מחויותי אצל היועצת.

Bagel • 12 באפר׳ 2014

אני כמובן שמח שהדברים שאני אומר מטרידים אותך וגורמים לך קצת לחשוב מחוץ לקופסאת התחכומים והטריקים שלך. התגובות האינפנטיליות והנסיונות הילדותיים להרגיז אותי בכדי שאחטיף לך הם כמובן תגובה ששווה לך לבדוק עם עצמך בעזרת מטפל טוב.

אני לא מטפל ומעדיף להתאבד מאשר להיות קופירייטר, אני אדם מהישוב שקם בוקר אחד וגילה שהוא סוטה מין והחליט לעשות עם זה משהו זולת אוננות. מצטער שזה גורם לך להרגיש קצת מאוים, אם תצליח להתגבר על השטויות של עצמך אולי תוכל להפיק קצת תועלת מהדברים שלי.

Bagel • 12 באפר׳ 2014

לא קצת התממות, הרבה מאוד.

Bagel • 12 באפר׳ 2014

לא קצת התממות, הרבה מאוד.

המלט • 12 באפר׳ 2014

אתה קורא לפעמים מה שאתה כותב ?? כמה שטויות באיצטלה כאילו אינטלקטואלית אתה יכול להשפריץ בשרשור אחד? תנוח.

המלט • 12 באפר׳ 2014

המלט • 12 באפר׳ 2014

במידה שבדס״מ הינו ביטוי להעדפות מיניות ולא יותר, איני חושב שאפשר להחיל עליו שיפוט ערכי או מוסרי, כפי שנעשה כאן. לפיכך, אין שום משמעות עצמאית ובלתי תלויה ל״בעייתיות״ שיש בבדס״מ. ה״בעייתיות״ היא כזו, ככל שהיא מפריעה לפלוני. אך מה שמפריע לפלוני דווקא מפרה מאד את חברו, ושבה הקושיה למקומה: היכן אם כן ה״בעייה״? אני מציע הסבר סוציולוגי: כחברה, יש לנו דגמים מועדפים למערכות יחסים. בחברה שלנו עדיף לחיות במסגרות חברתיות קטנות הנקראות ׳משפחות׳. זוג זה בסדר, ובלבד שלא יחכו יותר מדי זמן עם העמדת צאצאים. עדיף משפחה עם ילדים. זוג זה בסדר, אבל עדיף אישה וגבר ולא זוג חד-מיני. מין זה בסדר, אבל עדיף בלי מכות ואלימות. עדיף למי? לחברה. ומי זו החברה? זה אתם ואני. bagel, bondage, רפאל ופייה. אבל לא רק אתם, אלא גם כל מי שמסביב - קרובים ורחוקים.

קבלו תרגיל מחשבתי: דמיינו שני בני אדם על אי בודד -- ונניח שיחסיהם כוללים xyz, ש2889, a##4, וגם בדס״מ. הנחת היסוד היא שאנשים לא עושים מה שלא טוב להם - וזו הנחה חשובה - כי אם מקבלים אותה, לא תיתכן שום בעייתיות בבדס״מ, או ב xyz, או ב a##4. הבעייתיות מתחילה כאשר יש חברה מסביב שעוסקת במיון ושיפוטֿ, ומלים כמו ״השפלה״ - שאף פעם אינן עומדות בפני עצמן אלא תמיד נושאות מטען עצום של משמעות שנאספה עם הזמן על ידי הקולקטיב החברתי. רפאל -- אלמלא הסוציולוגיה, לא היית יכול להחיל ״השפלה״ על יחסי מין בין שניים. עצם העובדה שאתה יכול, מפקיעה את הפרטיות מידי השניים והופכת את העדפותיהם האישיות לנחלת הכלל. אם יש איזושהי בעיייתיות, היא מצויה בדיוק בזאת.

זאלופון​(שולט) • 12 באפר׳ 2014

למה, בעצם?

בסופו של דבר, התשובה לשאלה "למה", אם תימצא כזו בכלל, תהיה סיפור כלשהו שאדם מספר לעצמו ובוחר להאמין בו, שהרי איש לא באמת יודע למה. אם הסיפור שבחר מסייע לו באופן כלשהו לעבד דברים עם עצמו, אחלה. אבל אם זה לא שבור, למה לנסות לתקן? אם אדם שלם עם תשוקותיו, או לכל הפחות מקבל אותן, מה תועלת יפיק מהתחבטויות, ספקות ונבירות?

אני לא יודע מהיכן החשקים הללו באים או באיזו מידה הם אפלים. אלה שאלות מעניינות מאוד, שבהתאם מולידות דיונים מעניינים. אבל במעבר מהרמה האקדמית לפרקטית, בחיי היומיום של אדם, השאלות הללו פחות חשובות בעיניי מהשאלה הבסיסית: האם טוב לאדם ולסביבתו עם החשקים שלו ואופן יישומם, או לא.

פייה{O} • 12 באפר׳ 2014

אני מאוד מסכימה איתך לגבי השאלה הבסיסית.

אבל קודם כל, יתכן שאני טועה אבל לפי התרשמותי האישית יש כאן אחוז לא מבוטל של אנשים שמאוד לא חיים בשלום ובשלווה עם החשקים הבדסמים שלהם, אלא משלמים עליהם מחיר כבד (בזוגיות, ילדים, כסף או חיי תסכול).

מעבר לזה, אני לא חושבת שאפשר להתעלם מהדיסוננס שציין רפאל.
התשוקה שלי להיות משועבדת, למשל, מתנגשת עם אחד הערכים החשובים ביותר בעיני והוא שאדם צריך לשאת באחריות על עצמו ומעשיו ובשביל זה צריך אוטונומיה.

להגיד שהכל כאן סבבה אגוזים ולא אפל זה גם טמינת ראש בחול וגם, אם להיות כנה, קצת טרן אוף, כי מה בעצם מדליק בלהיות נורמלי ולא אפלולי?

המלט • 12 באפר׳ 2014

[quote="פייה"]

וזהו ביטוי טיפוסי לכך שאת זקוקה לחברה (society) על מנת לממש את הבדסמ שלך.

Bagel • 13 באפר׳ 2014

יש חשיבות לצד החברתי אבל אני דווקא פחות מתרגש מהנורמה ההתנהגותית ואיך החברה מגדירה אותה. אני מתייחס לצד הפסיכולוגי האישי, זאת אומרת איך הניגוד הבדס"מי עובד במישור הפרטי.

קח למשל קוקולד. אדם מתרגש מינית ממישהי שמזלזלת בו וששוכבת עם אחרים, מולו ובהתרסה. הוא ניזון מהתחושות שסיטואציה כזאת מיצרת ומפיק עונג גדול. אבל המשחק הוא כל כך עדין עד כדי בלתי אפשרי, הרי האישה בסוף אולי תעזוב אותו באמת, תפסיק לאהוב אותו, תשכב עם אחרים ומתישהו תסלק אותו מהחדר ומחייה ואז מה? תשוקתו שרפה את עצמה.

קח מזוכיסט שרוצה שינגבו עליו נעליים וישתמשו בו. האדם משיג חוזה, חותם עליו, החוזה מכתיב תנאים - האישה משתמשת באיש מתי שבא לה ואיך שבה לו, זאת אומרת קוראת לו בשביל תשמישי נעליים ורגליים ואולי מדי פעם ניקוי עכוז. יותר מזה לא יקבל. הוא מבסוט, מזין את הפנטזיה שלו, מגשים את עצמו וגומר חזק חדשות לבקרים, מרגיש בחיים. אבל מהו אותו שימוש? הוא הרי משתמש באישה, מחפיץ אותה ומנענע אותה כמו בובה על חוט. ומי צריכה בכלל להשתמש כך בגבר? הוא יגיע לשיא הריגוש כאשר היא לא תאהב אותו ולא תרצה אותו, כך השימוש יהיה באמת כואב ולכן מרגש. אבל אז היא תדיר אותו מחייה, תסלק אותו, לא תרצה אותו.

הרצון להיות בלתי רצוי אבל נוכח בחדר הוא כמובן פרדוקסלי, מכך ניזונים הרבה אנשים עם פנטזיות שימוש, בית שימוש, סאב, כנוע, עבד וכו" יחס טוב מדי יביא לכעס על האישה, יחס רע ירגש אבל גם יפגע, הפגיעה תהיה נעימה אבל גם מזעזעת. השתן הוא מסריח אבל הוא גם נקטר אלים, רימינג של תחת ללא מקלחת זה בעצם שאריות של צואה אבל לא ממש הצואה עצמה. זהו משחק ילדים. שימי רגלך על פרצופי, אני שלך ואתה לא שלי.

כמעט כל מי שכתב על סאדו מאזו, ובעיקר על מאזו, כתב סיפורים מבעסים. זה תמיד מרגש ומחרמן אבל עם סוף מבעס. וונוס בפרווה, ירח מר, סיפורי חנוך לווין - הכל עם סוף רע, למה? יש משהו שמכלה את עצמו מובנה בתוך הפנטזיות הקיצוניות האלו. ושווה להתייחס אליו, לדוש בו קצת. לדעת שהוא שבתוך הריגוש הזה קיימת גם קצת סכנה. לא היינו רוצים לפגוע במישהו גם אם המישהו הזה הוא אנחנו.