המוזה
|
לפני 11 שנים •
9 בפבר׳ 2013
זהות בדויה/זהות דוויה. מחשבה טרום פורימית.
מרבית חיינו אנו עוטים מסיכות. חלקן שמחות, חלקן נוגות.
קיים קושי עצום בהסרתן. שנים ארוכות של שימוש, קיבעו אותן לפרצופינו והן הפכו מחסה מפני רגש אותנטי. כאשר מחליט אדם לוותר על הגנותיו הגרנדיוזיות מוטב כי יבחן את מסוגלותו להתמודד עם ההשלכות. עוד בהיותינו ילדים רכים בשנים סיגלנו את דפוס הריצוי. אהיה ילד טוב ובכך ארוויח את אהבת הוריי. לעיתים קרובות מדובר במאמץ של ממש שאינו עולה בקנה אחד עם מסוגלותו של הילד ובכך נוצר תיסכול בלתי פתיר. מאבק איתנים בין הנדרש למצוי. כוחות הנפש נשחקים וכאמור נוצר ויתור על הזהות האותנטית לטובת זהות שאולה. בשלב מאוחר יותר של החיים, לרוב סביבת גיל ארבעים מתחיל המאבק להשבת זהותינו. בבואנו לבחון את חיינו עד כה , מתגלה התמונה במלוא כאבה. האם אכן בחרתי במה שראוי עבורי או שמא נמנעתי מביטוי עצמי מחשש שלא יקבלו אותי כפי שאני? שלב זה מזמין את ההתרה. יש שיבחרו בדרך הקשה ויאבקו להרוויח חזרה את עצמם וישנם אחרים שיוותרו, הסיבות לוויתור רבות וטובות לכאורה. פחד משינוי. פחד מכך שבאמת לא נוערך. חוסר רצון לטלטל את חיינו. בחירה ברע המוכר כתחושה שהלא נודע יהא לפחות רע באותה המידה ולעיתים אף יותר. לסיכום, לתחושתי מסך ההגנה עוצר אותנו מלחיות באמת. עוצר מלהביע רגש ולהתמסר לשפע. הפחד משתק ומקבע. אומנם אנו נמנעים שוב מטלטול שורשי הטראומה הילדית אך בוא בעת נמנעים מלחיות ופשוט מתקיימים. מה דעתכם? |
|
|
|
|
|