שאלה לשולטות בלבד

טוב שכתבת את הדברים ככה, בכח. אולי לא באת ללמדנו משהו שלא ידענו, אך אין ספק שאת מזכירה לנו דברים שאולי הדחקנו. למקרא דברייך, מתחזקת התחושה ונעלם ספק שהרוב המוחלט של סרטי הפמדום המופקים בעולם מופקים על ידי גברים ולמען גברים, והכסף שמגלגלת התעשייה הזו, יוצא מכיסי גברים במקום אחד, ונכנס לכיסי גברים במקום אחר. גם אם נוח להדחיק זאת בלהט הריגוש הממכר המתלווה לצפייה בחלק מההיצע הקיים, תהא זו בבחינת רמאות עצמית לחשוב אחרת.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לנסות להבין את הסיבה לטיבו של ההיצע הקיים של סרטי פמדום על ידי התמקדות בסגנון אחד ספציפי שהפך להיות די נפוץ. מדובר בז'אנר אחד פופולארי המופק על ידי נשים בלבד ומנצל גברים עד תום. הכוונה היא לסגנון של humiliatrix.com ולהפקות פרטיות כמו של ceara lynch ואחרות. הרעיון כאן הוא לפנות אל הצופה במונולוג. למעט כמה מקרים בודדים, אין גברים בכלל בצילום הזה. הטקסטים נבחרים בקפידה וממוענים בדייקנות על מנת לייצר תחושות השפלה חריפות בצופה, בטכניקה אותה הבינו ושכללו נשים אלה היטב. ביותר ממובן אחד, יש כאן שליטה נשית מובהקת, המנצלת את כמיהתם של עשרות אלפי גברים ברחבי העולם לתשומת לב, שכמובן אינה אישית אף פעם אך בכל זאת מייצרת אשליה שכך הוא, ומצמיחה התמכרות אמיתית בצופה. הדגש הוא על ניצול מירבי של הגבר ממול – של כיעורו, בדידותו, חוסר יכולתו להיות בזוגיות, היותו לוזר גמור, עפר לרגליה של צעירה, חטובה ושנונה המשתמשת בו לצרכיה באופן שמלבה את היסוד המזוכיסטי שיש בגברים המהווים את קהל הלקוחות העצום.
כמי שמאכסן מקצת מן הקשת הצבעונית של רגשות מזוכיסטיים כאלה ואחרים, אני יכול להעיד שקשה להישאר אדיש נוכח הסגנון הזה; הסיבה היא, בקצרה, שהוא *עובד*. אחת הדרכים בהן מתמודד מזוכיסט עם כשלון הינה על ידי מינופו לסיטואציה נחשקת. לאקאן בוודאי היה מכנה זאת: טרנספורמציה-אורתוגונלית-ממרחב-הסבל-הנפשי-למרחב-העונג-הגופני. מישהי דחתה אותך? תנקה לה את האסלה במברשת שיניים, כי ליותר מזה אתה לא ראוי. תעזור לה לבחור בגדים לדייט עם מישהו אחר, שיש לו זין יותר גדול משלך והוא גבר-גבר והוא יזיין אותה ויענג אותה אחרי שהם יבלו (על חשבונך), בעוד שאתה תישאר בבית ותסדר לה את החדר, תגהץ את בגדיה ותצחצח את כל עשרות נעליה, שאת רובן קנית לה בעצמך. אם תהיה ילד טוב היא תרשה לך ללקק אותה אחרי הזיון עם ה*אחר*. המתכון הזה, המאגד בתוכו פנטזיות קלסיות (קוקהולד, משרת-עבד, השפלה) עובד כמו שוקולד שוויצרי: מגיע במהירות למחזור הדם, מספק אורגזמה עוצמתית ומהירה ומפריש כימיקלים רוויים בנחמה – גם אם עלובה ורגעית – לתלאות הקיום הבלתי נסבלות.

ברור לחלוטין שסרטי-הפמדום שאת כמהה אליהם רחוקים מאד מהז'אנר הזה. במקום שאת מבקשת שוויון מהותי בין מצבם הרגשי של הצדדים (זאת אומרת, שניהם מרגישים רגשות כנים של חיבה/אהבה זה כלפי זה), אנו מוצאים כאן זלזול קיצוני ומכוון מצד אחד, והערצה ממכרת מצד שני; במקום שאת מבקשת לראות גברים יפים וחזקים – שיש להם אופציות -- המתמסרים לאישה (יהא זה מוגזם לבקש שגם היא תהיה יפה וחזקה?) אנו מוצאים גברים חלשים, כעורים, בודדים, שמנים וחסרי אופציות לחלוטין, המוצאים במזוכיזם הזה מפלט אחרון, גם אם נגוע בדיסוננס קוגניטיבי בריכוז בלתי אפשרי, המותיר אותם מרוקנים וחלולים, משייטים לכמה רגעים אחדים בענני אושר רגעיים, רק כדי לשוב אל הקרקע הקרה והמוצקה שנקראת מציאות, זקוקים לעוד ועוד מאותו הדבר.
על כל פנים, הסגנון הזה יחסית מוגבל בהיקפו, משום שהוא דורש בדרך כלל השקעה מסויימת בהבנת התהליך הנפשי המאפיין מזוכיסט השקוע ברחמים עצמיים ובחוויות של דחיה וחוסר הצלחה או יכולת לבנות לעצמו קשר משמעותי. דרושה אינטליגנציה מסויימת ויכולת ורבלית מרשימה, וצירוף כזה קשה למצוא אצל כפריות עניות בצ'כיה או נערות מחומצנות מערי שדה באנגליה. רוב החומר המשייט באגם הוירטואלי הענק לא דומה לזה בכלל, וכאן ביקורתך ראויה ונכונה לטעמי במלוא תוקפה. גם מוסדות פמדומיים ידועים כמו OWK או womanworhsip.co.uk מנוהלים על ידי גברים, ומשווקים עבור פנטזיות של גברים, ואין הם אלא סוג של בתי-בובות – כולן יפות ונחשקות עד אין קץ -- המסשנות גברים בעשרות אלפי קליפים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, והמודל העסקי כאן מבוסס על התמכרות במובנה הפיזיולוגי ביותר.

אז למה בעצם אין סרטים מהסוג שאת רוצה? למה אין הרשת משובצת באלפי קליפים של פמדום בהם הארוס הנשי בא לידי ביטוי שופע; בהם השדה האירוטי בו אישה חופשייה ומשוחררת רועה את עבדיה אינו נגלה לעיני הצופים במלוא הדרו; בהם אינך חשה מלאכותיות המוליכה לפאתטיות; בהם מה שעובר מהמסך הוא התשוקה הנשית למסוך כאב להעצמה, ולא התשוקה למשוך כסף לעצמה?
התשובה מצויה בקודים החברתיים. אני אפילו חושב שניתוח מדוקדק של מרכיבי הפנטזיה הפופולרית של האתרים של humiliatrix ו ceara lynch, למשל, שופך אור בהיר על עמדת החברה הכללית לגבי פמדום, ולכן – על פי עקרונות הכלכלה היסודיים ביותר – על ההיצע והביקוש המכתיבים את מה שאפשר למצוא. אני אשאיר את פרטי הניתוח הזה להזדמנות אחרת, אבל המסקנה ממנו היא שהשדה האירוטי אותו את מבקשת, הארוס הנשי שלך – אינו עולה בקנה אחד עם עקומת ההיצע והביקוש. אישה אוהבת המעצימה את עצמה ואת אהובה על ידי מזיגת כאב אל תוך הוויתו הפיזית – זה משהו שאין לו ביקוש רב. אין מי שישלם עבורו, ולכן אין מי שיפיק אותו שלא לצרכים אמנותיים – ולכן צרים מטבעם. לפיכך, ניתן למצוא לעיתים בקולנוע ביטויים יפים ואותנטיים של פמדום שלא-למטרות-סיפוק-גברים-בלבד, אבל בזרם העיקרי של הנהר הגדול, שם, למרבה הצער, לא תמצאי את שביקשה נפשך.