הדורבנים(נשלט)
|
לפני 11 שנים •
6 בפבר׳ 2013
חלק ב'.
סיפרתי למירה את מה שקרה ביני לבין אורית, והיא עשתה בירור ביננו. היא אמרה שהשפה של אורית לפעמים בוטה, ואולי לא צריך לקחת את הכל בצורה יבשה, אלא להבין את הרוח הכללית שנושבת כרגע במשרד, ואיך אני משתלב בזה. אחכ היא הורתה לנו לסגור את זה ביננו בערב בפגישה בארבע עיניים. אבל אחרי מה שקרה בפגישה הזאת בלילה, אני חושב שלא אבוא יותר לעבודה. ------------------------------- לעצמי: עברו כבר שבועיים. אני לא זוכר הרבה, כי כבר שבועיים שאני נמצא במין ערפל חושי ורגשי מנסה למצוא את הרגליים שלי, להאחז במשהו בשביל לדעת מה לחשוב. בעצם, למשהו הזה יש שם אחד. קוראים לו מירה. מירה היא זו ששכנעה אותי לחזור לעבודה באותו היום. מירה מראה לי דברים. אני לא סובל עכשיו. אי אפשר לקרוא לזה סבל. אבל גם אי אפשר לקרוא לזה שום דבר אחר שאני מכיר. בעצם, ככל שאני מנסה לשפוט את המציאות שלי, אני נכשל. כי אני בעצם אמור להיות בגיהנום - הרמיזות המיניות של אורית הפכו בשבועיים האלו לחלק מהעבודה שלי. קשה לי אפילו להעלות את זה על הכתב. אז בעצם, אני פשוט אפסיק עכשיו. ------------------------------- עוד משהו בשביל להיות הוגן: באמת ברור לי שההתנהגות שלי תורמת לזה. יותר מזה: קשה לי להסביר, אבל בפעם הראשונה שתי הבוסיות שלי מרוצות ממני בגלל *מי שאני*. זה כאילו סותר את מה שכתבתי למעלה. אבל בעצם לא. ------------------------------- ושוב אני כותב בעצם לעצמי. כי זה אידיוטי, אף אחד לא יקרא את זה ויוכל להזדהות איתי. בעצם אין מה להבין אותי, אני אשם. ברור שכל אדם נורמלי לא היה מגיב כמו שאני מגיב. הרי כל יום היא שולחת ידיים, בודקת איך אני מתלבש. וגם מאז שהיא קיצצה את המשכורת שלנו והעבירה את הכסף לבונוסים (בשביל לעודד את התחרות), גם ברור שהמשכורת שלי מגוחכת, ושכל הבנות מרוויחות הרבה יותר ממני ומזלזלות בי. ובצדק. אם הייתי בן אדם רגיל, הייתי אמור רק לחכות לברוח מהמשרד בהזדמנות הראשונה. אורית כל הזמן מתקנת לי את ההתנהגות, כל הזמן לא מרוצה. ובמקרים הכי חמורים היא גם מלטפת את הסרגל שעל השולחן שלה כשהיא מדברת איתי, מה שמביא לי צמרמורת בכל הגוף משום מה. גם החברה שלי הטרייה נפרדה ממני, אחרי ביקור במשרד. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לחיות עם ''יצור'' שמעודד כזאת התנהגות כלפיו. שוב, בצדק. מה אני יכול להגיד. ------------------------------- תוספת למחרת: ושוב מירה. תודה לך, מירה. את זאת שמראה לי איך לא לשפוט את המציאות כפשוטה. שמסבירה לי על האני האסטתי שלי, על האני המרצה, המתחנף, ושזה בסדר. בעצם, היום בפעם הראשונה אני חושב שאולי באמת למדתי איך לזרום עם מי שאני, ולהיות מסוגל לעבוד, כמו כולם, עם האנשים במשרד. נחכה ונראה ------------------------------- וואו. כבר עברה שנה מאז. שנה שבה הבנתי הרבה מאוד דברים. ראשית, גיליתי שאני מאוהב באורית. בדרכי המיוחדת, כמובן. בכל מקרה, הבנתי כמה אני לא רוצה לעבוד תחת אף אחד חוץ ממנה. אני נהנה מעבודה שלי. ממי שאני. עכשיו כשקראתי שוב את הדברים שכתבתי למעלה, נורא צחקתי והובכתי קצת מעצמי. מצחיקה אותי קצת הבכיינות שלי והצביעות שלי בהתחלה על הנגיעות שלה. אני הרי כלכך אוהב להיות הזונה שלה. הרי מהשנייה הראשונה שיחקתי עם אורית. משחק חתול ועכבר. במבטים שלי, ובתנועות שלי. מכריח אותה לנגוע בי. היום אני אפילו לא צריך להתאמץ, זה תמיד יוצא לי ככה. וגם היא מצידה נורא אוהבת לבחון את המכנסיים הצמודים החדשים שלי מדי פעם. להעביר לי יד על הישבן, מול כולן, ולדחוף אצבע אדנותית לתוך החריץ דרך הבד, שמעביר בי רטט בכל הגוף. אני עושה לה טוב. היא פורחת בעבודה, היא הפכה את המשרד לפורה ביותר בכל החברה, היא מועמדת ודאית לקידום ואני חושב שיש לי חלק בזה. ואני לא נאיבי, או חולמני. יש גם דברים לא כיפים בכלל, ואז אני הופך להיות יואב השורד, הכובש. למשל, כשאני עובר את הגבול, אורית קוראת לי ''אפסון'' מול כולן, וזה בכלל לא נעים לי. אבל אני כבר יודע איך לבלוע את העלבון, ולצאת מנצח. איך לצוד את האגו שלה בעיניים שלי, בשפתיים שלי, במילים חלקות, נעימות. לעשות לה גוד טיים עד שהיא והכעס שלה נמסים כמו חמאה בידיי, והיא מכריזה בצחוק: ''זונה, אתה כזה טיזיונר, אני צריכה להעניש אותך גם על זה פעם''. וזה נכון שהיא נשואה, ושלא ייצא מזה כלום. וזה נכון שאני לא חושב בכלל על חברה משלי, ושהבנות לא תמיד מתייחסות אליי יפה. חלקן אפילו סולד ממני. אבל אורית לימדה אותי שלא כולם חייבים לאהוב התנהגות זנותית. אני עדיין יכול להיות שלם על מי שאני, ומה שאני עושה למשרד. בחוכמתה הרבה היא גם מצאה דרך להפריד מעמדית ביני לבינן כדי שהנוכחות שלי תהיה נסבלת בשבילן. גם יש משהו נעים ב-''סוף-סוף לא להיות בתחרות''. אני רואה את הבנות מתחרות על הקידום, על הבונוסים. אני לא שם, אני אף פעם לא אהיה שם יותר, ואני לא רוצה להיות שם. יש לי את המקום שלי, שהוא קל לי, שהוא טבעי לי מאוד. שאני בחרתי בו. ------------------------------------ ורק בלילות, אצלי בחלומות, אני חוזר כל פעם ללילה ההוא, לפני שנה וקצת. אני כבר לא יודע מה נכון ומה סתם בדמיון שלי, וזה קצת מטריף אותי. כי אני חוזר וחי שם שוב, וחווה בבהירות ובפרטי פרטים איזושהי וורסיה של ישיבת ההבהרה הלילית ההיא ביני לבין אורית. מאיזה רגע של שתיקה מביכה, טעונה. ואז, הנה אורית כשהיא מעמידה אותי מול השולחן שלה במשרד, ובהפתעה מורידה לי את המכנסיים והתחתונים במכה, ומתחילה להכות בי עם הסרגל ברזל שלה על הישבן. אני מרגיש כל לילה איך אני קופא מההפתעה, מהעלבון, ולא מצליח לזוז, ואז איך הכאב החד חונק כל מחשבה. אני חוזר לצל שלה מעליי, מסתיר את הניאון. אני מריח את ריח הבושם, ושומע את צליל חיתוך האוויר. אני חוזר למכות שלה, שוב ושוב ושוב ושוב, אינסוף מכות שחותכות בעור ובבשר. אני גם חוזר לצרחות ולבכי שלי, שנשמעים לי כמו צרחות של בחורה. אני חווה את הבושה כשאני שומע את הצרחות האלה ומבין שאני לא יכול להפסיק אותן. ואני חווה את המשפט שלה, בכעס, בסוף, אחרי אולי שעה של מכות, כשעיניה קרובות כלכך לשלי, שורפות אותי. כשהיא כל כך חזקה ואני כל כך רועד, ספוג זיעה, מייבב, ושבור: ''אני מאוד אתאכזב אם תאלץ אותי לעשות את זה שוב. *מאוד* אתאכזב. לך מפה. עכשיו''. סוף. |
|
|
|
|
|