בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

עוד מעט, זה יקרה.

לילימיי​(שולטת)
לפני 10 שנים • 1 בפבר׳ 2014

עוד מעט, זה יקרה.

לילימיי​(שולטת) • 1 בפבר׳ 2014

כןן, זהו פוסט
בלי חור תחת קטן.
שום דבר פה, לא זולג
חוץ מהדמעות שהציפו אותי, מבפנים.

אני מכירה אותה במסגרת עבודתי.
היא אישה זקנה, מאוד זקנה.
לאחרונה, היא קצת מבולבלת.
אני רואה עליה את השינוי שעובר,
ואין לי אלא, לגרום לה להרגיש
יותר בנוח.

לא קל להיות קשיש בימינו.
הכל כל כך מהיר,
כל כך רועש מסביב.
כולם רצים ורצים.
והם, הקשישים, שוכחים את המקל שלהם
כמעט בכל מקום, בו הם עוצרים.

אני מביטה בה, היא מבולבלת.
נלחצת מהקידמה, הדוחקת בה.
כואב לי.
כואב לי בלב, לראותה כך.
אני לא מכירה אותה אישית,
רק שלום שלום.
היא מחפשת, נלחצת...והכל מתבלבל.
מחפשת את הכסף, את המשקפיים
את מקל ההליכה, המונח בצד.

"זה בסדר" אני אומרת.
"הכל בסדר".
היא נלחצת, מרגישה שלא בנוח.
מהאיטיות שבה.
מהאנשים שסביב.
"סליחה, שאני מתעכבת" היא מתנצלת.
כואב לי.
הדמעות שורפות לי את הלב.

"הביטי בי!" אני אומרת לה.
עוטפת אותה בחום אנושי,
שמזמן לא הרגישה.
"רק אני ואת פה עכשיו,
ויש לי את כל הזמן שבעולם".
היא מביטה בי, מחייכת.
בפנים חרושות קמטים.
קמטים, של חיים שלמים.
של שנים שעברו ולא יחזרו עוד.

"תודה" היא אומרת.
"את הכי מבינה אותנו" היא מוסיפה.
ואני, אני מסמיקה לי בשקט.

עוד מעט, בלי שנרגיש
זה יקרה.
לכולנו.

סבלנות.
סובלנות.
הלוואי, וכשנגיע לשם
יהיה מישהו רך, עומד מולנו.
    התגובה האהובה בשרשור
*מנגינה*{התווים שלו}
לפני 10 שנים • 2 בפבר׳ 2014
*מנגינה*{התווים שלו} • 2 בפבר׳ 2014
מתוך המילים נשקפות דמויות מוכרות לכולנו:
סבא, סבתא, אבא, אמא, השכן....
ביום מן הימים כנראה גם אנו נהיה חלק מהרשימה.
אותנטי מרגש ונוגע.
נולי
לפני 10 שנים • 2 בפבר׳ 2014
נולי • 2 בפבר׳ 2014
אמן.
Anan-Sagol​(שולט)
לפני 10 שנים • 6 בפבר׳ 2014

מניסיון, זה נוגע

Anan-Sagol​(שולט) • 6 בפבר׳ 2014
חוותי את שנותיה האחרונות של אימי ז"ל, זה דמה למה שנולי רשמה בצורה כה נפלאה.
אני בחור די קשוח ועמיד, זה היה לי קשה ומתסכל.
כן בכיתי בלילה.

סופ"ש מקסים לכולנו.