האסיר - פנטזיה מאת אניגמטית ואמסטף

האסיר - פנטזיה מאת אניגמטית ואמסטף

אניגמטית​(שולטת) • 30 באוק׳ 2013

פרק ראשון (אניגמטית)

הכרנו בצ'אט. מהר מאד הוא הפך לנשלט שלי. התאהבנו. הכל היה מושלם פרט לדבר אחד-זמן. כמה שלא נפגשנו, הזמן לא הספיק ואני הפכתי ליותר ויותר סדיסטית, עם פחות אפשרויות להוציא לפועל את כל הפנטזיות שלי ואז זכיתי בטוטו. רכשתי דירת מסתור, הכשרתי אותה למטרה וכבר חודש שהוא האסיר שלי. דירת שלושה חדרים בדרום העיר, ריצפת בטון חשוף, טבעות בריצפה, חלונות מוחשכים, הוא כבול בשלשלאות רב היום. מסוגל לזוז בדירה עד גבול מסוים. כמעט עד הדלת. חדר שינה מרווח, חדר כושר ומחשב, ללא חיבור לאינטרנט. בהתחלה הוא נלחם, בקושי הצלחתי לגרום לו לכתוב לכולם מכתבי פרידה. לאט לאט הוא מתרגל למצב החדש ומבין שזה לא שגזלתי ממנו את החופש שלו, להפך-שחררתי אותו ממגבלות חייו וכעת הוא יכול להיות מה שרצה תמיד - העבד שלי 24/7.

אני מגיעה פעם בכמה ימים, משתמשת בך וקושרת שוב. מביאה לך אוכל. לרב הוא מספיק. הפעם לא הגעתי יומיים. האוכל כמעט אוזל לך. אתה חי על שאריות. הגוף שלך מותש מאימונים. הזין שלך רעב. הרגלתי אותו למגע תמידי, להיותו שימושי והוא לא רגיל שאני לא באה. אתה בודד, מפחד, רעב. אתה לא יודע מתי אשוב. הכביסה מקופלת, הבית מסודר. המים חמים למקרה שארצה להתרחץ. אתה רעב אליי... צמא לנוזליי, כמה למגע שלי, להשביע אותי. מתי אגיע כבר? בחצות אתה שומע את המפתח במנעול. אתה רץ. השרשרת חונקת אותך. אתה מושך עוד קצת.

אני מגיעה ללא מילה, מושכת אותך בשרשרת, מורידה לרגליי. "ששש...מותק... שששש. הכל בסדר. חזרתי אליך. תראה לי. תראה לי כמה התגעגעת". אני בועטת את נעלי העקב ודוחפת לך אצבעות לפה. "הנה אסיר שלי, תראה לי כמה התגעגעת. תמצוץ. תבכה את הפחד אל האצבעות שלי. אחרי... אני אתחיל להשתמש בך. גם אני רעבה. נורא".

אני משתמשת בך לעינוגי, לא מאפשרת לך לגמור ונרדמת, לא לפני שאתה מקבל הוראה ללטף אותי בכל פעם שתתעורר. באמצע הלילה אני מרגישה את הזיקפה שלך מתחככת ברגלי. "גבירתי, בבקשה, אני מתחנן, אני חייב לגמור. אני נטרף מלהיות צמוד כך ולא להיות מסוגל לעשות דבר", אמרת.

"לא. אמרתי רק בבוקר. אתה צריך שאכלא את הזין שלך מחדש בכלוב?"
"לא גבירתי... בבקשה, זה כל כך קשה. תני לי. אני אהיה עם זיקפה חדשה בבוקר, מוכן בשבילך".
אני מתעוררת מרוגזת. "הערת אותי משינה כדי שאתה תגמור? השתגעת אסיר?"
אני לוקחת את שוט הרצועות הופכת אותך ומתחילה להצליף בך חזק. "עדיין רוצה לגמור, אסיר?"
הגב שלך מדמם. כולך רועד וכואב ואתה עונה: "עוד יותר ממקודם גבירתי. בבקשה"

"רוצה לגמור? אין בעיה. אני על הכורסא. אתה השטיח לרגליי. אתה תתן לי את הבושה. אני אנגב עליך רגליים ואתה תאונן. כשתרצה לגמור תבקש שאשתין על הפצעים שלך". אני מנגבת עליך רגליים ואתה מאונן. אני אוסרת עליך לעצום עיניים. "תביט לי לתוך העיניים ותתן לי את הכל, גם את הבושה". אתה מתקרב לקו הגמר ומתחיל לבקש. "בבקשה גבירתי, תשתיני לי על הפצעים. תשרפי אותי". אני נעמדת מעליך מעל הפצעים שבירכים הקדמיות. מתרכזת מרימה קצת את שפתי הכוס שלי כלפי מעלה, מסתכלת לך לתוך העיניים, מתחילה להשתין עליך. שורף לך כל כך. "מותר לך לגמור אסיר, אסור לך לעצום עינים. עכשיו. תן לי הכל..."

אתה גומר ומתחיל לבכות "גבירתי.. אני שלך, גבירתי".
אני לוקחת אותך וקושרת את ידיך ורגליך לטבעות בריצפה. "אם אתה מפריע לי לישון תישן כאן על הריצפה, לבד, כמו כלב. אני אבוא לשחרר אותך מתישהו".

"אל תלכי", אתה מבקש ושומע את צעדיי נבלעים בחדר השינה. יש לך הרבה זמן לחשוב ואתה חושב כמה תצטיין בשבילי כשאחזור. כמה תעשה הכל שארצה להשאר וללטף אותך.

בבוקר אתה מכין ארוחת בוקר ואחריה אני מצווה עליך ללבוש תחתונים. אחרי חודש שלא לבשת דבר. "הבוקר מגיע אליי אורח. יותר נכון, עובד. הוא עומד להתקין לי משהו בתיקרה. במיוחד בשבילך, אסיר שלי. אתה תתנהג יפה, שלא יחשוד שאתה אסור כאן. חטוף. לא נורא שהוא יראה את הסימנים בגב שלך, העיקר שתראה מאושר. מה שהוא יתקין בשבילי, יגרום לך הרבה כאב."



אתה שואל בחשש: "אני יכול להתלבש לגמרי? לא רק תחתונים? זה גורם לי להרגיש לא נוח שהוא יראה אותי כך עם כל הסימנים בגב, חצי עירום".

"לא. אתה לא יכול. אם הייתי רוצה שתלבש יותר, הייתי אומרת לך. אתה תלבש תחתונים ואתה תתנהג למופת, אחרת לא תגמור חודש ואני אהיה מאד לא מרוצה ואם לא אהיה מרוצה, אתה גם לא תקבל ליטוף וגם תישן לבד עוד לילה. רוצה לחיות עוד יום בלי הליטוף שלי? רוצה לישון עוד לילה קשור לריצפה?"

"לא, גבירתי. סליחה. אני אתנהג יפה. אני מבטיח. אל תקשרי אותי לריצפה שוב. אני רוצה לישון איתך. מחבק את רגלייך. הכי קרוב שאפשר. אני צריך את הליטוף שלך. את לא תהיי רעה אליי היום, נכון?"

"זה תלוי בך, אסיר". אני אומרת ומחייכת והחיוך שלי קצת מרוחק ואתה תכף תפרוץ בבכי. אתה לא יכול יותר עם הריחוק הזה שלי. אתה זוכר אותי חמה ואוהבת. מנשקת אותך בגב, מספרת לך אהבה. מה קרה? אתה תשנה את זה. אתה תצטיין. אתה תספוג את הכאב הכי טוב, אתה תתנהג יפה ליד הפועל. אתה תגרום לי להתגאות בך.

"אז תספרי לי לפחות מה הוא מתקין?"

"תכף תדע", אני אומרת והולכת להתלבש. אתה רואה שאני לובשת בגדים סקסיים, נועלת נעלי עקב. מתאפרת, כאילו אני יוצאת לדייט ואתה מתחיל להתעצבן. לקנא. כל זה בשביל פועל שבא להתקין משהו? המחשבה על כך שאני מתגנדרת לכבוד גבר אחר מוציאה אותך מדעתך. בחודש הזה כל השרירים שלך התחזקו והתחטבו. התאמנת כמו משוגע. אסיר או לא, אתה מקווה שלא אעמיד אותך במבחן שלא תצליח לעמוד בו, אחרת הוא יבנה דברים ואתה תפרק.

צלצול בדלת. הוא מגיע עם סולם גבוה. אני פותחת לו את הדלת ומחייכת, נושקת ללחיו ואומרת "היי מותק, ברוך הבא, בוא ואכיר לך את החבר החדש שלי".

הוא מגיע ולוחץ את ידך. אתה רואה שהוא מתבונן לעומק בסימנים על גבך, על כל גופך "מה עוללת הפעם?", הוא שואל אותי.

"שום דבר רציני. הכל בסדר. הגבר שלי מאושר. נכון גבר?", אני שואלת אותך ומביטה עמוק לתוך עיניך במבט מאיים משהו.

"מאד מאושר", אתה אומר ומחבק את מותני ברכושנות. "אז מה אנחנו מתקינים היום? הפתעה?"



"עוד לא סיפרתי לו, אבל עכשיו אספר", אני אומרת לו ועכשיו לך, "ראג'י מתקין לנו מתקן לתלייה הפוכה מהתקרה. משהו שישא אותך בלי להתפרק כשאתלה אותך הפוך וראג'י הוא חבר ותיק, הוא יודע על האהבות שלי".

אתה תוהה איך הוא יודע וכמה מקרוב. שניכם נבוכים עכשיו. ברור לכל מי שבחדר מה יקרה במתקן הזה שהוא מתקין. אתה תהיה קשור אליו. רגליים למעלה, ראש למטה ואני אצליף בך וראג'י צריך להיות מספיק אחראי להתקין את השרשראות בתקרה כך שלא יפלו, גם אם מאד תשתולל.

הוא עולה לסולם ומתחיל לקדוח. להצמיד טבעות לווים ווים לתקרה, ממלא חורים בגבס ובדבקים מיוחדים מוסיף מקלות ברזל ווים. אתה לא לגמרי מבין מה קורה שם, אבל הקונסטרוקציה הזאת מפחידה אותך. בנימוס אתה שואל אם הוא צריך עזרה ואני ממהרת להשיב : "אין צורך. הוא יסתדר לבד. לך יש עבודה חשובה יותר לעשות".

"אתה תסתדר כאן קצת לבד, נכון ראג'י?", אני שואלת וכשהוא מאשר אני מסמנת לך לבוא אחריי לשירותים.

"על הברכיים, פנים לשירותים", אני מצווה עליך.

"גבירתי, אולי כשהוא ילך, אני מתבייש?"

"אתה שוב מתוכח, רכוש? זה יכאב לך", אני אומרת. דוחפת את ראשך לאסלה ובידי החשופה מפליקה לישבנך. ההפלקות נופלות על סימנים וחתכים, הן כואבות וביניהן אני דוחפת את ראשך למים. אתה מבולבל והמום מתחיל לבקש שאפסיק. אני מסובבת אותך. אתה יושב על הישבן ואני מתיישבת לך על הפה. "לקק אותי. אני רעבה. לקק אותי עד שאגמור". אתה מלקק כאילו לא שתית שנתיים. אני גומרת לך בפה ואז מתיישבת לך על הזין. מכניסה אותך לתוכי ומביטה בעיניך. סוף סוף אני קרובה. מרחק נשימה. כשאני מתחילה לזוז עליך אתה לוחש לי כמה התגעגעת אלינו כך, כמה אתה אוהב שאנחנו כה קרובים. אני מלטפת אותך בפנים וגומרת. רק ליטוף אחד. מוציאה אותך ממני ואומרת "בוא נלך לבדוק את המתקן החדש שלי". ברגע הזה אתה רוצה לשנייה להרוג אותי. אתה רוצה לטלטל אותי עד שאומר שוב כמה אני מטורפת עליך. במקום, אתה מציית.

"איזה יופי, ראג'י, נראה נהדר ועכשיו רכוש שלי, מי משנינו יביע את תודתו העמוקה לראג'י. אתה או אני?". אני אומרת לך וקורצת לו.


פרק שני : איך הגעתי למצב הזה? מאת אמסטף

אני זוכר במעורפל. לפני שבועיים בערך הייתי בחוץ בפעם האחרונה. היה חם. היינו בים. צעדת על החוף ואני מאחורייך. שומר. ואז הגענו לפה. לא ידעתי מה זה המקום הזה. זה לא הבית שלך שאני מכיר. זה בית אחר. לא רחוק. טיפסנו לדירת הגג. נכנסת פנימה והורית לי לחכות בחוץ. לא להכנס. לתת לך כמה דקות לבד. הלב התפוצץ מהתרגשות וסקרנות.

"אתה יכול להכנס" שמעתי אותך נוקשה וקרה מבפנים. נכנסתי בחשש. הכל חשוך. במרכז החדר ישבת על כסא בר גבוה. וילונות שחורים שומרים את אור היום בחוץ. עשרות נרות דולקים ואת מוקפת בהם. את מורידה אותי על הברכיים. והולכת. שומע מנעולים ננעלים. חלונות מוגפים. דלתות נטרקות. חוזרת. הצוואר שלי מוטח אל הקרקע והקולר מתחבר בשניות לטבעת ברזל שמקובעת ברצפת הבטון.

"תכיר יקר שלי את הבית החדש שלך. כאן אתה הולך לבלות עד שאחליט אחרת. אני אדאג לך להכל. יש לך פה מקרר שאני אדאג למלא. יש לך חדר כושר שתוכל להשתמש בו. ארון בגדים לא ממש צריך כי בדירה הזאת אתה ערום תמיד. לובש רק קולר ושרשרת ברזל. אם פעם אחליט להוציא אותך, אביא לך בגדים. את רשאי לעשות כאן ככל העולה על רוחך אבל תזכור דבר אחד. אני תמיד פה. גם כשאני לא. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי אבוא, אם בכלל ואתה לא רשאי לגעת בעצמך בשום צורה או דרך. למקרה שתשכח, יש לנו פה כלובון פלדה נוצץ". לוקחת אותו, מרכיבה על הזין שלי ונועלת. אני רוצה להגיד משהו. לדבר. לצעוק. למחות. פות את הפה אבל לא יוצא לי קול. את מחייכת אליי. מלטפת. נותנת סטירה נוראית שמעיפה לי את הראש לצד השני ויוצאת.

אני מתרומם. מתחיל לטייל בדירה. אני מניח שהגעתי לחדר השינה לפי המזרן שמונח על הרצפה. יוצא. ממשיך ומגלה חדר כושר מאובזר. השקעת בי. המטבח מבהיק מרוב חוסר שימוש. המקרר מלא במה שהחלטת שאוכל. ירקות ופירות. מים. ביצים והמון חזה עוף שכבר מוכן ומחולק לקופסאות. על כל קופסא כתוב היום בו אני אמור לאכול אותה. פתק קטן שמוצמד למקרר מספר לי שהחלטת על תפריט נוקשה כי את רוצה שאהיה רעב כל הזמן. מכונת מלחמה. נוקשה ומשתוקק. לאוכל. אלייך. לחיות בין אנשים. ממשיך לטייל ומגלה מקלחת כמעט ספרטנית. פותח את הברז. מת להתקלח. מחכה למים החמים. אין. יותר מאוחר כשתגיעי תספרי לי שמים קרים טובים לי. שאסור לי להתפנק. אני לא בחופש. אני אסיר.
ממשיך לטייל. במין חישוב שטני, תכננת את אורך השרשרת וטבעת הברזל שאליה היא מחוברת כך שאוכל להגיע לכל מקום בדירה אבל לדלת, לא.
אני מבין את מצבי. מטורפת. גם אם זה משחק, הגזמת. זה לא מקובל עליי. רוצה להגיד את מילת הביטחון שלי. כן כן. מצחיק. אני זוכר אותה. אבל מי ישמע? מתחיל לדפוק על החלונות כמו מטורף. שוק חשמלי מקפיץ אותי.

"שלום אסיר מתוק שלי, עכשיו תירגע. אמרתי לך שאני פה גם כשאני לא פה" שומע את קולך מתכתי וקר דרך מערכת שמע שאין לי מושג איפה היא נמצאת. "אני רואה אותך. שומעת אותך ויודעת בכל שנייה מה אתה עושה. אם תמשיך לדפוק על החלונות או תנסה לצעוק אני אזרים לזין המתוק שלך כמות כזאת חשמל שאני הופכת אותך ואותו לגחלים. אז בבקשה. רד על ברכיך. אל תזוז עד שאגיע. זה יכול להיות ממש עוד מעט וזה יכול להיות מחר. כל תזוזה תזכה אותך בפרס נכסף, פס מדמם על הגב. בי בינתיים רכוש נטוש"
ועכשיו הדמעות זולגות. איך הגעתי למצב הזה?

מגע מדוייק​(שולט) • 30 באוק׳ 2013

כשולט אני חושב שמה שכתבת הוא מאוד מרגש למי שהוא העבד שלך זכה במלכה אמיתית...
נשאר לכולם רק לקנא

אהבתי

Alllon • 30 באוק׳ 2013

מאד חזק

מדהים..

Masterpiece1​(נשלט) • 30 באוק׳ 2013

מהכתיבה שלך מרגישים שמדובר פה באישה חזקה, מלכה חזקה עם הרבה עוצמה. את כותבת יפה, והבן זוג/ הנשלט שלך באמת זכה, תמשיכו לעשות חיים, וכמובן תמשיכי לכתוב

מדהים ומרתק!

היפוקרטס​(נשלט) • 30 באוק׳ 2013

כתיבה מדהימה, פנטזיה מדהימה, (אני אכול קנאה), מצפה לעוד סיפורים, נהנתי מאוד.