חוק יסוד כבוד השולטת וחירות העבד (תשע"ג)

חוק יסוד כבוד השולטת וחירות העבד (תשע"ג)

Miss Hide • 1 ביוני 2013

בעקבות הצעתו של דאלי - אני מפרסמת גם בפורום, לטובת מי שלא קורא בלוגים.
אשמח, כמובן, לשמוע מה דעתכם/דעתכן.


"קשה לדבר איתך" הוא כתב לי "אבל כל עוד יש 'שולטת' ליד השם שלך, אני מציית. לא כי אני עבד שלך. אני בקושי מכיר אותך. יותר כי את שולטת ואני עבד. כמו שוטר תנועה שמכוון אותי - הוא לא 'שוטר התנועה שלי'. הוא פשוט שוטר, אז אני מציית לו.



כן, כבר התרגלתי לזה. התרגלתי לזה שאתם מתרגשים לדבר איתי, התרגלתי לזה שאתם עושים מה שאני אומרת, התרגלתי לזה שאתם מבקשים ממני להגיד לכם מה לעשות, התרגלתי לזה שאתם רוצים שאני אנהל לכם את משטר האוננות שלכם, או את החיים בכלל. התרגלתי. אני חושבת שהיחיד שלא מציית לי הוא ארתור. לא שהיה איכפת לו במיוחד, אם הייתי מתעקשת, אבל אני לא. לרוב, אני אפילו מתעקשת על ההיפך המוחלט, אבל זה רק כי הוא ארתור.



אתמול, כשישבנו בסלון שלי ושתינו יין משובח שהוא הביא מאיטליה, הרהרנו קצת בענין הזה של יחסי שולטת-נשלט ובמיוחד ניסינו להגיע לשורש, למהות, של מה כל אחד מהם רוצה, בעצם. אז המודל ה"קלאסי" הוא כזה שבו השולטת מפיקה הנאה משימוש כזה או אחר בגופו ו/או בנפשו של הנשלט שלה ואילו הוא, מצדו, נהנה מעצם ההנאה שלה ואז לא באמת משנה מה מגרה אותו, או מה הוא היה רוצה או לא רוצה שיקרה, כי זה הופך לבלתי רלוונטי בעליל, כשרצונו מתבטל בפני רצונה ורצונה הופך להיות רצונו. עד כאן הכל בסדר. אמהמה? כולנו מכירים קצת את המציאות של הכלוב ויודעים שלא כך בדיוק זה מתנהל, לפחות לא ברוב המקרים. ברוב המקרים (או לפחות ברוב אלה שאני נתקלתי בהם), הנשלט מגיע עם אג'נדה שלמה משלו - רשימת דרישות והצהרת כוונות, אם תרצו. הוא אוהב פוט פטיש ומת על ליקוקי רגליים ואין לו בעיה גם עם ירידות, גם זה סבבה, אבל אנאלי לא בא בחשבון, בטח שלא בשלב ראשון וכן, כדאי גם שתלבשי משהו סקסי, כי לבוש סקסי ממש עושה לו את זה. רצוי שחור. אה, וגרביונים, אם לא איכפת לך. רצוי מרשת. אה, ועוד דבר אחד קטן, ברשותך, גבירתי, נעלי עקב. אבל לא אלה עם העקב העבה, בסדר? יש לך כאלה עם עקב דק? ממש דק? יותר דק מזה? ויש לך יותר גבוה? כי הוא ממש אוהב עקב גבוה, זה נעים לו שדורכים לו עם זה על הביצים. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. ותאמינו לי שאני יכולה לכתוב על זה קומדיה שלמה של טעויות, חלום ליל קיץ למתחילים ולמתקשים למיניהם (כן, נו, זה היה תרתי).



אז מה הקטע שלהם? שאלתי את ארתור, הם נשלטים, בכלל, או מה?! כאילו... בסופו של דבר, במקום שהם יהיו הצעצועים שלי, הם כמעט מצפים שאני אפוך להיות הצעצוע שלהם - שולטת צעצוע שעושה כל מה שהם רוצים ומגשימה להם את כל הפנטזיות הסוטות שלהם. הם לא באמת מתנסים בשליטה ככה, הם סתם בוחנים את גבולות הגירוי של עצמם, סתם "מאוננים" על דמות של שולטת, שהם יצרו לעצמם בראש, במקום לתת את עצמם בידיה האמונות של שולטת בשר ודם, כזאת עם אג'נדה משלה, עם רצונות ברורים ומוגדרים משלה ועם רפרטואר תגובות, שלא תמיד תואם את הציפיות שלהם, או את "דמות הקרטון" שהם פינטזו עליה. וואלה אנשים, את זה, עם כל הכבוד, אני יכולה לעשות גם עם ווניליים. אז פעם נשחק בשולט ונשלטת ופעם בשולטת ונשלט וכולם יהיו מרוצים. ואתם יודעים מה? כשאני חושבת על זה עכשיו, לנסות לשלוט בשולטת, לתמרן אותה למקום שבו אתה רוצה שהיא תהיה, זה בערך כמו לקחת נשלט ולהגיד לו: "עכשיו תרביץ לי! תוריד אותי על הברכיים, תתפוס לי בשיער, תדחוף לי את הזין שלך עמוק לגרון ותזיין אותי ככה, חזק וכואב!", בתיאוריה מאד יכול להיות שהוא יעשה את זה, כי זה מה שאמרת לו לעשות ובסך הכל הוא רוצה לשתף פעולה כדי שזה יצליח, אבל למעשה את "אונסת" אותו לעשות בדיוק את ההיפך הגמור ממה שהוא אוהב, אז סביר להניח שחוויית המשתמש של שני הצדדים תהיה הרבה פחות אותנטית ומספקת.



אז בקיצור, מהרהור אחד למשנהו, הצלחתי כבר לסטות לגמרי מהנושא המקורי, או לפחות מהפתיח המרתק. את המשפט הזה, אגב, כתב לי מישהו שאני מחבבת עד מאד ומיד כשקראתי את זה, ידעתי שהוא הצליח לתפוס פה משהו מאד מהותי, מאד אמיתי, מאד... נוגע. כן, הוא באמת לא עבד שלי. לא, סביר להניח שהוא גם לא יהיה, אבל זה לא משנה את העובדה שבכל פעם שנדבר הוא יתרגש, שבכל פעם שאני אשאל אותו שאלה, הוא יתאמץ לענות עליה כמיטב יכולתו, שאם אני אבקש ממנו משהו, כנראה שהוא ייעתר. אני שולטת והוא עבד. אני אומרת והוא עושה. אני מורה והוא מציית. זה מאד ברור לו. לא צריך להכביר מילים. אבל האמנם ככה זה צריך להיות תמיד ובכל מקרה? האמנם כל עבד באשר הוא צריך לציית לכל מלכה באשר היא? המממ... לא, לא נראה לי. ממש לא. למעשה, העבד בוחר את המלכה לא פחות ממה שהיא בוחרת אותו. הוא אדם חופשי לחלוטין, עד שבחר לוותר על החופש שלו (או על חלקים ממנו) ולהתמסר לאותה אחת, שעליה הוא סומך ושבידיה בחר להפקיד את השליטה. עד אז כל המסביב הם רק גינונים, קודים של התנהגות שמקובלים בתוך הקהילה הקטנה הזאת, חוקים בלתי כתובים שמעגנים בתוכם מערכות יחסים סבוכות וכמיהה לסדר פנימי.



אז כן, חוק יסוד כבוד השולטת מחייב אתכם בגינונים מסוימים, שרובכם אפילו מקפידים עליהם. אתם תקפידו לפנות אלינו בתואר "גבירתי", תהיו מנומסים, מתעניינים, לעולם לא יוזמים מגע או לוקחים בכוח, אתם תקבלו על עצמכם מראש לחשוף יותר ממה שנחשוף בפניכם, אתם תפתחו לנו דלתות, תציתו סיגריות, תסירו נעלים, תעסו רגליים, תשבו על הרצפה, תאכלו פירורים ועוד כהנה. ובכל זאת, יש קו דק שעובר בין אלה שבאמת ירחיקו לכת ויקחו את זה עוד צעד אחד קדימה לבין אלה שישארו רק שם, בין אלה שעבורם לתת, לציית ולהתמסר זו באמת מהות, לבין אלה שעבורם זו רק אבן דרך, רק אמצעי שיוביל - כך הם מקווים - להגשמת מטרה אגואיסטית בעליל.



ומה איתנו? וודאי תשאלו. מה עם המשכו הישיר של החוק - הלא הוא "חירות העבד"? האמנם כולנו מכבדות אותו, או שמא יש בינינו כאלה שחושבות שמהרגע שהצמידו לשמן סוגריים מסוימים, יש בכוחן (שלא לומר בזכותן) להתעלל ולהתעמר בכל מי שבחר בצד השני? ובכן, מובן שבתוך עמי אני יושבת ולפיכך שמעתי כבר לא מעט סיפורים כאלה. לא פעם ולא פעמיים זכיתי לביקורות מהללות ושלל תשבוחות, רק כי עניתי להודעה (גם אם התשובה היתה "תודה, אבל לא מעוניינת") ולא התעלמתי לחלוטין מהאדם שטרח ופנה אלי. אז אני לא אומרת, שיכרון הכוח וודאי עולה לכולנו לראש מפעם לפעם, אבל אין לכך הצדקה אמיתית. הרי שולטת - כל שולטת - היא בסופו של דבר בן אדם, בדיוק כמו שכל עבד/נשלט הוא בן אדם וכבוד שניהם במקומו מונח וכך מן הראוי שיהיה. ובכל זאת, תודו שזה מבלבל לפעמים, כי מהצד השני נמצא מישהו, שלמעשה רוצה שאשלול ממנו את חירותו. מה רוצה? משתוקק לכך! כמה פעמים כבר שמעתי סיפורים על האכזבה המרה שהיתה מנת חלקם של נשלטים אומללים, שגילו ש"השולטת האכזרית" שלהם הופכת לעיסה דביקה של כירבולים וצומי ברגע שקצת מתקרבים? האם יחס כזה נוגד את חוק היסוד המדובר? האם הוא חותר תחת אושיות קיומו של קשר השליטה, או שמא הם יכולים לדור בכפיפה אחת בדו-קיום מרתק, כשמנת חלקו של האחד לא גורעת מזו של האחר? כשצרכים אנושיים, שלעיתים נדמים כסותרים, מקבלים מענה קומוניסטי משהו - כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו? אז כן, לפעמים אני עוד קצת מתבלבלת ויש לי קצת יותר שאלות מתשובות, אבל מצד שני, זה בדיוק מה שהופך את כל העסק הזה לכל כך מעניין.



אתמול, למשל, סיפרתי לארתור איך בהתחלה שלי, כשמישהו היה אומר לי "די, תפסיקי" או "איי, כואב לי", הייתי מיד נבהלת ומפסיקה ובודקת שהכל בסדר איתו ושלא צילקתי את נשמתו העדינה לנצח, או משהו כזה. היום אני כבר מבינה שכשמישהו אומר לי "די, תפסיקי", הוא בעצם מתכוון ל"די, תמשיכי", או במילים אחרות: "אני אמשיך לעשות פרצופים כאילו אני סובל בטירוף מכל מכה/הצלפה שלך ואמשיך לעשות את עצמי נדהם מהאכזריות שלך, ו/או מהזלזול שלך בי, ו/או מכמה שלא באמת איכפת לך ממני וממה שאני מרגיש ו/או מההשפלה שאת מוכנה להשפיל אותי, אבל הלו, גברת! שלא תעיזי להפסיק! מה את? שולטת, או ילדה קטנה ועדינה?!", כי בסופו של דבר, כך התחוור לי, זה הכל חלק מהמשחק המורכב הזה והמשחק הזה הוא סוג של פוקר-סוטים, שבו אנחנו לא תמיד אומרים את מה שאנחנו מתכוונים ולא תמיד מתכוונים למה שאנחנו אומרים. אז בגדול, אפשר להגיד שכבר מזמן הפסקתי להקשיב לכם. לא שאני לא רוצה לשמוע, כי אני דווקא מאד רוצה (מתה על האנחות הקטנות האלה שאתם משמיעים כשמכאיבים לכם) ואתם גם באמת מעניינים אותי, הכל כולל הכל, אפילו רגשות ותסביכים בלתי פתורים, שתמיד יש לכם, אלא שאני כבר לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לכם מהפה. למעשה, כשאני עוצרת וחושבת על זה לרגע, אתם קצת כמו בחורה, שאתה שואל אותה "הכל בסדר, מותק?" והיא עונה "כן" בטון כזה, שאתה יודע שזה הכי לא ואז אתה שואל "את בטוחה?" והיא שוב אומרת "כן" ואתה מבין שעשית משהו ממש נורא, אבל אין לך מושג מה זה היה או איך, לעזאזל, יוצאים מזה עכשיו. אז ככה אתם, רק שאתם אומרים "לא" במקום "כן".



אז סיכומו של דבר, הציות העיוור הזה, שאליו התייחס הכותב האלמוני, הוא מחמיא ביותר ואין ספק שהוא גם מטפח את האגו, אבל מדי פעם אני מזכירה לעצמי שאולי הדבר הכי נכון לעשות, הוא לנחות לרגע לקרקע המציאות, לשבת ככה סתם ברביעי בערב מול ארתור, לשתות יין איטלקי טוב, לאכול גבינות משובחות ולדבר על החיים. לשכוח לרגע שהוא נשלט ואני שולטת ולהיות סתם חברים טובים, שמאד אוהבים האחד את השנייה ומאד מבינים גם בלי מילים בדיוק את מה ועל מה ומי ולמה ובאופן כללי להתייחס לעצמנו קצת פחות ברצינות וקצת יותר בהומור, כי מה זה כל העולם הזה, אם לא תיאטרון חלומות אחד גדול, הבל הבלים ושנינו, ככה, בדיוק כמו שאנחנו, זה מה שנשאר.[I]

בכוח המוח​(שולטת) • 4 ביוני 2013

אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. (:

בעניין הציות המובנה הזה - אני זוכרת שאי אז הוא היה כלל אצבע קשיח. אם הוא שם, אני לא שם.
מי שמחפיץ אותי ושם אותי בקערית גדולה עם "שולטות, מלכות וגבירות", ועקב כך מציית לי, לא באמת צריך אותי, ואני לא באמת רוצה אותו.

מה שאני אומרת לא נוגד נימוס והתנהגות נעימה. נימוס זה חשוב, הומור זה חשוב, וגובה העיניים והכרה בערך עצמך זה גם חשוב. אבל לא ציות. לא התרפסות. לא התנהגות ע"פ תפקיד.
וזה נכון לשולטים, נשלטות, מתחלפים וונילים.

קודם כל מתחילים כבני אדם, וכדי להבין את זה דרושה רק אינטיליגנציה רגשית מינימלית.

אווו... טוב שאני נכנסת לפה לפעמים :)

Miss Hide • 6 ביוני 2013

כי הנה יש לי תגובה!

שמחה לשמוע שאהבת

כמובן שאנחנו מסכימות בעניין ההחפצה (מה עוד חדש?).
אני הראשונה שחושבת שאנחנו קודם כל בני אדם שפוגשים בני אדם. לצערי, ה"פרטנרים" שלי לא תמיד מסכימים איתי לגבי זה...

tmptmptmp​(נשלט) • 6 ביוני 2013

ישנם פה אנשים שבאים כדי לממש פנטזיות או כדי סתם לפנטז
ישנם אנשים שבאים למצוא קשר
וישנם סתם אנשים

אבל כולם פה תחת הסורגים של הכלוב כי יש להם משיכה לנושא , לכן קשה לומר שאפשר להתנתק מהטופיק של האתר וקודם כל להכיר כמו אנשים "רגילים"

אלריק! • 9 ביוני 2013

חתיכת מניפסט העלת כאן מיס הייד. ואני יכול להבין את כל הנקודות הללו כי בסופו
של יום גם לי היתה נגיעה . מודה שלפעמים הרגשתי כשולט מלמטה למרות שאני לרוב מרגיש אחרת.
ואם אני מנסה לתת את כל השליטה, אני לא ממש יכול. או שהגוף שלי מתמרד או שהמוח שלי ממריד אותו בניגוד לעיד, בניגוד להרגשה.
האם שליטה מלמטה משיגה את מטרתה האגואיסטית? התשובה נמצאת בשאלה עצמה. וגם את זה למדתי.
האם אנחנו קודם כל בני אדם ואחרי זה מקוטלגים בצורה כזו או אחרת? די ברור לא? אם לא היינו קודם כל בני אדם,מין הסתם לא היינו מגיעים לדילמות האמתיות בחיים שלנו. אז את זה גם אפשר להעיף מהדיון.
לא יודע. אין תשובות מוחלטות כמו שאין שאלות מוחלטות. לא בתחום הזה. או יותר נכון , לא במציאות שלי בכל אופן.
יש את הרצון. עם סייגים וגבולות. יש את המציאות שבה אנחנו חיים. מציאות של גווני אפור אבל גם של צבעים אחרים שאנחנו לא יכולים להתעלם מהם.

תשובתי נובעת מהנסיון שלי בעולם הזה. עוד לא הייתי במצב שאני מאוהב קשות בדומית שהחליטה ליצור איתי מערכת יחסים מלאה שכוללת גם את המרכיב הזה וגם מרכיבים אחרים.
אבל אני מבטיח לך מיס הייד שאם זה היה קורה לי, אז הייתי מנשק את רגליה כל יום בטקסיות שלי, נותן לה להתעלל בי כאוות נפשה ונפשי וגם הייתי נותן כתף מנחמת או חיבוק איתן ,או כפיות וכל דבר אחר בלי לחשוב על פחיתות במעמדה או במעמדי כי הדברים הללו חשובים לא פחות.

כיום אני נרגן. מבוגר יותר, מאוכזב הרבה יותר. במידה מסויימת אני אותו "מיסטר הקלס" מחברים ולפעמים אני גם מרגיש כמו "הדוד סקרוג'".

ובמידה רבה גם הפסקתי להאמין. אבל זה כבר ממש לא נושא הדיון.