צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חיי הם כפי שעיצבתי אותם

jostinn
לפני 20 שנים • 18 ביולי 2004

חיי הם כפי שעיצבתי אותם

jostinn • 18 ביולי 2004
"חיי הם כפי שעיצבתי אותם, אני האדם הראשון האחראי לדרך ולקצב של חיי". אלבר קאמי, 1953. מה זאת אומרת?, אין דרך ידועה מראש אשר כבר נסללה למעננו?, מסע חיים שנגזר עלינו מידי שמים?. אני אמורה לצאת עכשיו מפאסיביות חיי ולהאמין כי בכוחי לשנות אותם?, אח!, הנוחות שבפאסיביות!. קאמי שכלל את הגישה האקזיסטנציאליסטית. מבחינתו אין אמת, אין אידיולוגיה, אין טוב או רע, אין גורל, אין אלוהים. בגדול אין סיבה אמיתית לחיות. האומנם?. חכו, אל תלכו, זה לא הולך להיות מייגע ומדכא כפי שמסתמן. לפני שנכנס לדיכאון ונבין שלקיומנו אין משמעות, ננסה להבין מה לעזאזל הקשר לדנג'ן.

גם את יום חמישי האחרון התחלתי בלאונג'-בר הצמוד, בניגוד לשבוע שעבר שהסתמן במגמת מסיבת כיתה ששותה לרוב דיאט קולה ולעיתים יש את המורד שמסתכן בוודקה-רד-בול. השבוע אופיין לשמחתי הרבה באלכוהול קצת יותר כבד, משמע וויסקי למיניו. באחת וחצי לערך זזתי לכיוון המועדון, אספתי את הטיפים המטורפים שהצלחתי לעשות- 10 שקלים!!. האמנתי כי במיתון כרגע פגע גם בי, תירוצים כמו- "אין לי כסף קטן" או "אני החבר של…" נשמעו על הבר. למען האמת התירוץ האחרון הוא החביב עלי. כאשר אתה 'חבר של…' אין לך סיבה אמיתית להשאיר טיפ לאלו ששרתו אותך, שהרי באופן מעוות אתה חלק מהצוות. אפשרות שלישית היא שאני פשוט ברמנית נוראית. אבל, בסך – הכל, למי איכפת?. בסוף הדרך, עשרה שקלים הם עדיין עשרה שקלים. בכל – אופן נכנסתי למועדון, מיואשת מעט הלכתי מיד לכיוון הבר ובעזרתה של אולה הרוויתי את ייאושי בוודקה-מנדרין.

הסתובבתי קצת למטה ועליתי למעלה. בעודי צופה על הסובבים, יד ליטפה את ישבני. כיוון שעדיין הייתי עצבנית, חידדתי את לשוני והתכוונתי להוציא קצת קיטור, הסתובבתי ועיניי נחתו על בחורה (!) חייכנית במיוחד, עם גומת חן יפהפייה
שהיתה גורמות לשרון איילון למבוכה (מה איתה דרך אגב?). מופתעת לחלוטין אמרתי "היי". הגומה חייכה וענתה "היי!, אני כבר שעה מחפשת מישהי שאוכל להצליף בה וכרגע מצאתי" ממ…שחוק, אבל חביב. כיוון שמצב רוחי היה יותר בכיוון של להצליף במישהו אמרתי "תודה, אבל לא מצליפים במארחת. חוקי המקום." "באמת?" ענתה ברצינות תהומית הגומה. "אה, לא" נאלצתי להודות בשקר לאור התדהמה. "אז יאאלה" ניסתה שוב את כוחה הגומה "אני מבטיחה להיות עדינה, את פשוט ממש מוצאת חן בעיני". אמרה וליטפה בשנית את ישבני. או!, איזה יופי!, משום מה כששורה כזו יוצאת מפי בחורה הכל נשמע אמין יותר, כאילו אין שקרים בעולם, לכולם לב זהב ויש סיכוי לשלום (?). "את ממש חמודה"

עניתי מוחמאת מכל העניין "אבל אני בטוחה שנצליח למצוא לך מישהי אחרת, שתמצא בעינייך חן עוד יותר". בתור שגרירה לא מוצלחת של המקום התחלתי לחפש סביב אחר מישהי שתהיה ראויה לגומה. יחד הסתובבנו למציאת האחת ולאחר חמש דקות מצאנו, השארתי את השתיים לבד ומשם הכל היסטוריה לא כתובה. מרחוק צפיתי בשתיים, שנראה היה כי הסתדרו בחלוקת התפקידים מצוין. והבנתי כי כרגע מצאתי לעצמי תחליף בפחות מחמש דקות, זה מה שאני שווה, פחות מחמש דקות. לגמתי ארוכות מהוודקה-מנדרין ועם האגו המעט פגוע שלי ירדתי חזרה מטה.

הסשן הראשון התחיל בכיכובה של המלכה נטלי עם העבד זרעאי. לאחר שנקשר בזרועותיו, במיומנות שלא היתה מביישת אף מקעקע שעשה הסבה לעושה פירסינג (איך אומרים את זה לעזאזל?, אולי פירסינגר?!, מפרסנג?!, אולי סתם מחורר?, המערכת תשמח להצעות בנושא) המלכה החדירה מחטים לפטמותיו ולאיבר מינו של זרעאי. אח! נטלי! איפה היית כשעשיתי פירסינג?, יש לי ההרגשה שאתך החוויה לא היתה נרשמת כטראומטית. אני חייבת לציין כי העבד עמד יפה בכאב ולא הראה סימני שבירה, ולכבוד שבת המלכה נרות הודלקו על איבר מינו. לאחר שהזין של
זרעאי קיבל את מנת יומו, עברנו באופן הרמוני וברור מאליו לישבנו. גם שם הוחדר והודלק נר ארוך במיוחד ובורדו במיוחד, כזה שרואים בארוחות חג על שולחנה המקושט יתר על המידה של אימי. הסשן הסתיים בקינוח של מספר הלקאות.

מעט שיכורה הלכתי לכיוון הבר, שם פגשתי בבחור מעט שפוף מעט מדוכא. מחויכת למדי ניגשתי אליו ואמרתי "היי, אני גו'סטין, נעים מאד. הכל בסדר?, רוצה לשתות משהו?" רק לאחר שסיימתי את המשפט הארוך שלי, המדוכא שם לב שדיברתי אליו וענה בחוסר חשק "את מדברת אתי?, מה אמרת?" אה…אוקי, אין לי כוח להיות כל-כך סימפטית מההתחלה. בקיצור רב שאופיין בהעדר רגישות, עניתי "מה הסיפור אתך?, למה הדיכאון?, החיים יפים!. מלבד הרגעים שהם לא" צחקתי מהבדיחה ההורסת של עצמי (מה?, קצת פרגון!). המדוכא הביט בי במבט עייף במיוחד וענה בחוסר חשק "עזבי את לא תביני" אאה! אתגר הוצב בפני!, שאני לא אבין?, אם הסיפור של המדוכא שלנו קשור באופן עקיף או ישיר ללוח הכפל או כל עניין אחר שמספרים קשורים אליו, אכן יש מצב שלא אבין, אבל אחרת… אני בספק לגבי ההבנה שלי. לחצתי ואמרתי "נו, יאאלה, מה הסיפור?".


המדוכא הצית סיגריה, שאף ארוכות ואמר "אני מרגיש שאין לי למה לחיות, אישתי עזבה, אני שונא את העבודה שלי… אין לי באמת סיבה לקום בבוקר. אני מרגיש שאלוהים עזב אותי". "אולי מלכתחילה הוא לא היה אתך" עניתי בחוצפה שהפליאה גם אותי. המדוכא הרים גבה ולפיכך עניתי מיד "אני צוחקת, אבל אתה חייב לתת חופש לאלוהים, עזוב אותו, יש לו מספיק צרות על הראש גם בלעדייך, תראה מה קורה לו רק במזרח-התיכון. שחרר את אלוהים וצא מהמצב הפסיבי שלך. לא טוב בעבודה?- חפש אחרת!. חומד, אין מה לעשות, בגדול החיים הם די גוש חרא צף, אבל יש רגעים, אמנם מועטים שהכל שווה" המדוכא הביט בי במבט מבולבל, נראה היה כי האופטימיות הקוסמית שלי לא התאימה להלך רוחו, לאחר ששאף שוב מהסיגריה ענה "כמו מה?, מה כבר כל-כך שווה שכדאי למענו לקום בבוקר?" חשבתי ארוכות. באמת, למה לקום בבוקר? בלי עבר מזהיר ועתיד נפלא שמסתמן באופק באמת לא ברור לי למה התכוונתי. הרגשתי שהכנסתי את עצמי למשבצת לא ברורה. הסתכלתי סביב ועיני נחתו על זוג שבדק זה לזו את השקדים, בחוסר נוחות החלפתי מבטים עם הסיגריה שלי ואז הבנתי. הבטתי במדוכא ועניתי "בשביל זה… בשביל הסיגריה, בשביל הקפה, בשביל הוודקה מנדרין, בשביל 'אבולעפיה', בשביל השקיעה והזריחה, בשביל הים והכי חשוב בשביל האהבה." המדוכא הביט בי ארוכות ואמר "ואם אין אהבה?" "תמיד יש" עניתי נחרצות "תמיד היתה, תמיד תהיה, רק צריך להאמין, גם אם יש את כל הסיבות ללא" חייכנו אחד לשני בהבנה וחיבה ונפרדנו לשלום. הרגשתי טוב. בתור דור שלישי לשואה שחושב שאושר זה לשבת בבית, לעשן בשרשרת ולחשוב על מהות החיים זה כיף לא נורמאלי, הרגשתי שאולי עניתי גם לעצמי.

הסשן השני התחיל בכיכובה של הנסיכה אנה ו- 009. הנסיכה קשרה את 009 לכסא ולאחר מספר הלקאות, טפטפה עליו שעווה. מסתבר שסף הכאב של 009 נמוך מהרגיל והוא החל להתרוצץ סביב הבמה כאשר כסא קשור לגבו. אנה החליטה שככה לא בונים מדינה וכיבתה עליו את הנר (ומסתבר שמדובר בנר הבדלה, ויש לי ההרגשה שאלוהים לא יאהב את זה). לסשן הצטרפה בחורה נוספת שהתיישבה על 009 ומחצה בכף ידה את איבר מינו בצורה כזו שאני מניחה כי כרגע עבד הבית יכול לשיר סופרן ולכל הפחות לשתף פעולה עם דויד דא'ור באירוויזיון. מה שכן סף הכאב אכן הרשים ואף עלה כיתה.

אין ספק ששיא הערב נרשם כאשר יוחנן הקדוש קיבל ארוחה דשנה. (זוכרים?- הנחש!) בעודי מחפשת את עצמי, שמתי לב להתרחשות סביב ביתו הזימתי משהו של
יוחנן. בסקרנות רבה התעניינתי במתרחש ומסתבר כי עכבר לבן שידע ימים מאושרים יותר אירח חברה ליוחנן ולא ידע מה צופן לו גורלו. נראה היה כי השניים לא ממש מעניינים אחד את השני עד שיוחנן בצעד חסר תקדים, הוכיח לנו מי כאן המאסטר האמיתי. לפני שהספקתי לומר "וודקה מנדרין" יוחנן קפץ על העכבר הקטן והכניע אותו. היה זה רגע אמיתי של 'נשיונאל-ג'אוגרפיק' בשידור חי. כולנו התרגשנו לנוכח הצייד הקטן בעל הדם הקר. עד שיוחנן החליט לאכול החלטתי לפרוש ממתחם הרצח והמשכתי להסתובב.

בעודי יושבת על הבר ובוהה במתרחש, הסשן השלישי התחיל.
לבמה עלתה המלכה דיאנה עם עבד חדש שהיה חבוש כובע שוטרים וכיסוי עיניים. לא ברור למה, אבל הבחור היה נראה כמו פליט להקת YMCA , בעוד זה נקשר והולקה בידי המלכה שרק זה עתה סיימה את התלמדותה, במקביל היה לנו אירוע נוסף. הסוויצ'רית אלי קשרה לכסא עבד חדש נוסף ובמהלך כל הסשן הבחור נח לו על הכסא ועשה עצמו מאד סובל מהקשירות. התרשמות רבה נרשמה מצד הקהל בקשר לאיבר-מינם של העבדים. הראשון יכול להיות מתחרה צמוד לגודל איברו של עבדנו משבוע שעבר – רועי (שלמרות הכל, עדין לוקח את כל הקופה ובגדול) והשני הצליח להחזיק את זקפתו למעלה מרבע שעה!, אכן מידע שחייב להיכנס לספרי ההיסטוריה!!. בעוד השניים חווים קשירות והלקאות אלי ודיאנה החליטו להוכיח לנו כי הן דוגלות באיחוד כוחות וכמו שהאיגוד הקומוניסטי לימד אותנו ששיתוף זה הכל, השתיים החליפו ביניהן את העבדים הלוך וחזור. הייתי גאה (?) למרות רגשות הרכושנות הקפיטליסטים שעלו בי. (מה זה צריך להיות?, עבד לכל מלכה!, אין החלפות בזמן העבודה או בכלל!) . שיהיה… החלטתי שאני לא מסוחררת מספיק וחזרתי לאולה. השעה היתה כבר כמעט חמש, עייפה, הבחנתי בבחור ששכב על הרצפה, ליקק את רגליה של אחת מקבועות המקום ועינג את עצמו. מה שאני אוהבת במקום זה הפתיחות… כמו לאונן בפרהסיה (?). לאחר חצי שעה של ליקוקים ושפשופים השלושה החליטו להיפרד לשלום בחיבוק ארוך שארך לפחות חמש דקות (כן, כתבתי שלושה, היה בחור שלישי בצוות) היה מרגש. מאד.

בכל – אופן, מקווה לראותכם גם בשבוע הבא, יותר מאושרים, יותר אוהבים. להתראות…
absolute zero​(נשלט)
לפני 20 שנים • 18 ביולי 2004
absolute zero​(נשלט) • 18 ביולי 2004
YMCA הוא שיר של להקת הוילאג' פיפל.

אבל חוץ מזה, כתוב נהדר.