו נעימה ובהירה. "אני רק העליתי רעיון. רמי הוא זה שהביע את הרצון העז לנסות אותו." "ברצינות." אמרה סופי בלגלוג. רגלה הנעולה בנעל עקב התקרבה אל פניו של רמי, והוא עצם את עיניו באימה – גם היא?! אך לא הייתה שום חבטה, הנעל השחורה רק התחככה כנגד לחיו בעדינות. הוא פקח את עיניו, מביט בה מקרוב בשעה ששמע התנשפות מכיוונו של גידי. הדם שלא ירד מטה, כבר עלה אל פניו. "תעיפי ממני את הרגל שלך." הוא אמר בקול מחוספס – לא בטוח האם זה היה מתוך תשוקה או זעם חסר אונים. "אל תעמיד פנים שאתה לא מאושר עד הגג, מניאק." אמר גידי. סופי צחקה בקול גבוה. היא לא הזיזה את נעלה, אלא רק הצמידה אותה ביתר עוז ללחיו. "לא נעים לך, רמי?" היא שאלה, חרטום נעלה נוגע בסנטרו וגורם לו להרים את ראשו אליו. העיניים שלה היו כל כך כחולות, וקצוות שיער בהירה גלשה מטה אל לחיה. "אז למה אתה לא מעיף לי את הרגל? הידיים שלך חופשיות, לא?" הוא שלח את ידו במהירות בכדיי להעיף את רגלה, אך גנח בכאב כאשר חש את הנעל היוקרתית של תום מועכת את כף ידו. "אה-אה! זו לא דרך להתייחס אל בחורה." סופי חייכה במעין סלחנות מלכותית. "זה באמת כל כך נורא לך, רמי?" היא שאלה ברוך, נעלה מטיילת הלאה במורד צווארו. "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא נהנה?" הוא חש במפשעתו הולמת בכוח, אך נאבק בכך בחירוק שיניים. "אני נראה לך חולה נפש?" סינן, לא מסוגל להישיר את מבטו השונא והרעב אל עיניה. במקום זאת הוא הביט בתום בכל הזעם והתיעוב שהיה אגור בתוכו. תום היה שקוע בסופי, כמובן. "אני חולה נפש." הוא אמר בקול נמוך. סופי צחקה בשנית. "אני כבר יודעת את זה." * "הלו?" הוא אמר בקול היציב ביותר שיכול היה לגייס. "רמי, כמה שהתגעגעתי לקול שלך..." סופי. |
|
|
| סופי |
לפני 11 שנים •
5 בינו׳ 2013
המשך אין לי
אהבתי |
|
|
|
Sirene{John}
|
לפני 11 שנים •
5 בינו׳ 2013
תודה!
|
|
|
| אלריק! |
לפני 11 שנים •
6 בינו׳ 2013
יפהפה.
אני לא חושב שצריך להמשיך את הספור. הוא עומד יופי גם ככה.
|
|
|