שפיכון \ שטיחון קטנטן.

"תאונן" אני אומרת לו.
"מה, עכשיו?" הוא שואל בפליאה.
"כןן, תאונן ותגמור, אולי תרגע קצת.
אני עייפה, ולא בא לי להתעצבן עליך" אני עונה.

לפעמים, הוא נורא מעצבן אותי.
חרמן, שאין לו סוף.
ואני, אני מאוד אוהבת חרמנים
אבל יש לי את העיניינים שלי...
ואת החיים הונילים המעייפים שלי.
הוא, רק מעצם נוכחותי לא מצליח להרגע.
זה משעשע ונחמד, מחמיא לא מעט
אבל לא פעם...נו, מעצבן אותי.

אני מרוחה על הספה,
אחרי עיסוי כפות רגליים מפנק ושתי גמירות.
אז, הוא מתחיל.
"אני כל כך חרמן, שאם אאונן
אשפריץ כל כך רחוק, אלכלך לך את הבית".
"כןן, בטח" אני עונה בחיוך משועשע.
"חסר לך, אם אתה מלכלך לי את השטיח מבית סבא!".

"תאונן, על כפות הרגליים שלי" אני פוקדת עליו.
אני נשכבת על הצד, מתכסה בכירבולית.
עוצמת עיניים כשרק כפות רגליי גלויות.
שוקעת לי למנוחה מתוקה,
כשהוא מתחכך עם הזין, בכפות רגליי.
זה נעים לי.
אני בעיניים עצומות,
שומעת אותו מתנשם עמוק וגונח.
הוא מתגרה, גם אם לא יודה בכך.
ברור לי, שהוא היה מעדיף עכשיו
ללקק לי את חור התחת הקטן...
אבל אני צריכה לנוח.
הוא גומר, לאחר זמן מה
על כפות הרגליים שלי.

"פששש...היית מלכלך לי את כל הבית, הא?"
אני חייבת להשפיל אותו קצת,
בהתחשב בכמות השפיך, הזעומה.

בעיניי את הולכת ומשתבחת, לילימיי.

אהבתי, אני לא מבין בשירה, אבל אני מבין בתוכן
והתוכן היה מגרה, תודה רבה