G-O-L-D(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 ביולי 2004
סופרמן
לפני 20 שנים •
17 ביולי 2004
G-O-L-D(שולט) • 17 ביולי 2004
"תביא נו", הוא אומר לי ונאנח.
"קח, קח מה יש לך?" "לא יודע אני שבוז היום". "למה?" "לא יודע". "אין דבר כזה לא יודע בובה, אין דבר כזה". "אני באמת לא יודע, תאמין לי, לא בא לי כלום, לא בא לי על הגלימה, על הסטרצ' הכחול המסריח הזה, על הלוגו, אתה יודע, אני מת להחליף את הלוגו הזה, הוא כל כך מיושן, מה לעזאזל חשבתי כששמתי לי על החזה S. ראבק, לא יודע מה להגיד לך גולדי, החיים האלה ז-ב-א-ל-ט!" "אבל למה?" "לא יודע, לא הולך לי כלום!" "מה לא הולך לך אחי, ותביא את הגו'יינט". "לא הולך בחיים האלה, לא יודע", הוא נאנח ומעביר לי אותו. "מה לא הולך ראבק מה?" "אני מנסה להציל אנשים, זה לא הולך, אני רוצה להתאהב וכל פעם נפגע כי הלב שלי הוא סופר לב והוא רגיש מידי, אני יוצא להלחם ברוע ויוצא שחושבים עלי שאני פושע, לא יודע איך להסביר לך את זה, לא הולך לי". "אבל אתה סופרמן". "א-ז- מ-ה??? אתה יודע כמה נמאס לי לשמוע את זה?" "כמה?" "אתה לא מסוגל לתאר!" "תתאר, תתאר כפרות, תתאר", אני אומר תוך כדי משיכה מעשן הגויינט. "תביא שאכטינה", הוא אומר ומושך אותו מידי לפיו, "אתמול..." הוא ממשיך, "אתמול שמעתי צרחות מאיזו דירה בתל-אביב, אני נשבע לך חשבתי שהורגים שם מישהי, צללתי מגובה 800 מטר דיירקט לחלון וכמו איזה כבש אני מוצא את עצמי בתוך הדירה מקבל סשן ישר לפרצוף של איזה שתי לסביות בבדסמ. אני אומר לך רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה". "וואלה?" אני אומר מחויך מקצה לקצה ומעושן עד לרמות דילול הסוכרים בדם. "כן, באמת, מה אתה כל כך מאושר שמעת שתי לסביות נדלקת? עזוב אותך, פאדיחות". "קורה לא? הרי צעקו שם ואללה יודע, ואתה הרי סופרמן אז מן הסתם באת לעזרה". "כן, אבל אני סופרמן, אני יכול לדעת מתי זאת עזרה ומתי זה לא..." "מה, ההיא קראה סופרמן עזור לי או משהו?" "לא, זה כל העניין, סתם שמעתי צעקות ונדחפתי כמו דילדו חמישי". "קורה אחי, אל תיקח ללב". "אבל אני לא יכול שלא, אני סופרמן, יש לי לב לא אנושי..." "תחייה איתו". "זה קשה". "ולנו בני האנוש זה לא קשה? החיים קשים". "אבל אני סופרמן..." "אז לך לפסיכולוג כי אתה גם חכם מידי בשבילי". "יש'ך מאנציז?" "לא". "שאני אקפוץ להביא לנו?" "לא לא, אתה מסטול מידי, אל תעוף עכשיו, אתה יכול להיכנס באיזה מטוס ולגרום לנזק". "אני אעוף נמוך". "טוב נו..." "יש'ך כסף קטן?" "לא, אין עלי כלום". "חכה רגע אני אשבור איזה כספומט". "לא לא, קח, זה הכרטיס שלי, לך תוציא כסף כמו בני אנוש". "למה?" "כי אנחנו לא צריכים צרות..." "איזה צרות? אני סופרמן". "אתה רואה?" "רואה מה?" "אתה סופרמן!" "הא, נחמד", הוא מחייך אלי בהבנה, "אתה חושב שזה אמור לעודד אותי?" "קצת לא?" "לא". "אז לך, לך תביא לנו מאנציז, אוכל תמיד מעודד". "שניה אני חוזר", הוא אמר והתעופף מפזר מסביבי אבק ועלים שנשרו מעצי הרחוב. "כוס אמא שלו", סיננתי, "בשביל מה כל הדאווין הזה". "איזה דאווין?" שמעתי אותו לפתע מאחורי. "מה, כבר חזרת?" הסתובבתי לראות אותו מחזיק בידיו חמש שקיות מפוצצות בכל מוצרי הצריכה שיכלו החברות הקפיטליסטיות לדחוף לנו בני האנוש והלא אנושיים בדרך שיווקית מתוחכמת, "לא יכולת להביא קצת במבה וקולה? היית חייב להביא כל מה שנוצץ?" "לא יודע חיפשתי משהו מתוק..." הוא מתיישב לידי ופותח שקית. "אז היית מביא שוקולד פרה". "שוקולד מפרה? איכס!" "זה לא מפרה, זה... עזוב לא משנה, תביא שקית נראה מה יש בה", אני אומר ולוקח שקית ענקית לידי. "זה טוב?" הוא שואל אותי ומוציא שקית כדורי קליק. "זה סתם, עוד כלי שיווקי, איפה הדברים האמיתיים?" אני חופר בשקית ומוצא שם מאנצינזים מעידן הפליי סטיישנים, כל אותם אלו שכבר לא היה מה להמציא המציאו שמות ועטיפות יפות. "איזה דברים אמיתיים?" "במבה, זה דבר אמיתי, אני רואה שלא הבאת במבה, ביסלי זה דבר אמיתי, קולה זה אמיתי, פרה זה אמיתי, טוויסט זה אמיתי, טעמי זה אמיתי, מה הבאת יא נרקסיסט, סוכריות קופצות?" אני מוציא מהשקית חבילה וורודה ומקמץ גבותי בכעס. "מה רע? רציתי לראות מה קורה כשאוכלים את זה". "תגיד לי מאיזה כוכב נחתת? כל ילד מסריח בשנות השמונים אכל את זה רק פעם אחת וחזר לדברים האמיתיים". "נו, מה אתה רוצה אני לא מפה". "נכון אתה לא מפה, אבל אני מכיר אותך עשרים שנה ואתה עדיין לא למדת". "אתה סתם מעליב". "לא, לא סתם, אני שלמתי על זה, כמה זה עלה? קרעת לי את הכרטיס!" "כסף זה כלום, אם אתה רוצה אני אביא לך מחר כמה שאתה רוצה". "שתוק יא פאגט, מי אתה שתביא לי כסף גנוב". "למה פאגט?" "למה?" "כן..." הוא אומר ושופך לפיו מהסוכריות הקופצות, "הא, מגניב", הוא מחייך. "כי דבר ראשון אף אחד כבר לא אומר מגניב, ודבר שני, תגיד, שמת לב שאתה לובש את התחתונים שלך בחוץ?" "מה?" "מה הקטע עם התחתונים האלה אחי, כבר שנים אני רוצה לשאול אותך את זה. גם אדומות וגם אתה לובש אותם עם החבילה הזאת שלך בחוץ כאילו אין אלוהים". "לא יודע, קיבלתי את החליפה הזו קומפלט, לא היה נוח ללבוש את המכנס האדום מתחת לכחול כי זה עשה לי שק בטוסיק כמו חיתול אז לבשתי אותו בחוץ, מה, זה כזה רע?" "שתוק שתוק, איפה עוד שקית אולי יש שם משהו טוב". "הנה קח", הוא אומר בפה מלא סוכריות קופצות. "פוף אתה פאגט..." סיננתי תוך כדי נבירה בשקית. "ואוו..." הוא נעמד לפתע על רגליו קרוי. "מה קרה?" נשאתי את מבטי לעברו בעייפות. "מישהי בצרות". "למה זה תמיד מישהי?" "שתוק לא עכשיו!" הוא אמר ואמד את המקום ממנו מגיעות הקריאות שאני אישית לא שמעתי. "אולי יש לך סכיזופרניה?" אמרתי, "אני לא שומע כלום". "זה בגלל שאתה אנושי". "אה". "אני אומר לך זה משם..." "אז לך". "אבל אני מתבאס לעשות פדיחות אולי זה עוד פעם סשן?" הוא אמר בפה מלא סוכריות קופצות. "אתה יודע מה?" "מה?" הוא אמר והביט בי במבט המבקש עזרה. "אולי תקרא לספיידרמן, מקסימום הוא יעשה את הפדיחה". "אנחנו כבר לא מדברים", הוא נאנח ונשא את ראשו שוב מעלה לאותו קול שנשמע רק באוזניו. "לא מדברים? למה?" "סיפור ארוך עזוב", הוא אמר ושפך לפיו עוד מהסוכריות הקופצות. "טוב מה אני אגיד לך..." משכתי בכתפי, "היי כן הבאת במבה!" חייכתי מרוצה ושלפתי אותה מהשקית. "חכה כאן!" הוא פסק ונעלם מאבק אותי שוב. "בן זונה..." סיננתי בפה מלא אבק ובמבה, "בן של זונה!" ירקתי הצידה ושטפתי את פי במיץ תותית, "ראבק האכול נצינוץ הזה מה הוא קונה", רטנתי יורק את המיץ עצמו. ישבתי שם איזו חצי שעה עד שלפתע הוא נחת מולי. "נו, מה, לקח לך הרבה זמן, מה קרה לסטרץ שלך, הוא קרוע". "כן..." הוא חייך, "אל תשאל". "מה". "שמעתי צרחות, אז טסתי לשם, אתה יודע..." "כן, יודע". "בקיצור נכנסתי דרך התקרה כי זה היה פנטהאוז". "אוקי". "שברתי להם את הקירות..." "כן..." "מצאתי את עצמי בתוך ריב משפחתי, איזה צרחות שאלוהים לא ידע". "נו". "אמרתי להם סליחה ושאני אשלח להם צ'ק על ההרס ויצאתי". "תגיד אתה ד-פ-ו-ק?" "למה?" הוא מתיישב לצדי וחוזר לנבור בשקיות. "מה צ'ק? אתה סופרמן!" "נו?" "אתה עושה פאדיחות של טירון". "למה?" "עזוב, אתה כולך שכונה". "עזבתי". "תעשה לי טובה". "נו". "אל תספר לי על הקולות שאתה שומע זה לא מעניין אותי". "איך שאתה רוצה". "טוב, אני צריך ללכת", אמרתי. "למה? בוא נעשה משהו". "מה אתה רוצה לעשות?" "לא יודע". "אז עזוב אותי, אני זז, אתה עלוב". "ככה?" "כן, ככה", אמרתי, "אני צמא ואתה יא נצנץ הבאת רק שטויות של מפרסמים". "בוא, אני אביא לך מה שאתה רוצה רק תישאר". "לא מעוניין, אני הולך", קמתי על רגלי. "טוב, איך שבא לך אני נשאר כאן עוד קצת". "מה שבראש שלך, יאללה, נראה אותך גבר", זרקתי בראשי. "יאללה", הוא אמר והכניס לפיו חבילה שלמה של מסטיק בומר. "וואלה אתה נטחן..." מלמלתי לעצמי בעודי סובב על צדי. "שמעתי אותך", הוא אמר ואני חייכתי. "טוב אתה סופרמן..." לחשתי. "גם את זה שמעתי". "אז תיחנק", המשכתי מהלך ממנו הלאה. "גם את זה". "תמות", מלמלתי. "גם את זה". "נראה אותך מחר יא אפס מאכזב", המהמתי. "טוב", הוא הדהד בראשי. "תביא במבה קולה ושוקולד פרה אם לא אני לא מביא לך שאכטה", לחשתי. "סגור". "וואלה אתה סופרמן". "אני יודע", שמעתי אותו במוח. "מחר אני אראה לך איך עושים צחוקים וחיים", אמרתי בקול. "מגניב", הוא צעק מאחורי. "ותפסיק עם המגניב, זה של ישן". "טוב..." "טוב". * יש לי חבר, קוראים לו סופרמן, הוא זה שכל בני האנוש מתקנאים בו. אני מכיר אותו טוב. הוא חבר שלי כבר עשרים שנה, מאז שההורים שלי לקחו אותי לראות אותו באיזה בית קולנוע. מאז הוא איתי, הוא הכיר אותי שם מהמסך וקרץ לי ומאז אנחנו חברים. פעם הוא היה בא בשקט לחלון של בית הורי והיה מדבר איתי ולוקח אותי לכל מיני סיבובים בשמיים. היום הוא כבר עייף וככה גם הקשר שלנו. אבל מה לעשות חבר הוא חבר. |
|
HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
17 ביולי 2004
לפני 20 שנים •
17 ביולי 2004
HotQueen(שולטת){תחת השמש} • 17 ביולי 2004
אחלה חבר הייתי אומרת,
אפשר לסנג'ר אותו חופשי ב"בוא ולך..." וחוץ מזה, תמיד טוב לדעת שכשנמאס ממנו הוא פשוט עף מהמקום... |
|
Tיפוס(שולט) |
לפני 20 שנים •
18 ביולי 2004
לפני 20 שנים •
18 ביולי 2004
Tיפוס(שולט) • 18 ביולי 2004
כתיבה דלילה
|
|