להחזיר את הזמן לאחור

להחזיר את הזמן לאחור

Bagel • 16 בינו׳ 2014

להחזיר את הזמן לאחור. לא לגיל חמש איפה שהכל התחיל לדפוק אווט אוף סינק, אלא לנעורים, לרגעים הקסומים בהם המאזוכיזם טרם נולד, כשסתם אהבתי כפות רגליים של נשים.

אבל האם כף רגל תלויה על הקיר במערכה הראשונה תבעט לי בראש תוך כדי לגלוג במערכה האחרונה? אולי לא. אולי יש כאלו שנשארו עם התחביב הלא מזיק, עם הפטיש-לייט, עם קצת קינמון במרק. אני בטוח שיש כאלו אנשים, אני לא אחד מהם. אצלי זה החמיר והחליק במדרון ואיבד את תמימותו האגודלית.

ועכשיו אני חוזר לזה, מלטף כף רגל של אהובה, נותן לה נשיקה קטנה. זה מספיק לי. לפעמים יש גרב, אני מלטף קלות את הגרב. הבחישה הבוערת שדורשת דריכה אינה מערבלת את קרבי, אני לא צריך לנשק וללקק ולהכניס לשון בין האצבעות, כף הרגל מתקיימת כישות א-פורנוגרפית, כהערת שוליים.

זה לא שאני לא מסוגל לכדרר לי פנטזיות אינטנסיביות יותר, אני מסוגל, הקסם לא פג ואולי לעולם לא יפוג. העקב תמיד יהיה עקב, המגף הפאשיסטי תמיד יגרור מבט שני, הדורסנות והאלימות תמיד יעוררו רחשים שיזקפו את אזני. אבל אני יכול, ואני רק באמצע הדרך, לאפשר חלל גם לדברים אחרים, דברים שקטים יותר, עדינים, מעודנים, לחשים קטנים. ניסיתם פעם לנגן כינור במסיבת טראנס? ככה פעם הרגיש לי סקס וונילי בתוך אוקיינוס הפנטזיות שלי, לא משנה מה תעשה זה לא יעבוד. עולם הפנטזיה המאזוכיסטית של היה משול בעיני לתכנית הטלוויזיה פופוליטיקה, זאת של אז, של הימים "הטובים" עם דנקנר ולפיד, איפה שאנשים צועקים, מטיחים זה בזה אמיתות אבסולוטיות ובונים משפטים עם קוביות לגו גדולות. מישהו עדין מורכב ורך שמנסה ללחוש דברי אהבה אינטימיים היה פשוט נדרס מיידית שם, "ידידי" הם היו אומרים לו בגסות "מה אתה מברבר בשכל", וממשיכים הלאה בשעטה קולנית.

כואב לי לראות את הציורים של ברונו שולץ, כואב לי לקרוא את לווין הארוטי (עם הפוליטי אין לי בעיה), אותו כאב שאני מקבל כשאני צופה באיזה ווידאו ממלחמת האזרחים בסוריה. מצד אחד העין נמשכת לפורענות הזאת ומצד שני הלב נרתע בבהלה ומזדעזע. אני שמח שהפסקתי להאמין שאפשר להתקיים זה לצד זה בשכנות טובה עם הסאדו-מאזו, עכשיו זה קצת כמו סיגריות בשבילי, בא לך אחת אבל לא בא לך באמת לחזור לעשן.

אני יודע שלפה באים למצוא זיונים ולפלרטט ושהסיפור שלי הוא בגדר "חפירה" או "טחינת שכל" אבל משום מה נמשכתי למקום הזה דווקא עכשיו. אולי משום שאני רוצה לעשות שלום עם המאזוכיזם (בתנאים שלי כמובן) ויודע שפה זה אחד מבתי המקדש שלו.

אהבתי

Goldie Sunshine​(שולטת) • 16 בינו׳ 2014

כתיבה שבאה מכל הלב, התבוננות פנימית ללא מניירות וללא לקקנות.
כנות טהורה.
חבל שאין עוד אנשים כמוך

בכוח המוח{Aion} • 16 בינו׳ 2014

לרגע לא עולה בי ספק בכנות שלך, אבל פתאום אני חושבת לעצמי שזו דרך מצויינת לאתגר שולטות בבחינת:
הנה, יש מישהו עם הצרכים האלה, אבל הוא גם יתנגד התנגדות מלאה ואמיתית לרצון שלו, עד שהוא לא יוכל לעמוד בהשפעה שלי על אותו רצון.

לעניין עצמו: כולנו מתגעגעים לתמימות שלנו, בהרבה רבדים, לא רק מיניים, לא רק לכזו הקשורה להתמכרויות שלנו. אני חושבת שאתה לא בדיוק מדבר על תמימות, אלא בעיקר על התמכרות. אתה מוכן להגמל, כי זה משחית חלקים מסויימים, אבל בעצם מבקש להתחיל לאט ומחדש, כשאתה מבטיח לעצמך שמקסימום תעשן סיגריה אחת פעם ביומיים. זה דווקא יכול לעבוד, אבל אצל מעט מאוד אנשים, עם מבנה מסויים מאוד. הרוב המכריע פשוט חוזר לעשן.

אני לא מכירה אותך, אבל מהצד נראה לי שגם ההתחככות מחדש בעולם הזה, הוא חלק מהרצון לגרד את הצורך. את זה אני אומרת למרות שאני קוראת בתשומת לב את התגובות הדי נחרצות שלך בעניין הזה, שאני מסכימה רק לחלק מהאמור בהם, ונדמה לי שקיים בהן יסוד של חוסר איזון.

אם אתה חש ומרגיש שטוב לך עכשיו, שאפסנת את המזוכיזם שלך, שהמערכת שלך התנקתה, אז אולי לא שווה להסתובב לאחור, פן תהפוך לנציב מלח.

בכוח המוח{Aion} • 16 בינו׳ 2014

כפול.

הדורבנים​(נשלט) • 16 בינו׳ 2014

גם אני, כמו בכוח, חשבתי על האתגר לשולטות.. ואני גם חושב שהדרך החוצה מהדילמה, זאת שבחרת בה כפי שכתבת, לא מתאימה לכל אחד. בפרט, היא לא היתה מתאימה לי (ראה למטה). אבל אני חושב ששווה לך בהחלט לנסות אותה.

הנקודה היא שבצעירותי היה לי מעין חלום בהקיץ שמאוד דומה לדילמה הזו: הייתי מפנטז על סיפור מד"ב-פנטזיה כזו, שבה יש גיבור לוחם נשלט ומזוכיסט, ששתי מכשפות, טובה (לבנה), ורעה (שחורה), מנסות להשפיע עליו להיות בצד שלהם. שכלתנית, הוא בצד של הגבירה הלבנה. שניהם פועלים ביחד לאורך הסרט ונלחמים כדי למגר את הרוע ולהשליט טוב על הכוכב שלהם. הוא סוגד לה, לחוכמתה, לטוב ליבה, לרכותה. לאו דווקא לעוצמתה. היא לא כוחנית. היא ה"כף רגל הרכה" אצלך.

אבל בסוף הסרט/ספר'חלום, יש סצינה הדומה לסוף של "שובו של הג'די", מי שראה, ובא הגיבור נכנס לגוב האריות - לארמון של המכשפה הרעה, שרוצה לשכנע אותו ולפתות אותו לעבור לצד הרע, בניגוד לכל מה שהוא מאמין. ואז שאלתי את עצמי האם יש איזשהו נשלט, בעולם, שיצליח לעמוד בפיתוי הזה. אני לא בטוח. אני לא יודע האם אני הייתי עומד.

זאת שאלה מפחידה מאוד. האם אפשר לסגוד, בלי לקבל את תחושת האפסות? האם אפשר לרצות את הרגל, בלי לשאוף למגף השחור? האם אפשר לרומם מישהי בלי לעורר את הצורך לפגוע בעצמך שוב ושוב? לרומם בלי להיות מושפל? האם אפשר לבודד את הרוך שבנמיכות בלי לשאוף ולהדרדר לעינוג של השוט והכאב המנטלי?

הדרך בא אני בחרתי, וכנראה תמיד אבחר, היא לנתץ שוב ושוב כל דיכוטומיה אפשרית במוח שלי: מיניות מול זוגיות, אהבה מול פחד, רוע מול טוב. פנטזיה ומציאות ביחד.
במציאות/פנטזיה שאני בניתי לעצמי, אין שתי מלכות עם שני צבעים. אסור שיהיו.
יש מלכה אחת, שהיא גם רעה מאוד וגם טובה מאוד. בזמנים שונים ובאותו הזמן. הדבר היחידי המוחלט, הציווי היחיד, הוא שהיא השולטת. היא בפרט ונשים בכלל. שהעולם שייך לנשים, ושהאושר שלי, וכל מהותי הערכית, תלויים בזה.

איך זה עובד? פשוט, אצלי היא חייבת להיות מעבר לרוע. היא פשוט חזקה ממני, שולטת בי. אין לי כל מקום לשיפוטיות כלפיה. אחרת העולם יקרוס. והוא אכן קורס הרבה פעמים, כשהמוח שלי "מתמרד" וכועס עליה. ואז העולם וקם לתחייה שוב בזמן אחר, כאשר אני מבטל את השיפוטיות ונכנס תחת אחריותה.

זה כנראה טירוף, והפרעת התנהגות. אבל אין מה לעשות (:.

פור גוד • 16 בינו׳ 2014

פוג, זו כנראה התגובה הכנה והיפה ביותר שכתבת מזה זמן רב בעיני. ברכותיי. אתה חוזר לעצמך (:

{ נ.ב - מה שכן, קצת חבל לי שאנו תמיד שומעים רק את הצד שלך בתיאור אותם חיי-מופת של זוגיות פאמדומית, ונשללת מאיתנו הזכות הגדולה לשמוע גם את הצד שלה ובקולה שלה ( אבל אני מבין: שומה עלינו לכבד את זכות השתיקה הרועמת שלה ), כך שאיננו יכולים אף פעם לדעת כמה ממנה היא יציר דמיונך, וכמה ממנה היא מציאות בשר ודם, עור וגידים }.

Bagel • 21 בינו׳ 2014

אני מדבר על עידון, מבחינתי להתרגש מינית מנגיעה בכף רגל זה לא לעשן סיגריה, אין בזה שום דבר מזיק, נהפוך הוא, זה מקסים. פעם שעברה שגיליתי שאני אוהב לגעת בכף רגל התלהבתי מזה יותר מדי והדבר הפך אצלי לאובססיה שהלכה והעמיקה תודות לחסכים רגשיים אלו ואחרים, אותן בעיות רגשיות נפשיות שיכולות לגרום לאדם להפוך כל דבר מהנה ובלתי מזיק (ג'וינט מדי פעם, נשיקה לכף רגל, עוגת גבינה) לאובססיה מרעילה ולהרס עצמי (ג'וינט כל שעה עגולה, ליקוק נעליים, בליסת ג'אנק באופן קבוע).

יש רצון לגרד את הצורך רק אחרי שהומצא הצורך. התגובות שלי למה שקורה פה בפורום הזה (סוג של סלייב-דייט) הן אכן נחרצות, במיוחד כשעולות שאלות קיטבג מסוגים שונים, ואני בהחלט לא מאוזן, זאת אומרת, אני דוגל בהתנהגות בוגרת אחראית שמובילה לזוגיות אינטימית ובריאה. כמובן שאני קוץ בתחת אבל זה לא ממש מעניין אותי איך אחרים רואים אותי. זכותו של כל אחד להתמכר למיניות קיצונית ולחפש פרטנרים למימוש פנטזיות אלימות. זכותי לומר שזה לא התנהגות בריאה.

אגב, סיגריות זה עסק די מסוכן אבל די קל להיגמל מהן על ידי הפסקה טוטאלית. מין הוא קצת אחר, יותר דומה לאוכל, אפשר וצריך לנסות להגמל מהרגלים גרועים ומזיקים אבל אתה לא יכול להפסיק לאכול או להפסיק להיות יצור מיני. פעם הייתי נמס כאשר אישה היתה מבטאת רצון להיות אכזרית או רעה או אם היתה לה נטיה זדונית, תמיד הייתי מתאהב בגיבורות הרעות של הסרטים. היום אני קורא את הבולשיט מאחורי זה, השחקנית הרעה היא רק שחקנית והאישה הבאמת רעה היא חרא של בן אדם. זה עוזר לי קצת לרדת מהעץ שטיפסתי עליו בשקיקה שני עשורים.

פוסט מעניין!

Gekko​(נשלט) • 21 בינו׳ 2014

אז לדעתך אדם יכול למתן נטייה כזאת?

אם אתה משווה את זה לסיגריות אז אפשר למתן ואף להיגמל
אם אתה משווה את זה להומוסקסואליות אז אתה לא יכול להיות הומו רק קצת..

וכנראה ששתי השוואות לא יהיו מדוייקות

אפס אמיתי • 21 בינו׳ 2014

בייגל, כתיבתך קולחת ומדוייקת.
אני מוכרת להודות שאני לחלוטין מזדהה עם דבריך.

בטי בום​(שולטת) • 21 בינו׳ 2014

כתוב כל כך יפה וכנה, תענוג
ופור גוד הסר דאגה מלבך היא אמיתית לגמרי