המלכה הצוחקת
|
לפני 11 שנים •
13 במרץ 2013
50 גוונים של אפור - הביקורת הבדס"מית!!!
החלטתי לכתוב ביקורת ספרותית מקיפה על הספר המדובר אבל... כמו שזה נראה מהצד שלנו!
אשמח להארות/ הערות ובכלל דיון על הספר למי שמתחשק קריאה מהנה! 50 גוונים של אפור מאת א. ל. ג'יימס, ספר ראשון בטרילוגיה, ביקורת הספר המדובר ביותר לאחרונה הוא למעשה רומן רומנטי. (במקור נכתב בהמשכים כ"פאן-פיקשן" של סדרת "דמדומים") הוא פועל על פי כל חוקי הז'אנר: הסיפור תמיד יסופר מנקודת מבטה של בחורה (בדר"כ חסרת נסיון מיני ואף בתולה) יפהפיה אך אינה מודעת ליופיה ועל כן גמלונית וחסרת ביטחון אך מנגד בעלת אישיות ואופי. הגבר תמיד יהיה מבוגר יותר, עשיר יותר (ובעצם תמיד עשיר מאד ובעל כוח והשפעה רבים), נאה, גברי וחטוב בצורה בלתי רגילה ובעל כריזמה שופעת עם לסת מסותתת ועיני פלדה כחולות/אפורות. כך בדיוק גם במקרה שלפנינו. מבחינת הכתיבה והסגנון הספר די חלש. הוא אמנם זורם אך רמת הכתיבה די נמוכה ולוקה בשלל בעיות: תדיר יש בו ביטויים כמו: "אויש, פאק" ו"שיואו אלוהים! וכו'. כנראה על מנת לשוות לספר מראה של דיבור צעיר ועדכני. הניסיון לצייר את אנה כדמות מורכבת מניב 2 דמויות מתוך נפשה: האלילה הפנימית" שבאותה מידה יכלה גם להיקרא "הזונה הפנימית", וישנה "תת ההכרה": דמות קודרת ולעגנית שתפקידה להזהיר את אנה ולהשבית את שמחת החיים שלה. די מגוחך. ישנו גם מוטיב נשיכת השפה של אנה – מוטיב הלקוח אף הוא ממסורת הרומן הרומנטי – אקט תמים ופשוט לכאורה המתבצע על ידי הגיבורה ומלהיט את דמו ויצרו של הגיבור, וחוזר על עצמו כל 5 עמודים לערך. כנ"ל הזיונים התכופים והמפורטים שלקראת אמצע הספר כבר די ממצים את עצמם ונמאסים. אז על מה המהומה אם כך? הנה הטוויסט: שלא כמו ברומן הרומנטי הממוצע המכיל תיאורים אירוטיים ספורים של המפגש המיני המיוחל, בספר זה הארוטיקה (שלא לומר ספרות פורנו) חוגגת וכמובן יש את ענייני הבדס"מ הכה מדוברים, שתרמו להפיכת הספר ללהיט ההיסטרי שהוא היום. הסיפור הוא סיפורה של אנסטסיה (אנה) סטיל סטודנטית העומדת בפני סיום תואר בספרות בקולג'. אנה נשלחת ע"י חברתה החולה ועורכת עיתון הסטודנטים להחליפה בראיון חשוב שנקבע עם כריסטיאן גריי מולטי מיליארדר ותורם חשוב לקולג'. במפגש ביניהם עפים ניצוצות, יש חשמל באוויר ונוצרת משיכה מיוחדת וכמעט על טבעית בין השניים. אט אט נודע לנו כי הקשר בו מעוניין כריסטיאן הוא קשר של שליטה והוא מעוניין כי אנה תהיה השפחה הנשלטת שלו, אותה הוא יחנך ויעניש לפי הצורך. אנה שהיא ונילית למהדרין ובנוסף בתולה שמעולם אף לא התנשקה, מזדעזעת. אך המשיכה רבת העוצמה לכריסטיאן פועלת עליה והיא ממשיכה להפגש עמו ומנסה להבין מה נדרש ממנה ואיך אפשר לקיים את הקשר הזה בו היא רוצה כל כך למרות שאין בה שום נטיה לכאב, השפלה או כל מזוכיזם מכל סוג שהוא. במהלך הקריאה מתחוורים לנו כמה דברים: * גם כריסטיאן נמשך לאנה בטירוף ומוכן לוותר על הרבה עבורה (כמה הרבה? עוד נראה בהמשך) * לכריסטיאן היתה ילדות קשה (נולד לאם מכורה לסמים ואומץ בגיל 4 אל חיקה החם של משפחת גריי המושלמת) ויש על גופו צלקות מסתוריות. * כריסטיאן הוא בכלל מתחלף. * הרומן הזה ממש, אבל ממש! ונילי. רומן ונילי? שמעתי שזה סאדו-מאזו! אז כן, יש לכריסטיאן הטחון את "החדר האדום של הכאב" ובו שלל שוטים, פלוגרים, קיינים, צלבים, אזיקים, חבלים, קרסים, כיסויי עיניים, אביזרי תלייה, מוטות פישוק וכו'. כן, הוא דובר את השפה ויודע להגיד מילים כמו: בדס"מ, קילור, 24/7, גבולות ומילות בטחון (שהן, כמה בנאלי: "צהוב" ו"אדום"), כמובן שעלינו לזכור כי רוב הקוראים והקוראות של הספר הזה הן וניליות ואליהן למעשה הספר פונה: הסיפור הוא סיפורה של אנה - ונילית שנחשפת ביום בהיר אחד לעולם הבדס"מ שנראה לה אפל, פסיכי ומלא כאב. אין בה שום הבנה של הצורך הזה ושום נטייה אל הכאב או ההשפלה משום כיוון. אז זה מחרמן אותה לפעמים להיות קשורה וזה מגרה לבלוע את הזרע של כריסטיאן למרות הטעם הנורא, כי זה בשבילו ועבורו וזה מה שיענג אותו. אבל אין לה את המשיכה הזו (אותה אנחנו מכירות כל כך טוב). היא רואה את ההשתוקקות של כריסטיאן לכאב ותולה את האשם בילדותו הקשה והמסתורית או בחוויות המיניות המעצבות שחווה כנער בגיל 15 עם חברה של אמו ששלטה עליו והיא זו שהכירה לו את עולם השליטה. הקוראת הונילית הסבירה היתה מייחלת שאנה תברח ממערכת יחסים דפוקה שכזו ומ"ההסכם" אותו מציע לה כריסטיאן. הסכם המנוסח כחוזה בן עשרות עמודים ושעליו היא צריכה לחתום (היא תוגדר כשפחתו ותתפקד ככזו כל סופ"ש, הוא ישלוט על הבגדים שלה, על האוכל, תהיה זמינה מינית למענו תמיד, הוא יחנך ויעניש ועוד). אך הסופרת ממלכדת את הקוראת הסבירה: כי לפי כל חוקי ז'אנר הרומן הרומנטי ברור מההתחלה כי אנה וכריסטיאן נועדו להיות ביחד. הוא גבר מקסים ונהדר, הוא מתייחס אליה בכבוד, קונה לה דברים (ספרי אספנות יקרים, מקבוק ומכונית למשל), הוא דואג לכל צרכיה והוא זיון אלוהי. אז הוא קצת שתלטן וברור שיש לו אישיוז, למי אין? הסופרת טורחת הרבה כדי לחבב אותו על אנה ועלינו שנאהב אותו עד כדי כך שזה לא יהיה נורא אם לפעמים הוא רוצה לקשור אותה ולהרביץ לה. לצורך זה היא כנראה חייבת לעשות 2 וויתורים חשובים באלמנט השליטה כפי שאנו מכירות ואוהבות אותו: 1. היא מוותרת על השפלה כהשפלה – כריסטיאן רוצה רק לגרום כאב. הוא לעולם לא משפיל את אנה רק בשביל ההנאה שבדבר. לעולם לא יקרא לה: "זונה שלי, חור שלי, אפס, את רק כלי לשירותי, כלבה" וכן הלאה השפלות ועלבונות. גם לא במעשה: הוא לא יכריח אותה ללכת על ארבע ולנבוח ולא ישפיל אותה בפומבי או יסרסר אותה, פעולות לגיטימיות גם הן במרחב הבדס"מי המוכר. אנה כן חווה השפלה כאשר הוא מרביץ לה, אך זו תופעת לוואי למכות ולא מטרה בפני עצמה. הוויתור הזה נעשה כיוון שלקוראת הונילית הממוצעת יהיה קשה להכיל השפלות מהסוג הזה והתיעוב כלפי כריסטיאן היה גובר על חשבון האהדה אליו. 2. וויתור על: השולט במרכז – ובמיוחד מבחינה מינית: הקלישאה האומרת כי שולט לעולם לא ירד לנשלטת, לא צצה משום מקום. ואילו כאן בספר כריסטיאן יורד לאנה לפחות 3 פעמים בעוד היא מוצצת לו רק פעם אחת. הוא מדבר על רצונו לזיין אותה בתחת אך לא מבצע זאת. הוא מונע ממנה גמירה (פרקטיקה אהודה על שולטים) רק פעם אחת אך מפצה אותה לאחר מכן בהמשך הערב. הוויתור הזה על אלמנט כה חשוב בהגדרת השליטה נעשה גם הוא על מנת לא להשניא את כריסטיאן על הקוראות. הרי איך תתחברנה נשים עצמאיות, משוחררות של המאה ה-21 לגבר המשפיל את נערתו ומתייחס אליה כאל שפחת המין שלו? הרי הנשים של היום יודעות לדרוש את האורגזמה שלהן ואבוי לספר שבו יקופח חלקה של הגיבורה. 3. כתבתי 2 וויתורים אבל אולי חלק מכן יחשבו שיש גם שלישי: מדובר במקור של הדחף הסדיסטי של כריסטיאן: ידוע לנו שהיתה לו ילדות קשה ואלימה, הוא נושא על גופו צלקות וייתכן שזו הסיבה לדחפים האלימים שלו ולתאוות השליטה. בקרב רבים מהאוחזים בדחפים כאלה נפוצה הסברה כי הסיבה לדחפים סאדו מאזוכיסטיים היא נטיה מינית מולדת. ברור לנו לאיזה כיוון הולכת א.ל. ג'יימס: אנה משוכנעת כי הנטיות של כריסטיאן נובעות מילדותו הכואבת או מנערותו. וכריסטיאן עצמו אומר אמירה מעורפלת על כך שהשולטת אשר אימצה אותו בגיל 15 למעשה הצילה אותו כיוון שרק כך, דרך האלימות, הוא היה יכול לקבל אהבה. בסוף הספר הראשון אנה נפרדת מכריסטיאן לאחר שהוא סופסוף מרביץ לה כמו שבאמת היה רוצה ורק אז היא מבינה את גודל ההשפלה והכאב ועד כמה היא לא רוצה את זה בחיים שלה. ואנו נותרנו עם שאלות פתוחות (לא באמת): מה קרה לכריסטיאן בילדותו? האם אנה וכריסטיאן יחזרו? האם כריסטיאן יוותר על הצרכים האפלים שלו? האם הוא יגיע לשלום עם נפשו המסוכסכת ועם עברו? ואולי זו אנה שתגלה את "השפחה הפנימית" שלה? על כך ועוד בספרים הבאים בטרילוגיה! לסיכום: הספר הזה נכתב בשביל הקוראות הוניליות. אנחנו לא הן. ומה שאנחנו כבדס"מיות רואות הוא את הסיפור ההפוך: בדס"מי המנסה שזה יצליח עם ונילית. הרבה מאיתנו היו שם ואני מניחה שהתסכול הזה מוכר: הניסיון להכניס אדם ונילי לחלוטין לעולם הזה. אדם ונילי שלא שמע על בדס"מ מעולם, לא נמשך לזה כלל וזה גם לא מעניין אותו. בלי להתכוון יצא מעין יומן המתאר את הצד שלנו במשוואה ואת הוויתורים שלנו אל מול הוונילה: השמירה על סודיות וחשאיות, הורדת המינון והווליום של מה שאנחנו רוצות לעשות כדי לא להפחיד, הכמיהה העזה שיבינו אותנו, שיתחברו אל מה שעושה לנו טוב והתקווה שהצד השני ימצא בזה גם משהו מספק, מאדיר אפילו, ממכר. והחשש שלמרות כל מה שעשינו וחווינו וכמה שנהנינו מללכת עם מישהו יד ביד בדרך חדשה, עדיין הוא יביט בנו בעיניים תוהות, חוששות אולי, ויגיד: "מצטער, כאב לא עושה לי את זה". |
|
|
נוריתE
|
לפני 11 שנים •
13 במרץ 2013
יש לזה עוד שני חלקים
ראיתי בצומת ספרים |
|
|
האחד והמיוחד(נשלט)
|
לפני 11 שנים •
13 במרץ 2013
ניתוח מדהים ומאלף כל הכבוד!
ראשית גילוי נאות:
אני קורא לא מעט, וכאשר פורסם הספר בצורה אינטנסיבית כפי שפורסם, ושזכה להיות רב מכר במספר מקומות בעולם, טרחתי לעיין בספר בחנות סטימצקי, והאמת קצת השתעממתי מהספר ולא הבנתי מדוע זכה להצלחה כזו, ומשכך השארתי אותו על המדף לקורא נאמן אחר. האמת גם היום עדיין לא ברור לי מדוע זכה להצלחה כה רבה, אולם צוחקת מעלה נקודה נכונה, שככל הנראה הספר לא מדבר על מי שנמצא שם באמת. בכל אופן לאחר הקריאה המעניינת יותר של המלכה צוחקת, נשאר לנו לבקש ולקוות שהיא תכתוב את הספר הבא. אני הקונה הראשון-מבטיח. בהצלחה בכתיבה. |
|
|
|
amy(נשלטת){מבטלעיניים}
|
לפני 11 שנים •
13 במרץ 2013
אני דווקא מאוד אהבתי. מה שכן, צריך לאהוב מאוד רומנים רומנטיים כדי להנות מהספר הזה
|
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 11 שנים •
13 במרץ 2013
יופי של ביקורת!
אני קראתי אותו אכן כרומן רומנטי ונהניתי. אני גם חייבת להודות שנורא התחרמנתי. כי כריסטיאן לא נולד רק להתחבב על הקוראות, אלא גם לחרמן אותן. עליי זה לגמרי עבד. הוא חתיך, הוא מיומן, הוא יודע מה לעשות והוא שתלטן בעיקר כי היא מאוד חשובה לו, וזה מחמם את הלב. |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 11 שנים •
14 במרץ 2013
לא קראתי, אבל אחרי הביקורת הזאת, יש מצב.
|
|
|
|
4X4(אחר)
|
לפני 11 שנים •
14 במרץ 2013
Re: 50 גוונים של אפור - הביקורת הבדס"מית!!! המלכה הצוחקת כתב/ה: החלטתי לכתוב ביקורת ספרותית מקיפה על הספר המדובר אבל... כמו שזה נראה מהצד שלנו!
אשמח להארות/ הערות ובכלל דיון על הספר למי שמתחשק קריאה מהנה! 50 גוונים של אפור מאת א. ל. ג'יימס, ספר ראשון בטרילוגיה, ביקורת הספר המדובר ביותר לאחרונה הוא למעשה רומן רומנטי. (במקור נכתב בהמשכים כ"פאן-פיקשן" של סדרת "דמדומים") הוא פועל על פי כל חוקי הז'אנר: הסיפור תמיד יסופר מנקודת מבטה של בחורה (בדר"כ חסרת נסיון מיני ואף בתולה) יפהפיה אך אינה מודעת ליופיה ועל כן גמלונית וחסרת ביטחון אך מנגד בעלת אישיות ואופי. הגבר תמיד יהיה מבוגר יותר, עשיר יותר (ובעצם תמיד עשיר מאד ובעל כוח והשפעה רבים), נאה, גברי וחטוב בצורה בלתי רגילה ובעל כריזמה שופעת עם לסת מסותתת ועיני פלדה כחולות/אפורות. כך בדיוק גם במקרה שלפנינו. מבחינת הכתיבה והסגנון הספר די חלש. הוא אמנם זורם אך רמת הכתיבה די נמוכה ולוקה בשלל בעיות: תדיר יש בו ביטויים כמו: "אויש, פאק" ו"שיואו אלוהים! וכו'. כנראה על מנת לשוות לספר מראה של דיבור צעיר ועדכני. הניסיון לצייר את אנה כדמות מורכבת מניב 2 דמויות מתוך נפשה: האלילה הפנימית" שבאותה מידה יכלה גם להיקרא "הזונה הפנימית", וישנה "תת ההכרה": דמות קודרת ולעגנית שתפקידה להזהיר את אנה ולהשבית את שמחת החיים שלה. די מגוחך. ישנו גם מוטיב נשיכת השפה של אנה – מוטיב הלקוח אף הוא ממסורת הרומן הרומנטי – אקט תמים ופשוט לכאורה המתבצע על ידי הגיבורה ומלהיט את דמו ויצרו של הגיבור, וחוזר על עצמו כל 5 עמודים לערך. כנ"ל הזיונים התכופים והמפורטים שלקראת אמצע הספר כבר די ממצים את עצמם ונמאסים. אז על מה המהומה אם כך? הנה הטוויסט: שלא כמו ברומן הרומנטי הממוצע המכיל תיאורים אירוטיים ספורים של המפגש המיני המיוחל, בספר זה הארוטיקה (שלא לומר ספרות פורנו) חוגגת וכמובן יש את ענייני הבדס"מ הכה מדוברים, שתרמו להפיכת הספר ללהיט ההיסטרי שהוא היום. הסיפור הוא סיפורה של אנסטסיה (אנה) סטיל סטודנטית העומדת בפני סיום תואר בספרות בקולג'. אנה נשלחת ע"י חברתה החולה ועורכת עיתון הסטודנטים להחליפה בראיון חשוב שנקבע עם כריסטיאן גריי מולטי מיליארדר ותורם חשוב לקולג'. במפגש ביניהם עפים ניצוצות, יש חשמל באוויר ונוצרת משיכה מיוחדת וכמעט על טבעית בין השניים. אט אט נודע לנו כי הקשר בו מעוניין כריסטיאן הוא קשר של שליטה והוא מעוניין כי אנה תהיה השפחה הנשלטת שלו, אותה הוא יחנך ויעניש לפי הצורך. אנה שהיא ונילית למהדרין ובנוסף בתולה שמעולם אף לא התנשקה, מזדעזעת. אך המשיכה רבת העוצמה לכריסטיאן פועלת עליה והיא ממשיכה להפגש עמו ומנסה להבין מה נדרש ממנה ואיך אפשר לקיים את הקשר הזה בו היא רוצה כל כך למרות שאין בה שום נטיה לכאב, השפלה או כל מזוכיזם מכל סוג שהוא. במהלך הקריאה מתחוורים לנו כמה דברים: * גם כריסטיאן נמשך לאנה בטירוף ומוכן לוותר על הרבה עבורה (כמה הרבה? עוד נראה בהמשך) * לכריסטיאן היתה ילדות קשה (נולד לאם מכורה לסמים ואומץ בגיל 4 אל חיקה החם של משפחת גריי המושלמת) ויש על גופו צלקות מסתוריות. * כריסטיאן הוא בכלל מתחלף. * הרומן הזה ממש, אבל ממש! ונילי. רומן ונילי? שמעתי שזה סאדו-מאזו! אז כן, יש לכריסטיאן הטחון את "החדר האדום של הכאב" ובו שלל שוטים, פלוגרים, קיינים, צלבים, אזיקים, חבלים, קרסים, כיסויי עיניים, אביזרי תלייה, מוטות פישוק וכו'. כן, הוא דובר את השפה ויודע להגיד מילים כמו: בדס"מ, קילור, 24/7, גבולות ומילות בטחון (שהן, כמה בנאלי: "צהוב" ו"אדום"), כמובן שעלינו לזכור כי רוב הקוראים והקוראות של הספר הזה הן וניליות ואליהן למעשה הספר פונה: הסיפור הוא סיפורה של אנה - ונילית שנחשפת ביום בהיר אחד לעולם הבדס"מ שנראה לה אפל, פסיכי ומלא כאב. אין בה שום הבנה של הצורך הזה ושום נטייה אל הכאב או ההשפלה משום כיוון. אז זה מחרמן אותה לפעמים להיות קשורה וזה מגרה לבלוע את הזרע של כריסטיאן למרות הטעם הנורא, כי זה בשבילו ועבורו וזה מה שיענג אותו. אבל אין לה את המשיכה הזו (אותה אנחנו מכירות כל כך טוב). היא רואה את ההשתוקקות של כריסטיאן לכאב ותולה את האשם בילדותו הקשה והמסתורית או בחוויות המיניות המעצבות שחווה כנער בגיל 15 עם חברה של אמו ששלטה עליו והיא זו שהכירה לו את עולם השליטה. הקוראת הונילית הסבירה היתה מייחלת שאנה תברח ממערכת יחסים דפוקה שכזו ומ"ההסכם" אותו מציע לה כריסטיאן. הסכם המנוסח כחוזה בן עשרות עמודים ושעליו היא צריכה לחתום (היא תוגדר כשפחתו ותתפקד ככזו כל סופ"ש, הוא ישלוט על הבגדים שלה, על האוכל, תהיה זמינה מינית למענו תמיד, הוא יחנך ויעניש ועוד). אך הסופרת ממלכדת את הקוראת הסבירה: כי לפי כל חוקי ז'אנר הרומן הרומנטי ברור מההתחלה כי אנה וכריסטיאן נועדו להיות ביחד. הוא גבר מקסים ונהדר, הוא מתייחס אליה בכבוד, קונה לה דברים (ספרי אספנות יקרים, מקבוק ומכונית למשל), הוא דואג לכל צרכיה והוא זיון אלוהי. אז הוא קצת שתלטן וברור שיש לו אישיוז, למי אין? הסופרת טורחת הרבה כדי לחבב אותו על אנה ועלינו שנאהב אותו עד כדי כך שזה לא יהיה נורא אם לפעמים הוא רוצה לקשור אותה ולהרביץ לה. לצורך זה היא כנראה חייבת לעשות 2 וויתורים חשובים באלמנט השליטה כפי שאנו מכירות ואוהבות אותו: 1. היא מוותרת על השפלה כהשפלה – כריסטיאן רוצה רק לגרום כאב. הוא לעולם לא משפיל את אנה רק בשביל ההנאה שבדבר. לעולם לא יקרא לה: "זונה שלי, חור שלי, אפס, את רק כלי לשירותי, כלבה" וכן הלאה השפלות ועלבונות. גם לא במעשה: הוא לא יכריח אותה ללכת על ארבע ולנבוח ולא ישפיל אותה בפומבי או יסרסר אותה, פעולות לגיטימיות גם הן במרחב הבדס"מי המוכר. אנה כן חווה השפלה כאשר הוא מרביץ לה, אך זו תופעת לוואי למכות ולא מטרה בפני עצמה. הוויתור הזה נעשה כיוון שלקוראת הונילית הממוצעת יהיה קשה להכיל השפלות מהסוג הזה והתיעוב כלפי כריסטיאן היה גובר על חשבון האהדה אליו. 2. וויתור על: השולט במרכז – ובמיוחד מבחינה מינית: הקלישאה האומרת כי שולט לעולם לא ירד לנשלטת, לא צצה משום מקום. ואילו כאן בספר כריסטיאן יורד לאנה לפחות 3 פעמים בעוד היא מוצצת לו רק פעם אחת. הוא מדבר על רצונו לזיין אותה בתחת אך לא מבצע זאת. הוא מונע ממנה גמירה (פרקטיקה אהודה על שולטים) רק פעם אחת אך מפצה אותה לאחר מכן בהמשך הערב. הוויתור הזה על אלמנט כה חשוב בהגדרת השליטה נעשה גם הוא על מנת לא להשניא את כריסטיאן על הקוראות. הרי איך תתחברנה נשים עצמאיות, משוחררות של המאה ה-21 לגבר המשפיל את נערתו ומתייחס אליה כאל שפחת המין שלו? הרי הנשים של היום יודעות לדרוש את האורגזמה שלהן ואבוי לספר שבו יקופח חלקה של הגיבורה. 3. כתבתי 2 וויתורים אבל אולי חלק מכן יחשבו שיש גם שלישי: מדובר במקור של הדחף הסדיסטי של כריסטיאן: ידוע לנו שהיתה לו ילדות קשה ואלימה, הוא נושא על גופו צלקות וייתכן שזו הסיבה לדחפים האלימים שלו ולתאוות השליטה. בקרב רבים מהאוחזים בדחפים כאלה נפוצה הסברה כי הסיבה לדחפים סאדו מאזוכיסטיים היא נטיה מינית מולדת. ברור לנו לאיזה כיוון הולכת א.ל. ג'יימס: אנה משוכנעת כי הנטיות של כריסטיאן נובעות מילדותו הכואבת או מנערותו. וכריסטיאן עצמו אומר אמירה מעורפלת על כך שהשולטת אשר אימצה אותו בגיל 15 למעשה הצילה אותו כיוון שרק כך, דרך האלימות, הוא היה יכול לקבל אהבה. בסוף הספר הראשון אנה נפרדת מכריסטיאן לאחר שהוא סופסוף מרביץ לה כמו שבאמת היה רוצה ורק אז היא מבינה את גודל ההשפלה והכאב ועד כמה היא לא רוצה את זה בחיים שלה. ואנו נותרנו עם שאלות פתוחות (לא באמת): מה קרה לכריסטיאן בילדותו? האם אנה וכריסטיאן יחזרו? האם כריסטיאן יוותר על הצרכים האפלים שלו? האם הוא יגיע לשלום עם נפשו המסוכסכת ועם עברו? ואולי זו אנה שתגלה את "השפחה הפנימית" שלה? על כך ועוד בספרים הבאים בטרילוגיה! לסיכום: הספר הזה נכתב בשביל הקוראות הוניליות. אנחנו לא הן. ומה שאנחנו כבדס"מיות רואות הוא את הסיפור ההפוך: בדס"מי המנסה שזה יצליח עם ונילית. הרבה מאיתנו היו שם ואני מניחה שהתסכול הזה מוכר: הניסיון להכניס אדם ונילי לחלוטין לעולם הזה. אדם ונילי שלא שמע על בדס"מ מעולם, לא נמשך לזה כלל וזה גם לא מעניין אותו. בלי להתכוון יצא מעין יומן המתאר את הצד שלנו במשוואה ואת הוויתורים שלנו אל מול הוונילה: השמירה על סודיות וחשאיות, הורדת המינון והווליום של מה שאנחנו רוצות לעשות כדי לא להפחיד, הכמיהה העזה שיבינו אותנו, שיתחברו אל מה שעושה לנו טוב והתקווה שהצד השני ימצא בזה גם משהו מספק, מאדיר אפילו, ממכר. והחשש שלמרות כל מה שעשינו וחווינו וכמה שנהנינו מללכת עם מישהו יד ביד בדרך חדשה, עדיין הוא יביט בנו בעיניים תוהות, חוששות אולי, ויגיד: "מצטער, כאב לא עושה לי את זה". שאלה בקטנה: מה זה: "צהובה" ? |
|
|
|
המלכה הצוחקת
|
לפני 11 שנים •
14 במרץ 2013
גם אני אהבתי את הספר
תודה על התגובות המפרגנות!
אגב, אולי זה לא נשמע כך מהביקורת אבל גם אני אהבתי את הספר ונהניתי לקרוא... (הייתי מכורה לרומנים רומנטיים בגיל ההתבגרות). עם זאת ברור לי לחלוטין שזו רמת כתיבה בינונית מינוס (לעיתים ממש נמוכה) ולא מדובר בספרות מופת, ולמרות זאת יוצאות לה שם כמה תובנות יפות על נושא שקרוב ללבנו, אז בסה"כ אני די ממליצה עליו, בעיקר לנפשות הרומנטיות שבינינו. מקווה מתישהו לכתוב גם על השני והשלישי ובכלל על עוד ספרים ואבני דרך בספרות הבדס"מית. |
|
|
Dunbar{Supreme93}
|
לפני 11 שנים •
14 במרץ 2013
ציטוט: והחשש שלמרות כל מה שעשינו וחווינו וכמה שנהנינו מללכת עם מישהו יד ביד בדרך חדשה, עדיין הוא יביט בנו בעיניים תוהות, חוששות אולי, ויגיד: "מצטער, כאב לא עושה לי את זה".
לא קראתי את הספר, וגם לא אקרא אותו, בטח לא אחרי הביקורת הזאת על רומן ונילי "למשרתות" במסווה, אבל בלי ספק הביקורת הזאת הרבה יותר מוצלחת ממה שיש לו להציע. נהניתי, תודה. |
|
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 11 שנים •
14 במרץ 2013
לא קראתי את הספר. אבל הביקורת מעמיקה וקלילה בעת ובעונה אחת, וזה מגניב.
אולי תכתבי עוד? אני מזמין ביקורת על שר הטבעות. |
|
|