קולר של כלב (סיפור שהיה)

קולר של כלב (סיפור שהיה)

zedisded • 13 באפר׳ 2014

"ביום שלישי בבוקר, תביא איתך רצועה וקולר של כלב"

זה מה שהיה כתוב במייל.

רק שלושה ימים אני מכיר אותו, את האדון הזה. "תכתוב על עצמך" הוא ביקש. "הכל, מהתחלה, מסכת"

הוא לא ידע שאני אוהב לכתוב הוא לא ידע שאני יודע לכתוב. "בואנה אתה לא מאמין איך הוא כותב" ככה הוא אמר לעבד השני שלוש דקות אחרי שעמדנו זה לצד זה, עירומים על ארבע.

"יהיה קולר ורצועה" כתבתי חזרה, מרגיש את הרעד בשיפולי הבטן. לא רק פחד היה שם.

שעה אחרי זה הגיע עוד מייל. לתיבה שלי, זו שאפשר לקרוא גם בעבודה. "קולר קטן. קטן מאד. זה לא הצוואר שלך שצריך להכנס לשם"

"תנשום" אני אומר לעצמי תנשום. לא הצוואר. קולר. מה הבעיה?

במייל השלישי היה כתוב בפירוש "אבל הרצועה צריכה להיות של כלבים אימתניים" רעד למטה, חולשה ברגליים. "אימתניים" הוא כתב. זה אומר שהוא אינטליגנט לפחות. לא ערס. ערס היה כותב "גדולים". נו טוב. אני אגש לחנות החיות. אנסה לחבר איזה סיפור שיסביר למוכר או המוכרת למה אני מחפש קולר לכלב קטנטן ומנסה לחבר לו רצועה של אמסטף

המייל הרביעי הגיע די מהר: "היום. תמונות, אלי למייל"

דקה לפני הסגירה הגעתי לחנות. בגיחה שלא היתה מביישת בוגר סיירת מטכל חודר לפינה הקיצונית ומוריד במהירות קולרים. מגלה שרובם לא נסגרים עד הסוף. מוצא את זה שכן, מסתיר עם הגוף, סוגר עד הסוף. בינגו! נסגר. עכשיו מהר, רצועה, "אימתניים" הוא אמר. מתכת כסופה נראית לי מתאימה לאימתני שכמוני. לקופה. המוכרת עסוקה. "כמה זה"? שילמתי. אני בחוץ.

בבית אני מגלה שמה שטוב לצוואר של כלב לא ממש עובד לאיבר מין גברי ממוצע. משיכה קטנה בשרשרת הכסף החדשה שלי מעיפה את כל הקונסטרוקציה הזו לקיבינימט. עכשיו לך ותיתן לו למשוך ככה. אני איש רציני, חושב, מנסה, מתאמן. הגעתי לנוסחת הקסם. ככה נראה לי. מחובר יחסית טוב. מושך - כואב אבל נשאר. מחבר לידית של הדלת, הולך קדימה אחורה, נשאר! יש. עכשיו תמונות. מראה, זוית. המשימה הושלמה. קדימה למייל ואחרי זה למיטה. גם הפנטזיות דורשות את חלקן.

המייל הבא הגיע בבוקר. אני בעבודה. "יופי לך, אבל המתכת לא משהו. אני ביקשתי עור. לך לחנות תחליף" קטן עלי. היא לא תזכור שהקולר היה קטן. נינוח ורגוע אני אבדוק רצועות. מה יותר הגיוני מגבר שבודק רצועות נוחות לכלב הגדול שלו. קצת אינטרנט - לא מבין כלום בכלבים - להמציא איזה גזע שהמילה "אימתני" הולמת אותו, ולהיות מסוגל לדבר על "בובי" המתוק שלי במשך שלוש דקות... החלפת רצועה. קטן עלי.

והנה המייל המכריע: במילים האלו "תגיד למוכרת שהאדון שלך לא אהב עליך את המתכת. הוא מעדיף אותך בעור. על הדרך תבקש ממנה טיפים לאילוף. אה, ותקליט. אני רוצה את ההקלטה"

למצוא עמוד להאחז בו. לנשום. חרמנות ופחד, תמיד הלכו טוב יחד (מתוך שיר של ביאליק לילדי גן סאדו) "אין לי חולצה עם כיס לשים בה את הטלפון" זו המחשבה הראשונה, אני צריך לעבור בבית. "צהרים" זו השניה. זה צריך להיות בצהריים, החנות ריקה, המוכרת משועממת. מקסימום היא קוראת למשטרה ואני בורח. רחובות ריקים פנויים...

"אדוני" ככה אני במייל תשובה "זה לא פייר. זו הטרדה מינית של המוכרת. היא עשויה להיות סתם אדם רגיל ווינילי שלא מרגיש נח עם השיחה הזו. אני לא יכול ממש לדבר איתה על זה"

אין רחמים במייל שלו - בכלל, רחמים, כמו שאגלה די מהר, לא הצד החזק אצלו... "תמצא משהו, אתה יצירתי. אני רוצה שיהיה לה מה לספר לחברות אחר כך"

זה מרגיע. אולי טיפים לאילוף לא אקבל אבל כל מה שלא אגיד עד שהיא תזרוק אותי מהחנות ייתן לה חומר לסיפורי "אתן לא מאמינות איזה טיפוסים מגיעים היום לחנויות לחיות מחמד" ניצלתי. אצא מזה במבוכה אבל בלי אזיקים. אני מתכוון בלי כאלה של שוטר אמיתי מעוצבן בדרך לאנשהוא...

צהרים. החנות ריקה. אני בחולצת כפתורים עם כיס, מכשיר על הקלטה. נכנס. "שלום", "שלום גם לך" חסרת סבלנות "אהמממ... הייתי פה אתמול" "כן..." קצרת רוח. אני מת. היא אפילו לא משועממת "קניתי כמה פריטים" "נו דבר. מה הבעיה?"

"אהממממ..." קפיצת ראש מעזריאלי בלי מצנח "זה הולך להיות המשפט הכי מוזר ששמעת בחנות, אבל אל תכעסי"

"דבר" קוצר רוח הוא הדבר הכי גרוע במצב כזה, אפילו לא חיוך סקרן. סתם "דבר" שיט...

"האדון שלי אמר שהוא לא אוהב את רצועת המתכת, הוא אמר לי לחפש עור. ואתמול לא ראיתי שום רצועת עור" הנה, יצאו המילים, ועכשיו, לידיס אנד גנטלמן, האב יו ריץ דה ורדיקט? ממתין שפוף לגזר הדין או לגערה כעוסה שתבעט אותי החוצה מחנות החיות שליד הבית שלי...

"דווקא יש. לך לקיר ההוא, בסוף יש כמה מעור. תבחר"

אהההההה. אני לא מאמין "את בסדר עם זה? כלומר... לא נפגעת?"

"לא" ביבושת "פגשתי כבר מספיק אנשים מוזרים בחיי, אתה רוצה להחליף? יש לך את הקבלה מאתמול?"

"לא. לא להחליף. היית טובה אלי. למה שאחליף? אקנה גם את זו" אם כל ההשפלה הזו תסתיים בעוד קצת כסף, מי אני שאתלונן.

"תגידי, סליחה שאני שואל, אם כבר את עוזרת לי, יש בעייה גם עם הקולר. אני צריך קולר קטן"

היא קמה מאחורי הדלפק והולכת לסטנד הקולרים "קח של גורים, הנה, כזה, תראה, נסגר די קטן, אתה יכול לשחק עם החורים"

בחיי שעמד לי על הלשון להתחכם ולומר שלא אני אמור לשחק, ובטח לא עם החורים האלו, אבל ממש לא רציתי למשוך את החבל יתר על המידה (ובטח לא כשהוא לא מחובר אלי...) "אהמממ... " ככה אני, "אהממממממממ."

"מה הבעיה? זה באמת לגורים. תראה"

"תראי, אהממממ... איך לומר את זה? טוב.... " עיניים מעל הראש שלה, פנים עם סומק של ישבן מוצלף "זה לא הצוואר שצריך להיכנס לשם..." פאק מי... אני לוקח בגדול כל ערב חברה עם סיפורי "הדברים המטורפים שעשיתי בחיים" בגדול.. בהליכה. על ארבע. עם יד קשורה מאחורי הגב... כלומר... לא חשוב. מבוכה ומשחקי מילים הולכים אצלי יופי. ככה אני מתעל את הפחד.

"אז מה צריך. אה..." היא מבינה פתאום "הזהו שלך? הבנתי. תנסה את אלו למטה, זה גומי סטריפ. נמתח מאד. ונסגר ממש קטן. זה יתהדק עליך ולא יפול"

"אז מה צריך? אה... הזהו שלך?" אחרי המילים בנות האלמוות של בן גוריון בהכרזת המדינה המשפט הזה ייכנס לפנתיאון המילים שאזכור לנצח... "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" איפה היית כשרבן נרצח? מה לבשת? זוכר כן? איפה היית כשמוכרת בחנות לחיות מחמד אמרה "הזהו שלך" בטבעיות של קופאית בסופר.

משם הדרך לשיחה קולחת היתה קלה. וטיפים לאילוף: "בכל פעם שאתה הולך קדימה הוא צריך למשוך לך ברצועה. ככה. (מדגימה) שתבין. ואתה גם צריך להכיר את הריח של הבית מהצד של הדלת ומהצד של החוץ שלא תתבלבל.

אם הייתי יודע איך תיראה המשיכה הזו וכמה היא תכאב, אולי הייתי מוחק אותה מההקלטה שערכתי בתוכנה ביתית, מוחק ממנה קולות של קונים נכנסים ויוצאים ורגעי שתיקה. אבל מלבד זה שלחתי אותה כמו שהיא, שילמתי מחיר גבוה על רצועת עור מדהימה ביופיה ("תחלקי לי לשני תשלומים?") צעצוע כלבים בתור טיפ. אם רק הייתי יודע מה המחיר הכולל שאני אשלם בסופו של בוקר אביבי על הקניה הזו, הייתי מחייך קצת פחות כשיצאתי מהחנות. אבל פה אני עוצר, ומשאיר את ההמשך לפרק הבא (בקרוב)