| RIS |
לפני 10 שנים •
15 בספט׳ 2013
ערב יום כיפור, ט' בתשרי תשע"ד.
.
ערב יום כיפור מגיע וכצפוי אנחנו משופעים מכל עבר באינסוף דיבורים הבוטשים במדמנת המלחמה ההיא. כל כלי תקשורת והסגנון שלו, מי נוטה קצת לצהוב ומי לחום. קשה מאוד להבין איך עדיין קשה מאוד להבין מה בדיוק קרה שם. אבל דבר אחד ברור: המוני אנשים, מאוד צעירים ברובם, לא חזרו משם לא עם הזכה שבתפילות ולא עם התפילה שבסליחות. ואני עושה את הדבר היחיד שאני חושב שאפשר לעשות כדי לכבד את זכרם של אלפי האנשים האלה: אני מחזיק ביד את גליון "החג" של ידיעות ועובר על כל השמות. שֵם שֵם אני עובר וקורא בכוונה מרוכזת. כל שם ומקום המגורים שלו. קרוב ל-2,600 שמות שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מרכז העולם, נפש ברואה בצלם וכו' וכו'. אני קורא מאוד מהיר בדרך כלל אבל הפעם זה הולך לאט משום מה ועם כמה הפסקות חיוניות בדרך זה לוקח כמעט שעתיים. מעט מדי כנר נשמה. הרבה מדי בתור אמירת קדיש. אני קורא את השמות ואני יודע באיזה מקום שהם לא לבד, וישנם עוד, וגם פצועים שכמעט לא מדברים עליהם וגם מהדהד לי שגם בצד השני היו אמהות ונשים וילדים שאיבדו הכל ושעדיין, בכל מקום בעולם וגם לא רחוק מכאן ממשיכים להעלות למולך עוד ועוד קרבנות אדם. אבל היום, כאן, בזמן הזה ובתאריך הזה, ט' בתשרי תשע"ד, אני קורא את שמות נופלי מלחמת יום הכיפורים ובדרכי הצנועה הזאת, הרומנטית מדי יש שיגידו, מקדש לא את מותם אלא את החיים שהיו להם. ואת החיים שהיו יכולים להיות להם. . |
|
|
|
|
|