רק שני(אחרת)
|
לפני 11 שנים •
8 במרץ 2013
לכלוב נולדתי כתב/ה: מאו כתב/ה: למה שיחלקו עליה, היא אומרת מראש שאינה מכלילה?
אתה מתכוון שיקומו ויגידו, בי לא התעללו בדרכים האלה? בי למשל לא התעללו באף דרך אבל בהחלט סבלתי מטראומת אובדן (מות הורה) בגיל צעיר מאד ואולי זה קשור לתקלה בהתפתחות הרגשית שגרמה ליצירת הסאדומאזוכיזם והמיניות הפולימורפית. מכירה עוד כמה וכמה אנשים משני המינים עם אותו רקע, אגב משתתף באובדנך יקירה כוונתי היא בתגובתי שיש אנשים הטוענים שלמרות התאוריה הזו הם מגיעים לבדסמ מרקע נורמטיבי לחלוטין כלומר הם לא יודעים או יוכלים להצביע שמשיכתם לבדסמ בעקבות טראומה או כל פגיעה אחרת שנגרמה להם אפשר לערוך כאן סקר בנידון כדי שסקר יהיה אמין הוא חייב להיות אנונימי ויש מעט מאוד אנשים שיודו קבל עם ועדה שסבלו מהתעללות אז על דפי הפורום או דרך האתר זאת לא ממש אפשרות אבל אם למישהו יש רעיון איך לדגום אוכלוסייה שכזאת אני מוכנה להרים את הכפפה |
|
|
the rain song
|
לפני 11 שנים •
8 במרץ 2013
כבר עשו פעם סקר כזה כאן
עשו גם סקר על הקשר בין אנשי בדסמ לאנשים מעשנים אוהבי סיפורי פנטזיות קומיקס גם את הטעם המוסיקלי של המסיבות ניסו פעם לקשר לבסדמ התיאוריה הזאת ידועה מאוד כמובן לטעמי היא גם מאוד הגיונית אבל מה לעשות? לא כולם עברו התעללות כזאת או אחרת (או טראומה) ובכל זאת חובבים בדסמ בסך הכל אין דבר כזה חיים מושלמים. בטח לא ילדות מושלמת וזה קצת פשטני להכיל את התיאוריה הזאת על כולם. במיוחד שהבדסמ כל כך מגוון. לפי דעתי, מי שכן חווה התעללות והגיע ממנה לבדסמ כדי לפצות או לרפא את משקעי העבר שלו, מוטב שילך לטיפול. בדסמ הוא לא תרופה לכלום ואני מודעת שטיפול גם לא בהכרח עוזר הרבה יותר מגניב בעיני להגיע לבדסמ ממקום בריא ופשוט להנות ממנו מאשר למצוא בו טיפול פסיכולוגי לא צריך סיבות ותירוצים כדי לעסוק מבדסמ אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה להסביר למה אנשים אוהבים כל מיני דברים זו שאלה שאותי מעניינת הרבה יותר *התגובה הנ"ל נכתבה כנסיון להעיף (לפחות באופן זמני) שרשור אחר מהעמוד הראשי |
|
|
מאו(שולטת)
|
לפני 11 שנים •
8 במרץ 2013
אישית אני לא רואה בבדסמ טיפול נפשי - הוא למרות ולא בגלל.
|
|
|
אספקלריה(שולט)
|
לפני 11 שנים •
8 במרץ 2013
מאזוכיזם וסאדיזם כמנגנוני מנוס מחוסר אונים ובדידות/אריך פרום
"ברגע שהקשרים הראשוניים שהעניקו ליחיד ביטחון נהרסים, ברגע שהיחיד ניצב מול העולם שמעבר לו כישות נפרדת לחלוטין, שני מסלולים פתוחים בפניו כדי להתגבר על מצב זה של חוסר אונים ובדידות, שהוא מצב קשה מנשוא בעבורו. במסלול אחד הוא יכול להתקדם לקראת "חופש חיובי". הוא יכול להתייחס לעולם באופן ספונטאני בתחום האהבה והעבודה, ולבטא בכנות את כישוריו הרגשיים, החושניים והתבוניים. כך הוא יכול לחזור ולהתלכד עם הזולת, עם הטבע ועם עצמו, בלא לוותר על העצמאות והשלמות העצמית שלו. המסלול השני הפתוח בפניו הוא לסגת אחורה, לוותר על החופש שלו, ולנסות להתגבר על בדידותו על ידי ביטול הפער שנתגלע בינו לבין העולם. מסלול חלופי זה אינו מביא לאיחוד מחודש שלו עם העולם...שכן אין כל דרך להחזיר את הגלגל אחורנית ולבטל את עובדת היות ישות נבדלת לעצמה. זוהי דרך מנוס ממצב קשה מנשוא.
המאוויים המאזוכיסטים והסאדיסטים כאחד נוטים לעזור ליחיד למצוא מפלט מרגשות בדידות וחוסר אונים קשים מנשוא. תצפיות פסיכואנליטיות ואמפיריות אחרות על מאזוכיסטים מספקות עדות בשפע, שאנשים אלה פוחדים מבדידות ומהרגשת אפסות. לעתים הם אינם מודעים להרגשה זו. לעתים קרובות היא מוסווית וזוכה לפיצוי בעזרת הרגשת עוצמה ושלמות. אך כאשר חודרים לעומק הדינמיקה של הלא מודע שלהם, מתגלים תמיד רגשות משותפים אלה, ללא יוצא מן הכלל. היחיד מוצא את עצמו "חופשי" במובן השלילי, הווי אומר, בודד וניצב מול עולם עוין ומנוכר..היחיד המבוהל מחפש מישהו או משהו שיוכל לדבוק בו. הוא אינו יכול לסבול להיות הוא עצמו, ומנסה בקדחתנות להיפטר מן העצמי שלו ולחוש שוב ביטחון על ידי הסרת העול הנורא הזה: העצמי שלו....צורותיהם השונות של מאוויים אלה הן בעלות תכלית אחת: להיפטר מן העצמי, לאבד את הייחודיות. במילים אחרות, להיפטר מעול החופש. המאוויים המאזוכיסטים באים על פי רוב לידי ביטוי ברגשי נחיתות, בחוסר אונים, ובהרגשה של חוסר חשיבות. ניתוח מראה שגם אם במודע הם מתלוננים על רגשות אלה ורוצים להיפטר מהם, איזה כוח בלא מודע שלהם דוחף אותם להרגיש נחותים או חסרי חשיבות...הם נוטים שלא לעמוד על זכויותיהם, שלא לנהוג כאוות נפשם...לעתים קרובות הם אינם מסוגלים לחוות את ההרגשה של "אני רוצה" או "זה אני". הם מרגישים שהחיים בכללותם הם דבר חזק ומאיים, שאין ביכולתם לשלוט בו. לצד אלה ישנם הנוטים לפגוע בעצמם ולגרום לעצמם סבל בהאשמה עצמית ובביקורת עצמית שאפילו הגרועים באויביהם לא היו מעלים בדעתם להעלות נגדם. אחרים נוטים לענות עצמם בפולחני סרק ובמחשבות כפייתיות. ישנם הנוטים למחלות גופניות, וציפייה למחלה, במודע או שלא במודע, כאילו הייתה זו מתנה משמיים. לעתים הם גורמים לעצמם תאונות. ישנם שאינם מסוגלים לענות על שאלה בבחינה, למרות שהתשובות ידועות להם היטב. אחרים אומרים דברים מקוממים לאנשים שהם אוהבים או תלוים בהם, למרות שהם רוחשים להם ידידות ואינם מתכוונים לומר את הדברים הללו פן אחד של המאוויים המאזוכיסטים הוא ביטול העצמי הייחודי מטרה זו גלויה לעין כאשר היחיד מנסה להיכנע לאדם או לכוח הנראה לו חזק עד אימה(הוא יכול להיות מבוסס על כוח ממשי של האדם האחר, או על שכנוע בחוסר החשיבות ובחוסר האונים שלך עצמך). ואכן זו דרכו של המאזוכיסט. הוא מרגיש שכל עוד הוא נקרע בין רצונו להיות עצמאי וחזק לבין הרגשת חוסר החשיבות וחוסר האונים שלו, הוא לכוד בקונפליקט מייסר. אם הוא מצליח לבטל כליל את עצמיותו, אם הוא יכול להתגבר על המודעות להיותו יישות נבדלת, יוכל להינצל מקונפליקט זה. הרגשת אפסות וחוסר ישע היא דרך אפשרית להשגת מטרה זו. שקיעה בכאב ובייסורים היא דרך אחרת. טשטוש החושים בעזרת התמכרות לסמים או לאלכוהול היא דרך נוספת. מחשבות התאבדות הן התקווה האחרונה, אם כל שאר האמצעים לא הצליחו להביא הקלה מעול הבדידות. הפתרון המאזוכיסטי אינו פיתרון יותר מכל תסמין נוירוטי אחר היחיד מצליח לבטל את הסבל הגלוי לעין, אך לא לבטל את הקונפליקט הבסיסי ואת האומללות המוסווית. כאשר התשוקה המאזוכיסטית איננה מוצאת תבניות תרבותיות מתאימות, או כאשר היא עולה מבחינה כמותית על מידת המאזוכיזם הממוצעת המקובלת בחברה שהיחיד שייך לה, הפתרון המאזוכיסטי אינו יעיל. הוא נובע ממצב קשה מנשוא, נוטה להתגבר עליו, וגורם ליחיד לשקוע בסבל חדש.[...] חוסר ההיגיון במאזוכיזם, כמו כל תסמין נוירוטי אחר, נובע מחוסר התועלת של האמצעים שהאדם מאמץ לעצמו כדי לפתור מצב רגשי קשה מנשוא...הדחפים מכוונים לפתרון שהוא פתרון למראית עין בלבד. לאמיתו של דבר, התוצאה היא הפוכה למטרה שהאדם ביקש להשיג. הדחף להתגבר על רגש בלתי נסבל הוא כה חזק, שהאדם אינו מסוגל לבחור קו פעולה הגיוני שיוביל לפתרון, אלא בוחר בפתרון מדומה. הדומה והשונה בין מאזוכיזם כסטייה מינית לבין מאזוכיזם נפשי במאזוכיזם כסטייה מינית, ממש כמו במאזוכיזם נפשי, הסבל אינו המטרה האמיתית. בשני המקרים זהו האמצעי להשגת המטרה: שכחה עצמית. ההבדל ביניהם טמון בעיקר בכך: בסטייה המינית הנטייה להיפטר מהעצמי באה לידי ביטוי באמצעות הגוף וכרוכה בתשוקות מיניות. במאזוכיזם הנפשי, הנטיות המאזוכיסטיות משתלטות על כל נפשו של האדם, ונוטות להרוס את כל המטרות שהאני מנסה להשיג במודע. בהתמזגם עם תשוקות מיניות, תורמים מאוויים אלה להפגת המתח בתחום המיני, ובכך מובילים לפורקן מסוים. הפן השני של המאזוכיזם הוא הניסיון להתלכד עם ישות גדולה וחזקה שמעבר לעצמי הכוח שעמו היחיד מנסה להתמזג ולהיות חלק ממנו יכול להיות בן אדם, מוסד, אלוהים, האומה, המצפון או דחף נפשי. בהתלכדו עם כוח הנחשב לחזק, נצחי ואפוף תהילה, האדם נוטל חלק בכוחו ובתהילתו. הוא נוטש את עצמיותו ומוותר על כל כוחו וגאוותו, הוא מאבד את שלמותו כיחיד ומוותר על חירותו, אך הוא זוכה בביטחון ובגאווה ממין חדש, בכך שהוא מהווה חלק מאותו כוח חזק. הוא גם ניצל מספקנות מייסרת. פתרון לספקנות המייסרת המאזוכיסט, בין שאדונו הוא סמכות שמחוצה לו ובין שהוא מפנים את הסמכות כמצפון או כדחף כפייתי, ניצל מהצורך להחליט, ניצל מהכורח להיות אחראי לגורלו האישי, ובכך ניצל מהספק מהי ההחלטה הנבונה ביותר, מה משמעות חייו או מיהו באמת. את התשובות לכך מספקים יחסיו עם הכוח שהוא דבק בו". הנטיות הסאדיסטיות לעתים ניתן למצוא את היפוכן המוחלט של התכונות המאזוכיסטיות אצל אותו טיפוס עצמו. אנו מוצאים שלושה סוגים של נטיות סאדיסטיות בעלות קשר הדוק: הראשונה היא לגרום לזולת להיות תלוי בך ולשלוט בו שליטה ללא מצרים, ובכך להפוך אותו למכשיר הנתון בידך כחומר ביד היוצר. השנייה בנויה על הדחף לנצל את הנשלט, להשתמש בו, לגנוב ממנו, להציגו ככלי ריק. תשוקה זו יכולה להתמקד בדברים חומריים או לא חומריים. השלישית היא הרצון לגרום סבל לזולת או לחזות בסבלו, נפשי או גופני. מטרתו היא לפגוע במכוון בזולת, להשפילו ולהביכו.. לעתים קרובות נטיות סאדיסטיות אלה מוסוות לחלוטין על ידי תצורות תגובה של שפע טוב לב ושפע דאגה לזולת. אחדות מהרציונליזציות הנפוצות במקרים אלה הן:" אני שולט בך משום שאני יודע מה טוב בשבילך, ולמענך, מוטב שתעשה כדברי ללא התנגדות". או, "אני כה נהדר ומיוחד שיש לי הזכות לצפות שאנשים אחרים יהיו תלויים בי. הסוואה נוספת יכולה להתבטא בתירוץ:" עשיתי כל כך הרבה למענך,וכעת אני ראוי לקחת ממך כל מה שארצה". הסוג התוקפני מוצא הצדקה למשל בטענה: "אחרים פגעו בי, ורצוני לפגוע בהם כנקמה". או, "אני מכה ראשון כדי להגן על עצמי או על חברי מפני פגיעה". תלותו של הסאדיסט באדם שהוא שולט בו הסאדיסט זקוק לאדם שהוא שולט בו נואשות, היות שתחושת הכוח שלו תלויה בשליטתו במישהו. תלות זו יכולה להיות לא מודעת לחלוטין. כך למשל, אדם יכול להתייחס לאשתו בסאדיזם, ולחזור ולומר לה שהיא יכולה לקום ולעזוב את הבית ברגע שתרצה ושהוא רק ישמח אם תעשה זאת. לעתים קרובות היא תהיה כה שבורה שלא תעז לעשות זאת, ולפיכך שניהם ימשיכו להאמין בכנות דבריו. אך אם היא תאזור אומץ ותכריז שהיא עוזבת אותו...הוא יחוש ייאוש, יתמוטט, ויתחנן בפניה שלא תעזוב אותו. הוא יאמר לה שאינו יכול לחיות בלעדיה, עד כמה הוא אוהב אותה וכן הלאה. על פי רוב, מתוך פחד לעמוד על זכויותיה, נטייתה תהיה להאמין לו, והיא תשנה את דעתה ותישאר. בנקודה זו מתחיל המשחק מחדש. הוא מחדש את התנהגותו הקודמת, לה קשה יותר ויותר להישאר איתו, היא מתפרצת שוב, הוא מתמוטט שוב, היא נשארת, וכך הלאה, במעגל קסמים. קיימים אלפי נישואין ומערכות יחסים אישיות שבהם חגים בני הזוג במעגל אין סופי זה, ואינם נחלצים ממנו לעולם. האדם הסאדיסטי "אוהב" בגלוי את האנשים הנתונים למרותו. בין שזו אשתו, ילדו, עוזרו, משרתו או קבצן ברחוב...הוא באמת אוהב אותם משום שהוא שולט בהם. הוא משחד אותם בדברים חומריים, בשבחים, בהצהרות אהבה, בהפגנת שנינות ופיקחות, או בגילויי דאגה. הוא יכול לתת להם הכל- הכל חוץ מדבר אחד: להיות חופשיים ועצמאיים. מערך יחסים זה אפשר למצוא במיוחד בקשרים שבין הורים לילדים. כאן עמדת השתלטנות והבעלות מוסווית לעתים קרובות על ידי מה שנראה כדאגה "טבעית" או כרצון להגן על הילד. הילד נמצא בתוך כלוב זהב, הוא יכול לקבל הכל בתנאי שאין ברצונו לצאת מהכלוב. התוצאה היא לעתים קרובות פחד עמוק מפני אהבה, שכן פירושה להיות כלוא וחסום בדרכו אל החופש". הסאדיסט זקוק למושא שלו כפי שהמאזוכיסט זקוק למושא שלו. אלא שבמקום לבקש ביטחון בהיבלעות על ידי האחר, הוא זוכה בו באמצעות בליעת האחר . בשני המקרים, שלמות העצמי אובדת. במקרה הראשון האדם מתמזג עם כוח חיצוני לו ומאבד את עצמו. במקרה השני הוא מרחיב את עצמו בכך שהוא גורם לאדם אחר להיהפך לחלק ממנו, ובכך הוא זוכה בכוח החסר לו כישות עצמאית...מכאן ברור מדוע שתי הנטיות מעורבות תמיד זו בזו, אם כי על פני השטח נראות סותרות. [מתוך: אריך פרום, "מנוס מחופש",(תרגום מאנגלית- תמר עמית), הוצאת דביר, תשנ"ב- 1992, עמ' 97-110] |
|
|
Low Key(נשלט)
|
לפני 11 שנים •
8 במרץ 2013
שאלה מעניינת... אבל האם באמת יש צורך להפריד?
האמת שזו שאלה ממש מעניינת...
עם זאת, אני לא חושב שאפשר לעשות הפרדה לשלושה חלקים כמו שאתה עשית.. ז"א, ברור שיש פן חינוכי בכל הקטע של הענישה, אבל יש עוד הרבה דרכים לחנך. חוץ מזה, כאב שלא נובע מתוך עונש הוא שונה לחלוטין. בתור נשלט, אני יכול לומר שהכאב של העונש הוא לא מענג, כי אני מבין שהוא נועד ללמד אותי משהו. עם זאת, כאשר הכאב הוא לא חלק מעונש, הוא יכול להתאים מאוד לשני הסוגים האחרים שדיברת עליהם. אבל האם באמת ניתן להפריד אותם לשניים? נכון, אני קצת מזוכיסט (אבל גם נהנה להכאיב במידה מסויימת), אבל כשהשולטת שלי מכאיבה לי, ההנאה לא מוגבלת רק לכאב עצמו. אני נהנה מהכאב, במידה מסויימת, אבל האם אני חווה בדיוק את המידה שגורמת לי להנאה? ממש ממש לא! הידיעה שזו אשר שולטת בי, שאני רוצה להיות נשלט שלה, ולגרום לה עונג, נהנית מזה, זה אחד הדברים הכי נפלאים שיש. הרבה מההנאה שלי נובעת מעצם הידיעה כי היא נהנית מזה, כי היא מחייכת כשהיא שומעת את הצעקות שלי, כי אני מוכיח לה שאני מוכן לספוג את זה בשבילה. אז למה אנחנו אוהבים את הכאב? כי יש אנדרופינים וזה כיף... וכי יש הרבה הרבה מעבר!!! לדעתי לפחות. לא הייתי נהנה מזה אם השולטת בי לא היתה מפיקה הנאה מכך... 
|
|
|