מישל פוקו בעברית- אוחחח תענוג!!

הוא כותב לעניותי בצורה ספיראלית שאמנם יש לה נטייה לבלבל אך במקביל מציעה ספקטרום שלם של זוויות התבוננות, כך שהוא מציע תאוריות של דיכוי (זה לא הספר הראשון בו הוא מציע זאת) ובמקביל מבקר תאוריות של דיכוי במידת מה- או מצביע על החורים ועל הצביעות.
בכל מקרה, בכל הנוגע לפרשנות על סטיות ועל משולש האיסור, הדיכוי והאלם אני לגמרי איתו, ההסברים שלו לדעתי עולים כל אלו של כל פסיכולוג המחלק את העולם הזה ל"אנחנו" ו"הם".
הפרק "משתלה של סטיות" באותו הספר מדגים זאת טוב בעיני רק שטרם מצאתי דרך לצטטו כאן ואין לי כוח להעתיק אותו.

אוי השם המקולל, פוקו.
אימת המרצים והסטודנטים.... כמה דם ויזע הושקעו בכתיבת פרוייקטים ומבחנים לפי התאוריות שלו.
המעניין הוא, ששמועה מסויימת מספרת שיום אחד הוא הגיע להרצאה עם שני גברים ערומים, קשורים לרצועה ומהלכים על ארבע. כשנכנס עמם לכיתה, קשר אותם לשולחן והחל להרצות.

"זמן רב נשאנו , כך אומרים , בעולו של משטר ויקטוריאני , ועודנו נתונים בו . המתחסדת האימפריאלית מוסיפה להתנוסס על דגלה של מיניותנו - עצורה , אילמת , צבועה . בראשית המאה ה 17 רווחה עדיין , כך אומרים , כנות מסוימת . הפרקטיקות לא ביקשו כלל להתעטף בסודיות ; המלים נאמרו ללא התחמקות יתרה , והדברים - בלי עודף תחפושות . הורגשה קרבה סובלנית כלפי המגונה . הכללים של הגס , של השפל , של הלא מהוגן היו רופפים מאוד בהשוואה לאלה של המאה ה : 19 מחוות בוטות , דיבורים חסרי בושה , חילול כללי המוסר לעין כול , איברים מוצגים לראווה ומתערבים זה בזה על נקלה , ילדים מביני עניין רצים ללא בושה ומבלי לעורר מהומה בין צחוקי המבוגרים . הגוף 'פרש את נוצותיו'
על אור צהריים זה ירדו דמדומים מהירים , עד ללילות החדגוניים של הבורגנות הוויקטוריאנית . המיניות נכלאת אז בתשומת לב רבה . היא מחליפה את מקום מושבה . המשפחה הזוגית מפקיעה אותה לעצמה ומטמיעה אותה כל כולה לתוך הרצינות של פעולות הרבייה . הזוג הלגיטימי , המעמיד צאצאים , מכתיב את החוק . הוא כופה את עצמו כדגם , מקנה משנה תוקף לנורמה , מחזיק באמת , ושומר לעצמו את הזכות לדבר . על פי העיקרון החדש , רק לו מותר לבוא בסוד העניין . במרחב החברתי , כמו בלב כל בית מגורים , מוכר מעתה רק אתר יחיד של מיניות , הפעם תועלתי ופורה ; חדר השינה של ההורים . לשאר לא נותר אלא להיטשטש . ההתנהגות המנומסת עוקפת את הגוף . מהוגנות המלים מלבינה את השיחות . ואילו העקר , אם הוא נדחף ומראה את עצמו יתר על המידה , נצבע בגוונים של האנורמלי . ממנו יקבל את מעמדו ובעונשיו ייאלץ לשאת . לכל מה שהילודה אינה מסדירה אותו או שאינה מחוללת בו תמורה , אין יותר לא בית ולא חוק . גם קול אין לו .
בבת אחת הוא מגורש , מוכחש ומושתק . לא רק שאינו קיים , אלא גם אינו צריך להתקיים והוא יאולץ להיעלם ברגע שיופיע אפס קצהו , במלה או במעשה . הילדים , למשל , ידוע שהם חסרי מין : סיבה מספקת למנוע אותו מהם , סיבה מספקת לאסור עליהם לדבר על אודותיו , סיבה מספקת לעצום עיניים ולסתום אוזניים כל אימת שיתגלה בהם שמץ ממנו , סיבה מספקת לכפות שתיקה כללית וקפדנית . בזאת ייחודו של הדיכוי וזה מה שמבדיל אותו מסתם איסורים של החוק הפלילי : הדיכוי פועל אמנם על ידי כך שהוא מצווה על המין להיעלם , אך גם על ידי כך שהוא פוקד עליו לשתוק ושולל את עצם עובדת קיומו . ולכן הוא מסיק , שבדבר כל זה אין מה לומר , אין מה לראות ואין מה לדעת . כך מתנהל אפוא הגיונה הצולע של הצביעות בחברות הבורגניות שלנו . אם כי היא נאלצת פה ושם להתפשר . אם כבר חובה להותיר מקום למיניויות ( sexualities ) הבלתי לגיטימיות - שתלכנה להרעיש במקום אחר : מקום שבו ניתן לשלבן מחדש , אם לא במעגלי הייצור , לפחות באלה של הרווח . בית הבושת ובית החולים ישמשו כאתרי הסובלנות . נדמה כאילו הזונה , הלקוח והסרסור , הפסיכיאטר וחולת ההיסטריה שלו - אותם "ויקטוריאנים מן הסוג , "האחר כדברי סטפן מרקוס - ( Stephan Marcus ) העבירו באין רואה את התענוג האסור בדיבור לתוך סדר הדברים שניתן למנותם . שם , מורשות בחצי פה , נסחרות המלים והתנועות במחיר מלא . שם בלבד יזכה המין הפראי לצורות של ממשות - ובלבד שתהיינה מבודדות היטב - וכן לסוגי שיח חשאיים , מוקפים מכל עבר , מוצפנים . בכל יתר המקומות תכפה הפוריטניות המודרנית את הצו המשולש שלה : איסור , אי קיום ואלם ."

מתוך: תולדות המיניותI הרצון לדעת "אנו הוויקטוריאנים" / מישל פוקו

הוא כותב לעניותי בצורה ספיראלית שאמנם יש לה נטייה לבלבל אך במקביל מציעה ספקטרום שלם של זוויות התבוננות, כך שהוא מציע תאוריות של דיכוי (זה לא הספר הראשון בו הוא מציע זאת) ובמקביל מבקר תאוריות של דיכוי במידת מה- או מצביע על החורים ועל הצביעות.
בכל מקרה, בכל הנוגע לפרשנות על סטיות ועל משולש האיסור, הדיכוי והאלם אני לגמרי איתו, ההסברים שלו לדעתי עולים כל אלו של כל פסיכולוג המחלק את העולם הזה ל"אנחנו" ו"הם".
הפרק "משתלה של סטיות" באותו הספר מדגים זאת טוב בעיני רק שטרם מצאתי דרך לצטטו כאן ואין לי כוח להעתיק אותו.