...

...

G-O-L-D​(שולט) • 20 ביולי 2004

אני מוצא את עצמי במצב רוח הכאוב הזה, זה שהלב חנוק, זה שהעיניים רק מחכות למשהו השולי ביותר בכדי להוריד דמעה. זה יכול להיות סרט או פרסומת, שיר או אפילו משב רוח ברגע של שקיעה. זה נקרא שברון לב אני מניח. שברון לב...
כמה הוא כואב כשהוא נשבר.
לב.
הכלי הזה, האיבר הזה, מה שזה לא יהיה זה כואב.
אני מניח שמה שאני חווה הוא שברון לב. אלא שהשברון לב הזה הוא לא מאהבה נכזבת. זהו שברון לב אחר. זהו שברון לב מאכזבה.
אכזבה מהלכי עולם. הדרך שבה אנו מתנהלים כל כך טבעית לנו וכל כך מובנת מאליה עד שלרוב אנו כלל לא שמים לב כמה איוולת ואי צדק אנו מבצעים בעשייה יומיומית פשוטה.
שברון לב.
אלוהים כמה שהוא כואב.
"היינו שישה, כתבו על היקר, נשארתי אחד אם סופרים גם אותי. כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו..." שר שלמה ואני חושב על המלנכוליה המוטרפת שיש בזמן האובד. קשה לעכל עד כמה הוא מסתת אותנו אט אט לכדי קוביות תואמות ומוכאבות מכל אותם הכאבים המשותפים... כאבים שלכל אחד ואחת מאיתנו נראים ככאב פרטי אך למעשה זהו אותו כאב:
אכזבה או אובדן.
זה לא משנה מה הסיבה.
זה הרגע בו אתה שוקע בכאבך.
זה כואב,
אלוהים עד כמה שזה כואב.