אוגוסט

אוגוסט

הפולניה​(אחרת) • 1 באוג׳ 2004

לא אוהב את הקיץ. ממש לא אוהב אותו. בקיץ הכל קיצוני כל כך- או שחם מידי או שקר מידי.
בפנים המזגנים עובדים בלי הרף, הקור המלאכותי שלהם חודר לעצמותי ומקשה את שרירי, ובחוץ החום והלחות מעיקים ומכבידים על הנשימה.

בקיץ אפילו פעולה פשוטה כמו להכנס לרכב חונה נעשית משימה לא נעימה. כל פעם שאני נכנס למכונית שבושלה כמה שעות בלהט השמש אני נזכר בילדים האומללים ההם שנשכחו בטעות במכוניות ומתחלחל, ואחר כך נוזף בעצמי על עודף הרגישות שלי.
החיים הרי חייבים להמשך גם בקיץ למרות שקופסת המתכת החמה כולאת בתוכה אויר לוהט שחורך את ראותי, והמגע הרותח של ההגה על כף ידי מקשה על הנהיגה.

לא אוהב קיץ. בשנים האחרונות אפילו הים איבד את כוחו לנחם אותי בגלל המדוזות והזיהום. מכל חודשי הקיץ השנוא עלי ביותר הוא אוגוסט - החודש הארור הזה - שום דבר לא מתנהל כהלכה באוגוסט.
סוף יולי תחילת אוגוסט היא התקופה הכי קשה בשנה. הכל רותח, אנשים מתלקחים בזעם מכל דבר קטן, הכל משתבש. כל מי שאני צריך לברר איתו מישהו נסע לחו"ל, כל עסק שאני מתקשר אליו עונה לי בקול של משיבון שכולם בחופש ונא לחזור אחרי אוגוסט.

אפילו הקייטנות נגמרו, הרחובות מלאים ילדים משועממים, גם שידורי הטלויזיה הפכו מטופשים וקופצניים להכעיס, נדמה שהמוח הקולקטיבי של ישראל יצא לחופש.
אוגוסט היא עונת הכנסים וימי העיון אצלו, ומשום מה הם מתקיימים בפינות הכי מרוחקות ונידחות של ארצנו.

"למה כנס של מחוז הצפון צריך להיות באילת?" השתוממתי עוד במאי.
"ככה זה." הוא ענה בפיזור נפש, רוכן מעל ערמת עבודות שבדק. "אולי השיגו דיל או משהו? מה זה חשוב?" השליך את העט מידו בקוצר רוח.
"בוא הנה, תעשה לי מסג' בגב, אני הרוס מעייפות. יופי! כאן, וכאן, ויותר למטה, ועוד יותר למטה ..."
כרגיל אצלנו כל מסג' נגמר כשאני כורע בין הרגלים שלו, פי עסוק מכדי לדבר. בזמנו הכנס ההוא פרח לגמרי ממוחי, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת.

אוגוסט עומד בפתח, לכנס באילת צרפו עוד יומים של חופש לגיבוש ולהתאוששות מהנסיעה. מיד אחר כך מתקיים יום עיון מאוד מאוד חשוב בים המלח, יום אחד שנמתח באורח פלא לשלושה ימים - עוד דיל של ועד העובדים החרוץ מידי של הארגון עובדים הזה ששובת בזמן הלימודים, אבל פעיל להפליא בחופש הגדול.
"אתה מבין שאין טעם שמאילת אני אחזור הביתה לצפון כשיומים אחר כך יש יום עיון בים המלח." הוא אומר לי בקול ההגיוני והבוגר ההוא שאני שונא.
"ואיפה תישן עד שיתחיל היום עיון?" אני שואל, מנסה לחקות את הטון הבוגר שלו.
"חשבתי לקפוץ לביקור בדימונה. יש לי שם מכר ותיק זוכר את ד.? מזמן לא הייתי במכתש רמון, זוכר שבקרנו שם לפני כמה שנים?"
כן. אני זוכר. שנאתי את הביקור ההוא ואת המכר ההוא שלו שלטש בו מבטים חומדים. תיעבתי את המדבר, את הזבובים, ואת המכתש הצחיח. אני זקוק ללחות של הצפון, לירק, לאויר הצונן, לעצים ולפרחים של הגליל. צוקים קרחים, ומרחבי מדבר נוראי הוד לא מדברים אלי. אני נובל במקומות היבשים, הצחיחים והחמים הללו. הוא פורח.
"יוצא שלא תהיה בבית כמעט שבועיים." אני עושה חשבון זריז וצל שחור ועצוב מתחיל לזחול לנשמתי.

הוא מחייך, ספק בשמחה ספק בהתנצלות. "כן. הייתי מזמין אותך, אבל הבנות נוסעות לפראג ואין לנו עם מי להשאיר את הילד, וחוץ מזה אתה שונא את האזור ההוא. לא נורא, תנוח קצת ממני. תוכל לישון באלכסון."
"שונא לישון באלכסון." אני רוטן בזעף.
"אני יודע, אבל תנסה. גם אני אתגעגע אליך." הוא מנסה לפייס אותי, מעביר את ידו על כתפי ומשם לחזי ולבטני, חופן את אשכי ביד חמה, מועך את גופי תחת גופו.
"עזוב אותי!" אני דוחף אותו מעלי בזעם.
הוא צוחק רכות. "באמת? לעזוב אותך?" וכבר הוא מעלי, מרתק אותי תחתיו, מתגרה בי כמו שרק הוא יודע – בעת ובעונה אחת הוא נושך ומנשק, מלטף וצובט, מכאיב ביד אחת ומענג בשניה.
"אל תעשה פרצוף כזה. אתה תהיה בסדר גמור. שבועיים זה כלום." הוא פוסק הרבה אחר כך, כשאנחנו מתקלחים יחד.
כנאה שאני ממשיך לעשות פרצוף כזה. "גם אני שתקתי כשיצאת למילואים לשבועיים." הוא מזכיר לי.
"לא נכון. לא שתקת, וגם גילחת אותי." אני מוחה והזכרון ההוא, הרחוק, מרטיט אותי מחדש.
"אתה רוצה לגלח אותי גם?" הוא צוחק. מניח את ידיו על כתפי משועשע. "איפה אתה רוצה לגלח אותי? כאן?" הוא מוריד אותי על ברכי, לוחץ את פני אל ערוותו המתולתלת. כל גופו הדק והכהה חלק לגמרי משיער ורק שער חלציו שחור, מבריק וסמיך.
אני לוחץ את פני אל התלתלים הרכים הממסגרים את הזין שלו, שואף את ריחו מלוא ראותי ומבין שאני מתחיל להפרד ממנו כבר עכשיו.
"תזהר ע. אתה משחק באש." הוא מגחך, גאה באברו ששב להזדקף בפי למרות שרק לפני כמה דקות ...
"לא אכפת לי." אני מסנן בזעף, וממשיך לשחק באש שבין רגליו.

"בוא, בוא, עכשיו תורך." הוא מושך אותי אליו, מורח את הזין שלי שגם הוא שב להראות סימני חיים בקרם קריר, ואז מושיב אותי על הכסא התמים למראה שעומד בצניעות בפינת המקלחת שלנו, ממתין כל חייו רק להזדמנויות הנדירות ההן.
הוא נעמד בין ברכי, מפנה אלי את ישבנו. רועד כולי אני מפריד את פלחי העכוז השרירים והשחומים ומחדיר את לשוני לתוך הפתח העגול והכהה שטעמו חריף ומריר, מלוח ומתוק. חבל שהוא מרשה לי לעשות את זה לעיתים כל כך רחוקות. אני כל כך אוהב את הטעם הזה שלו, הייתי מוכן לפנק בלשוני את חור התחת שלו עוד זמן רב, אבל אחרי כמה דקות הוא מנמיך את גופו עד שהזין שלי נמצא בדיוק מול הפתח העגול והמתוק של ישבנו.
אני מניח ידים על מותניו, משפד אותו עלי בזהירות. חש איך האבר הקשה שלי חודר לתוך הרכות המתמסרת והלחה של גופו, איך השרירים ההדוקים של החור שלו נפרמים ונכנעים לקשיחות התקיפה של אברי הזקוף ולא יודע את נפשי מרוב עונג.
אני כל כך אוהב את זה - את החדירה האיטית הזו לתוכו, את תחושת גופו המתנחשל מעלי.
נשען עלי בכל כובדו הוא מניח את כף ידי על אברו הזקוף ואחר שומט את ידיו לצדדים, עכשיו הוא נתון לגמרי בידי. אני כל כך אוהב אותו כשהוא מרשה לעצמו להשתחרר ככה בזרועותי - גונח, מתפתל, צועק בהנאה. הנאתו מעצימה את הנאתי מאה מונים.
הזכרון המתוק הזה ינחם אותי במשך ימי הבדידות החמים והלחים הצפויים לי בלעדיו.

הוא יוצא עוד מעט. במו ידי ארזתי את חפציו, בדקתי שלא חסר כלום, קניתי עוד בטריה לנייד שלו, הטמנתי עוד ספר חדש בין גרביו.
אני מחייך, מראה פנים צוהלות, מאחל לו בילוי נעים, מבטיח שהכל יהיה בסדר. מסתיר את העצב שלי עמוק בפנים.
הנה - עוד נשיקה, עוד חיבוק ליד המכונית, נפנוף אחרון והוא איננו.
אני שב הביתה. הילד יושב מול כוס הקקאו שהכנתי ומביט בי במבטו הפקחי, ושוב אני נדהם כמה הוא דומה לו. אותן עיניים כהות מלוכסנות ממוסגרות בריסים עבותים, אותו חיוך, אותה הטיית ראש חיננית.
"מה אתה עצוב כל כך? שבועיים זה כלום. כולה אילת. זה לא חוץ לארץ." הוא מלטף את זרועי בניסיון ילדותי לנחם אותי.
"אני יודע חמוד, זה בסדר, אני לא עצוב." אני משקר לו ומפנה את גבי אליו בתירוץ של הכנת קפה.
"טוב, אני חייב להספיק להסעה. היום המסיבת סיום של הקייטנה, תזכור שהיום אני חוזר מוקדם." הוא מזכיר לי.
"קח מפתחות שלא תתקע שוב בחוץ, ואל תשכח הפעם את הכובע."
"ב ס ד ר !" הוא מסנן בקוצר רוח. נשמע בדיוק כמו א. "אל תהיה פולניה כזו." ופתאום הוא מחבק את מותני ולוחץ אלי את גופו הדק והרזה, מניח את לחיו על גבי.
"לפעמים כשאני לבד ועצוב לי אני בוכה." הוא אומר לי בקול שקט ובורח מהר.

איזה ילד מדהים! אין לי מושג איך הוא יצא כזה. לעומת הצרות שהוא עבר עד שהגיע לבית שלנו הצרות שלי הן כאין וכאפס.
איזה גלגולים עברו עליו בשנות חייו הכל כך קצרות, ובכל זאת הוא תמיד שמח, תמיד אופטימי, תמיד שר, ובאמת, מה זה כבר שבועיים?
לכל אחד מגיעה חופשה קטנה, והרי רוב הזמן הוא יהיה תקוע במלון מקורר מידי וישמע הרצאות משעממות.
אז הוא יבלה יומים אצל המכר ההוא שלו בדימונה, אז מה ? בסוף הוא יחזור אלי.
אני נושא את ספל הקפה הלוהט לשולחן המטבח, פורס עוגה, מנסה ללגום קצת, ואז מניח את ראשי בין ידי ובוכה.