מסירה

כל זה נראה לי נורא, נורא רומנטי. הסיפורים שלך, אליפל, כמו לקוחים מתוך איזה חלום שחלמתי פעם.
שאני לא מעיזה להגשים, כי "זה מסוכן", כי זה עלול לפגוע באינטימיות, כי כל כך הרבה פעמים ראיתי את זה אצל אחרים מסתבך וגורם לאהבה להיות סופית ומתקרבת לסופה...

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני כבר לא בטוחה שזה משהו שאני באמת חולמת עליו ונרתעת רק כי זה מסוכן. כי כמו שאני מכירה את עצמי, איפוק זה לא הצד הכי חזק שלי, וכשמשהו באמת מושך אותי אני חותרת אליו לא משנה כמה פעמים אגיד לעצמי בין לבין "לא יולי, זה רעיון גרוע".

כי אחד הדברים שאני אוהבת בקשר שלי, הוא ה"שלי ורק שלי". הפרטיות שלנו, השמירה שלנו של דברים מסויימים רק זה עבור זה, המחוייבות שלנו לשמור מגע מסויים רק לעצמנו. כשאני באמת חושבת על זה, זה לא משהו שאני עושה כאמצעי הגנה. אני באמת אוהבת את זה ככה. ומצחיק אבל הייתי צריכה לשבת מול הסיפור שלך ולהתרגש ממנו וקצת לקנא, בשביל להבין את זה.

אז הפנטזיה עדיין שם, אבל אני מזדהה אתך בדבר מסויים - הטבעיות. בשבילך זה לא "פנטזיה" מרגשת ונחלמת שאתה מגשים. זו מציאות, הדרך הטבעית של הדברים. ועבורי, זו פנטזיה. גם אם אגשים אותה - זו פנטזיה. בגלל זה אני אומרת ש"זה לא שווה את הסיכון" - כי בשבילי זו רק פנטזיה שאפשר להגשים או לא להגשים, לעומת מהות של יחסים.
אם אני אלך בדרך הזו ואחלוק באהבת חיי, מה שבאמת שקלתי לעשות, זה עשוי לשנות את היחסים שלנו. אוקיי, אז מה? גם דברים אחרים שהכנסתי ליחסים בינינו שינו אותם, שינוי זה לא דבר רע כשלעצמו. כשאני חושבת על זה בכנות אני מבינה - מדובר בדברים שאני לא רוצה לשנות, לא כי אני מפחדת מההשלכות אלא כי הם עצמם ההשלכות. כי אני קשורה אליהם.
זה לא שאני מפחדת שלחלוק בו יגרום לי לאהוב אותו פחות או לו לאהוב אותי פחות. אני בכלל לא מעלה בדעתי איך יכול לקרות דבר כזה. אלא שלצד האהבה, יש דברים מסויימים שאני אוהבת בינינו ולא רוצה לוותר עליהם. דברים מוחשיים שקשורים לאורח חיים ולאו דווקא לאהבה. שאני נהנית מהם.

* * *
אדון וחבר, אתה עדיין פה?
אולי זאת השאלה שצריכה להישאל. כשאתה אומר - האם אפשר עדיין לראות אותה כאם... אני לא בטוחה שצריך לבדוק בשביל לענות על זה. אולי צריך לשאול - מה אני מצפה מאישתי? מה באמת אני צריך בשביל להרגיש שהמהות לא נפגמה? האם לא לגעת באחרות חשוב למהות? האם זה שאחרים לא יגעו בה חשוב למהות? מה נמצא בגרעין, ממש באמצע?

פעם בכמה זמן אני שואלת את עצמי את השאלות האלה. וזה עוזר לי לנקות כמה לבטים.
וזה עוזר לי גם, בדברים אחרים, לנקות את ההיסוס ולקחת את היד שלו ולהגיד - ככה אני רוצה את זה וככה זה יהיה. בוא.
וכשהוא עושה את זה לי - אני באה. כי ככה אני רוצה את זה וככה זה יהיה. כי זה מה שאני רוצה להיות עבורו. ואם אני אתחיל לשים לו הגבלות, זה אני עושה וזה אני לא עושה, אז אולי אני אתחמק מאיזו פעולה או שתיים שלא הכי מדהימות לי, אבל גם אפגע בתמונה גדולה יותר שחשובה לי יותר מפעולה כזאת או אחרת (וזה קצת עוזר לי גם אולי להבין את שיקולי אנג'לינה בעניין המדובר).

(זה מגניב שאני קולטת את הדברים האלה ממש תוך כדי כתיבה. איזה כיף שיש פורום).

זה פשוט אדיר שיש אותו.

שירשור כל כך חשוב בן 11 עמודים, אני מקפיצה אותו למרות הכמעט חצי שנה שעברה מאז.
אני מאלה שמעדכנים את הפרופיל שלהם כשמשהו משתנה בראיה שלהם, בחיים שלהם,
ואני היום במצב של "רק לו, רק שלו, רק בשבילו",
זכיתי להיות קצת לה, קצת שלה וקצת בשבילה".
אני לא יודעת איך להיות עם גבר אחר.
אחרי הלילה הראשון שלנו יחד, ידעתי שהוא הגבר האחרון בחיים שלי,
זאת הנקודת מבט שלי.
אני לא יודעת בכלל מה דעתו בעניין הזה מאחר וזה אף פעם לא עלה בשיחות ביננו,
אף פעם לא דיברנו על מסירתי או השאלתי למישהו אחר.
אני קוראת את הגמד, ובאמת תוהה אם היו לאיש שמעלי שני חברים כמו שהוא מתאר כאן,
מה היה אז?
בזוגיות ביננו הוא עטרת ראשי, בעלי, על פיו יישק דבר ועוד כאלה וכאלה.
הוא מושל בי. לגמרי.
הוא בעלי לפי "חוקי הבדסמ", אבל גם לפי "חוקים מגבוה",
אם הוא לא מאושר, השינה שלי נודדת בלילה.
אני סומכת עליו, לגמרי.
האם הייתי רוצה להימסר- ממש לא.
האם הייתי עושה בשבילו- בלי ספק.