פסיכולוג bdsm friendly

פור גוד • 21 באפר׳ 2015

דבר אחד קטן שכחתי לציין, אישה אחרת.
בכוונת-מכוון לא נכנסתי בינתיים לבעייה של "התחלואה הכפולה" (שהזכרת ). אבל אם תרצי, נדבר גם עליה. כי בכול בתי החולים יש כמובן היום גם מחלקה המיועדת במיוחד לאנשים הללו. אבל לא רק שלגבי רובם, מה שקוראים לו לעיתים ה"אבחנה הראשונית", כלומר השאלה מה קדם למה ( האם מחלת הנפש שלו התפתחה בעקבות השימוש , או האם הוא התחיל להשתמש בעקבות מחלת-הנפש שלו ) אינה מענייננת בעיני יותר מדי, וגם בהמון מקרים גם לא ניתן ממש להכריע בה -,מה שחשוב לי שתדעי כרגע הוא שאנחנו פוגשים בקבוצות המון מהם, המון ! אנשים בדיכאון-קליני הארד-קור, מאני-דפרסיביים רבים כחול אשר על שפת הים, סכיזופרנים, ומה שרק תרצי...
אבל בקבוצות יש מספיק "כוח", מספיק "החלמה", ומספיק "אהבה" כדי להחזיק את זה ולהכיל את זה בלי שום בעייה. ממש בלי שום בעייה. וזה אולי המקום היחידי כיום בשדה-החברתי שבו הם יכולים להרגיש בבית.
רק בקבוצה האחרונה שהנחיתי הגיע בחור עם "תסמונת טורט" - אחת התסמונות האהובות עליי ביותר ! - ואני רוצה שתדמייני עכשו את הקצה הכי פרוע של הסקאלה ( אבל בלי שום קשר, מותק של בחור ). הוא לא יכול היה להפסיק לדבר לעצמו, לא יכול היה להפסיק להעיף תיקים לכול הכיונים, לא היה מסוגל לשבת במקום בשקט אפילו רבע דקה, ומדי פעם גם סינן כמה מילים גסות שפשוט שפכו אותי מצחוק.
אבל הפגישה התנהלה כסדרה, ממש בלי שום בעיות,
ואין לי בכלל ספק שהוא יחזור, כמו שאומרים, גם בשבוע הבא (:

Bagel • 28 באפר׳ 2015

המאזוכיסט אף פעם לא ייכנס בשערי השפיות לחלוטין, גם אם יוציאו את מחלתו מספר המחלות הנפשיות. הקשר היחיד בין הומוסקסואליות לבין מאזוכיזם הוא שהן שתי תופעות מיניות יוצאות דופן אבל בניגוד למאזוכיזם, ההומוסקסואליות, או החד-מיניות, היא עניין די טבעי וגם נמצאת בטבע ולא בהכרח תוצאה של עיוות או קימוט, הומואים יכולים (והרבה מהם גם מצליחים) לקיים מערכות יחסים אוהבות שמושתתות על עינוג הדדי וקרבה אינטימית - התנאי הבסיסי לזוגיות ארוכת שנים. אין בחד מיניות כשלעצמה שום אלמנט פרדוקסלי שמרמז על הרס עצמי.

הסאדו-מאזו קשור לאגרסיביות ותיעוב עצמי ולמרות שאצל רוב המשתתפים פה הוא עטוף בצלופן מרשרש של עונג מיני, מדובר בנטיה די קיצונית ובאנשים די אינטנסיביים. מי שבוחר להתייחס לנטיה המינית שלו ברצינות לא יכול לטהר אותה ולחלום שיום אחד הבעיות הנפשיות שלו יהיו מוכרות בחברה כבסדר, זאת אומרת, יפסיקו להיות בעיות נפשיות. אבל המאזוכיסט מסוכסך עם עצמו ולכן גם אינו יכול, ברוב המקרים, לקיים מערכות יחסים משמעותיות והמשכיות. זה נגמר בדמעות עם טעם מר או פשוט באבדן המשיכה המינית ובהתפכחות.

אחרי שבע שנים של פסיכואנליזה אני יכול לקבוע בוודאות שלעולם לא אפטר מהפנטזיות, לעולם לא אגמל מהחזיונות האלו ומהאובססיה המינית, אבל אני מצליח להבין קצת יותר טוב מה קורה אצלי מאחורי הווילון. מי שרוצה להבין את עצמו קצת יותר טוב חייב להודות שהוא דפקט ולא להשתמש בחומרי ניקוי חזקים (קבלה עצמית ונסיון לקבל אישור מהחברה), הדפקט הוא אנושי ויש לו סיבה, כשמבינים את הסיבות אז מצליחים להתמודד עם החיים קצת יותר טוב.

מאזוכיסטים הם אנשים מסוכנים, בעיקר לעצמם. הם פוליטיקאים ממולחים ותחמנים, תאבי שליטה ומלאי אגרסיות אבל הכל תחת כסות פאסיבית מגינה ונעימה, תמימים למראה ועם שם תואר צנוע "עבד" "משרת". הבעיה היא שטיפול נפשי מעמיק ורציני עולה הרבה כסף ודורש השקעה רצינית ולכן אנשים מעדיפים למצוא פתרונות אחרים, פשוטים יותר, מהירים יותר.

בכוח המוח{Aion} • 28 באפר׳ 2015

מה שאתה אומר בעצם שבזבזת שבע שנים והרבה מאוד כסף כדי להבין שאתה דפקט, בעל בעיות נפשיות ונטיה להרס עצמי, ושאתה יודע בוודאות שהנטיה הזו היא לא משהו שאתה יכול להפטר או להחלים ממנה, אלא רק להבין שיש לה סיבות.

לא יודעת, לא נשמע לי הדיל הכי טוב בעולם..

אבל זה פחות מפריע לי. זכותך לנהל ולייצר את התסכולים שלך כרצונך, כמו שזכותך לנהל את הדימוי העצמי שלך.

מה שלי מפריע זה שאתה מתעקש להחיל את כולנו בקבוצה הזו, ועומד כנביא זעם בשער, ופעם אחר פעם מספר לנו מי אנחנו, מה הנטיות שלנו, ואיך אנחנו משקרים לעצמנו שטוב לנו.

אבל מה לעשות, חלקנו לא מוכן לשתף פעולה עם זה, כי זה לא נכון לגביו. לא כי הוא טומן ראשו בחול, אלא כי אין מבנה אחד שבו מתקיימת נפש בעלת צרכים מזוכיסטים. אני מניחה שזה עניין של מינונים שונים של מגוון תכונות ובניהן העניין המזוכיסטי.

אני יכולה להגיד לך שאני יודעת שאת הצרכים המזוכיסטים אפשר לנהל במערכת יחסים אינטימית מאוד, ולקבל סיפוק מהיכולת להביט בתחושות מבפנים ומבחוץ, כאשר מדובר באיזורים מוגנים שלא מייצרים נזק, ואולי אפילו ריפוי ושינוי בתפישות העצמי, בגלל האפשרות להתבוננות כפולה.

בגדול, אני לא חושבת על עצמי את הדברים שאתה חושב על עצמך, וביננו, אני לא רואה סיבה אחת טובה למה לעשות את זה, ולהנציח תסכול, חוסר ערך עצמי, ותלות באיזו שיטה פסיכולוגית (או מטפל/ת) שמייצרת לך פלטפורמה "נורמלית" לעוגן, שמחזק את הצורך בו ככל שאתה מבין שאתה דפוק, חולה וזקוק לטיפול.

אבל אני מנחשת שאני לא מחדשת לך כלום. (:

פור גוד • 28 באפר׳ 2015

קודם כול , בייגלה, המאזוכיזם הוא ספקטרום שלם, ולא איזו בעייה חד-ממדית, שתמיד נראית אותו הדבר אצל כולם. הוא סקאלה גדולה המתפרשת על פני כול מיני אופציות, כול מיני דגשים וכל מיני רמות של ווליום. וכמובן גם של הרס עצמי וכדומה.
אני גם מסכים בגדול עם מה שבכוח כתבה לך פה, וכדאי לך להטות לה אוזן קשבת.
כי גם אם לפעמים אני יכול לחלוק עליה, אני מעריך את הדרך שבה היא כותבת וחושבת על המיניות - שלה בפרט ועל המיניות-הנשית בכלל. היא בין הבודדות שיצא לי לקרוא בכלוב שכותבת על המיניות בצורה כנה, ישירה ואמיצה, לא מודחקת ולא מתייפייפת, ולעתים גם בכישרון-רב ( אפילו אם - נו מה לעשות, מוכרחים להודות בכך- הסגנון שלה אכן מזמין פארודיות. מהסוג שמארי ג'יין - נניח - תידלק מהן, "עומק או זליגה או כאב של נזקקות"... וגם תחקה בצורה יותר מוצלחת ממני )
לגבי ההערה שלך על ההבדל בין האינברסיה ( החד-מיניות, בלשונך ) והפרברסייה, אני בסך-הכול מסכים איתך. וזו בהחלט נקודה חשובה מאוד. והיא הסיבה לכך שההערה החוזרת-ונשנית של רפאל ( אחת מההערות שקראתי להן בתגובה שלי, רק בשביל הבידור, "ההצטווחויות" ) - ההערה שלו על כך שהמפכה-הפרוידאינת לא הייתה יותר מאשר מהפכה תרבותית - נראית לי הכי לעניין ( לעומת כול שאר ה"הצטווחיות" ).
אולי היא באמת לא הייתה הרבה יותר מזה..
אבל אם כך אנחנו בוחרים לראות את זה, בוא נזכור רק כמה התרבות חשובה
הסיבה שבגללה היא נראית לי כרגע הכי לעניין, נוגעת בדיוק במה שאמרת, כלומר בכך שאין באמת התנהגויות פרברטיות בטבע, אולי רק התחלות בראשיתיות ביותר, וגם - רק אם אנחנו מרשים לעצמנו למתוח את המושג "פרברסייה" עד קצה גבול ההשאלה-הלשונית שהוא מסוגל לו ..
לא תמצא בטבע שקנאי שיורד עם שוט לעשות שמח לחבר'ה. אבל שקנאי אינברט בהחלט תוכל למצוא...
הפרברסייה, במילים אחרות, היא אכן פורמאציה תרבותית ( ואני משתמש פה במונח "תרבות" במובן הרחב ביותר של המילה, הכולל בתוכו גם את מבנה התא-המשפחתי וכו' ). והיא תופעה שהאבולוציה שלה היא בעיקרה תרבותית - אפי-גנטית, ולא גנטית - ממש כמו תופעות חשובות רבות אחרות : מוזיקה, ריקוד, שפה וכו'....
זו גם הסיבה לכך שאם כמוני גם לך חשוב לעצור ולחשוב מדי פעם על החוויה שלך, לנסות להבין את הגורל שלך וכו' - לא תעזור לך יותר מדי נקודת-המבט הסוציוביולוגית ( כלומר זו של הפסיכולוגיה-האבולוציונית, שמשום מה הפכה כה פופולארית פה בכלוב ). ואיך היא באמת יכולה לעזור לנו יותר מדי, אם אין התנהגויות כאלו בטבע?
אבל אני דווקא מחבב אותך בייגל. אתה מרגיש לי בנאדם אמיתי ומעניין. ואני נהנה לקרוא את התגובות הכאובות והסובלות שלך.
אם כי לא אחת נדמה לי שישוע על הצלב נהנה מהחיים שלו יותר ממך (:
אבל אני חושב שיש בהיחלט מקום לנקודת המבט שלך, ובאופן אישי אשמח אם תמשיך לכתוב

Bagel • 28 באפר׳ 2015

זוהי התחמקות לומר שהמאזוכיזם הוא ספקטרום או שכל אחד הוא אחר. זוהי כמובן האמת אבל זאת גם התעלמות מהמימד המשותף לכל אותם אנשים שמתנהגים באופן הזה ונסיון, נואש לטעמי, לנקות את כל הלכלוך והמורסה שמנוקזת לתוך הדבר הזה שנקרא מאזוכיזם. גם אצל השתיינים הכרוניים אפשר למצוא מאות של סיבות שונות וכל אלכוהוליסט אוהב סוג אחר של משקה, אבל יש משהו משותף לכולם ולכן אני מכליל. הסיפור שלי אינו ייחודי ויוצא דופן, הוא בסך הכל עוד סיפור של ילד שצמח והפך למבוגר שאוהב להיות מושפל וכואב.

זה שאישה עם עקבים תמשיך לרגש אותי כל חיי זה די רחוק מהודאה בכשלון הפסיכותרפיה והצהרה שבזבזתי שנים מחיי. הרי המאזוכיזם כשלעצמו, הפעולה המאזוכיסטית, הוא חסר כל ייחוד או משמעות אבל הסיבות אליו מעידות על מורכבות נפשית מעט פתולוגית. מהכרות די עמוקה ורחבה עם כמה קהילות בדס"מ אני יודע שזוגיות בריאה היא כמעט בלתי אפשרית בעבור המאזוכיסט. ובגלל זה אני מתייחס לזה כאל בעיה.

הדיון כאן היה על פסיכולוג שיסכים להתייחס למאזוכיזם של המטופל שלו כאל לגיטימי. אולי אפילו חלום שיום אחד תצא הנטיה המינית הספציפית הזאת מספר המחלות הנפשיות. אבל פסיכותרפיסט מקצועי ואחראי לעולם לא יוכל לקבל נטיה כזאת כמובנת מאליה ויהיה מחויב, מתוקף תפקידו, לחקור את מקורותיה. האדם רוצה לאהוב ולהיות נאהב במודע שלו אבל בתת מודע הוא חייב מכות השפלות וריטואלים של עוינות.
זה קצת בנאלי להאמין שאפשר להישאר מזוכיסט פעיל ולצפות לשיווי משקל נפשי ולאיזון רגשי וקצת מוזר שמישהו רוצה טיפול נפשי שיכלול את כל האספקטים הרגשיים בחייו מלבד המיניות שלו.

אין לי תלות בבדס"מ ואני מחפש את אושרי מחוץ לכתלי הכלוב (ולכן גם לא טורח לכתוב כאן מי יודע כמה), אני עדיין לומד על עצמי המון ובעיקר לומד להכיר את הגבר שבתוכי, זה שאינו נרמס תחת נעליים וזה שאינו רומס. אני מסכים אתכם שהחוויה האישית שלי היא פרטית ואינה כוללת באופן אוטומטי את כל הקבוצה אליה נדמה לי שאני שייך, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של התעסקות במישור הפסיכולוגי של המאזוכיזם אני מתקשה להשאר אדיש כאשר אנשים מבקשים טיפול נפשי שיעזור להם בחיים אבל מפחדים עד אימה שהטיפול הזה חס וחלילה לא יינגע להם בפנטזיות המיניות האלימות שלהם.

פור גוד • 29 באפר׳ 2015

צהריים טובים בייגל.
אין לי יותר מדי זמן היום, אז אני אתייחס אולי יותר בהרחבה לכמה מהנקודות שהעלית ביום אחר.
ובינתיים, רק כדי שנוכל להתקדם לאנשהו, כי אני רואה שאני לא יכול לסמוך על המטפלת שלך ( כמה היא לוקחת לך לפגישה דרך אגב ? ואיך הולך לך בינתיים עם הטרנספרנס ? ולמה דחיל-ראבאק אחרי שבע שנים ארוכות עדיין לא התחלתם כבר את הפרק החשוב הכל-כך בטיפול של "תהליך הפרידה" ? ), אני רוצה שתכתוב לי פה את המחשבה ( או האסוציאציה) הראשונה שתנצנץ בראשך למקרא המילים הבאות- אתה מכיר את הנוהל, כן ? ( בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי לנסות להיות חכם או לעשות רושם וכו' )

שלג

כאב

גשם

נעל עקב

חתול

כלובי

שליטה

פייה


אבל עכשיו ברצינות.
בוא נדבר-ראשון עמיד דברים על דיוקם.
המאזוכיזם - וכנ"ל גם הסאדיזם או הפטישיזם וכו', ולמעשה מרבית הפרברסיות - כבר מזמן אינם חלק מ"ספר-המחלות-הנפשיות". העובדה שאתה נדלק מינית מנעל עקב - או עצם קיומן של פנטזיות מאזוכיסטיות -איננה מהווה כשלעצמה כול בעייה, אלא אם כן נוכחות נעל העקב בסיטואציה מהווה תנאי הכרחי לעוררות המינית שלך. רק אם הפיקסציה המינית שלך היא כל כך חזקה, שלא תהיה לך זיקפה שלא בנוכחות נעל העקב, רק אז הפטישיזם שלך יחשב הפרעה.
אבל כפי שבכוח-המוח כבר ניסתה לרמוז לך, מרבית חברי הכלוב יכולים להידלק מינית בנוכחות נעל העקב, אבל גם לא בנוכחות נעל-העקב, וגם יכולים להידלק מינית בעוד אלף ואחד דרכים אחרות, כולל מסקס ונילי ( התאמין ? )
יש להם בקיצור מנגנון -פשי גמיש יותר.
ועכשיו אני רוצה שתבין למה כאלו הם פני הדברים, וזו נקודה חשובה מאוד ( הנוגעת גם לבעייה של החד-מיניות, שאתה כל כך אוהב לחזור אליה בכול הזדמנות )
כול מדע הרפואה - והפסיכיאטרייה בתוכו - הוא בעצם תגובה לדרישה-לריפוי.
זה כול מה שהוא בגדול.
ההומוסקסואליות לא יצאה אחר-כבוד מה-DSM - אי-אז בסוף האייטיז - מפני שהפסיכיאטרים קיבלו פתאום שכל ונהייו נאורים. זה לא מה שקרה.
הומוסקסואליות יצאה אחר-כבוד מה-DSM מפני שההומוסקסואלים בעצמם הפסיקו לבוא ולבקש שירפאו אותם מההומוסקסואליות שלהם.
למעשה, בהשראת תנועות-השחרור של הנשים והשחורים בסיקסטיז, ההומואים בסבנטיז גם הם לקחו את עצמם בידיים, ואמרו : " אנחנו עמודי-התווך של החברה שלכם. ואתם לא יכולים בלעדיינו לנהל את חברות ההיטק שלכם, להוציא לאור את המגזינים המטורללים שלכם, ללערוך את תצגוות האופנה שלכם, להפיק את סדרות הטלביזייה הגרועות שלכם וכך הלאה. ולפיכך: הבו לנו את כול הזכויות שמגיעות לנו !"... והם גם אמרו : הבעייה שלנו איננה בעייה רפואית, אלא היא בעייה של זהות. וזה בסדר גמור בשבילנו להיות הומואים. תכלס, אנחנו אפילו גאים בכך. אז יאללה מצעד ! "
ואם לדוגמא יגיע יום אחד שבו גם המאני-דפרסיביים, האנרוקטים, הסכיזופרנים וכו', גם הם יפסיקו לדרוש ריפוי, אף הם יצאו אחר-כבוד מה-DSM.
אבל זה כמובן לא הולך לקרות. כי הם סובלים. הם סובלים אחושרמוטה, סובלים שחבל על הזמן.
ובימינו הפטישיטים היחידים, לדוגמא, שילכו לפסיכיאטרים וידרשו ריפוי הם כאמור רק אלו שהפיקסציה שלהם אינה מאפשרת להם להנות מיחסי מין בשום דרך אחרת. מרבית חברי הכלוב אינם נמנים עימם.
ולפיכך, אל תהלך עלינו אימים, בייגלה. בחיאת זומזום. גם ככה לא קל... (-:

Bagel • 30 באפר׳ 2015

אז זהו, שרוב חברי הכלוב, ובמיוחד אלו המתכנים "עבדים", אינם באמת יכולים בלי. תתפלא, פגשתי גם כבר כמה נשים שלא יכולות בלי, ובטח שלא יכול עם נשיקות וזיונים.

אבל זה כמובן לא העניין.

העניין שהכי מפריע זה הרגישות הזאת להאם-אנחנו-בסדר או שאולי אנחנו-לא-בסדר, אבל ממש-לא-בסדר. את מי זה מעניין בכלל? אני לא פה בשביל להיות התליין של הפטיש ולהצביע עליו ולומר - סוטה, אני אוסר עליך להתקרב לחיות ולילדים. המזוכיזם, אצל גברים ונשים כאחד, הוא עניין בעייתי שקשור לסוגיות נפשיות עמוקות. פה בכלוב באים בשביל לתפוס זיון, סבבה, אני מבין, אבל יכול להיות גם דיון על המצב הנפשי (הקלוקל בדרך כלל) של המשתתפים ועל אחד החלומות הגדולים של כמעט כל בן אדם שאני מכיר - להקים משפחה ולחיות בזוגיות. התשוקה המזוכיסטית פוגעה בסיכויים האלו ולפעמים אפילו, במקרים קשים וקיצוניים (כאילו שמזוכיסט יכול להיות לא-קיצוני) מונעת כל סיכוי למערכת יחסים נורמלית עם עתיד.

אפשר להתעלם מכל זה ולהגיד ש"אנחנו" בסדר ואלו רק מתי מעט, קיצונים אמיתיים, שסובלים מהתופעה אבל זאת רמאות. לצד החגיגות והלאטקס המנצנץ, כשמורידים את האיפור והעקבים, אחרי שהרוק מתייבש והשפיך מתקלף - מתקיים עצב ומתרחשת בדידות. הקינק הוא גן עדן מלאכותי.

זאת דעתי. ולמצוא פסיכולוג שיהיה פריינדלי עם המאזוכיזם שלך זה כמו לחפש רופא שיגיד לך שזה בסדר להמשיך לעשן 20 סיגריות ביום.

ACCEPTANCE WAS THE ANSWER

פור גוד • 1 במאי 2015

שבת שלום בייגל
אתה בחור חמוד ( אין אפס ), אבל קליינט קשה. ואני כבר קולט עלייך את מה שקוראים לו בעגה המקצועית "התגובה התיראפוטית השלילית" (קרי - הדביקות בחולי והסירוב להחלמה )... (-:
אבל בוא ננסה להיות רציניים.
אני מודע לקיומו של אותו סקטור מסוים בקרב הקהל שכינית אותו "העבדים". יש גם אומללים כאלו, אין זו אשמתם. הלוואי וכמה מהם היו באמת פונים לקבל עזרה מקצועית. אולי הם יקראו אותך ויחליטו לעשות את זה.
אתה מאמין בזה ?
איך שלא יהיה, אתה לא יכול להציל את כולם, בייגל, אתה יודע את זה כן ?
הכלוב הוא לא בדיוק מיקרוקוסמוס, והדברים נוטים להיות בו מטבעם יותר מוקצנים, אבל יש בו הכול מהכול, גם אנשים הסובלים מבעיות נפשיות חמורות ביותר. אין ספק בכלל. לי למשל ידוע על אישה אחת - מותיקות דרי הכלוב, מה שנקרא - תכף בגיל העמידה כבר, אנערף, הסובלת ממה שקוראים לו היום בDSM הפרעת-אישיות-דיסואטיבית (פיצול-אישיות, בלשון העם) ושיש לה פה אני-לא-יודע-כמה-ניקים ( של גברים נשים וטף ) ושכבר שנים במקום ללכת לקבל את העזרה המקצועית שהיא זקוקה לה, היא הולכת לקבל לייקים בכלוב. וזה עצוב בעיני, שום דבר חוץ מאשר עצוב בעיני, ואין לי יותר שום דבר אחר להגיד על העניין הלעוס הזה.
זה האינטרנט ואלו הם סימני הזמן, נו מה לעשות..
אבל אני גם זכיתי להכיר בכלוב כמה אנשים נפלאים. נפלאים. מכול בחינה ועל כול רמה. אנשים אמיתיים, יפים, עמוקים וכנים. כמו שאני אוהב. קסם אמתי. כמה מהם גם הפכו להיות ברבות הזמן חברים קרובים ולחלק מחיי.
יש פה כאמור הכול מהכול.
ובאחד מחילופי-הדברים הקודמים בינינו בנושא כבר הצעתי לך לאסוף את עצמך ולרדת ערב אחד לקבוצה של SA (מכורים לסקס) רק כדי לראות במו עינייך שקבוצות כאלו יכולות להתנהל במשך חודשים על גבי חודשים מבלי שיצא לך אפילו פעם אחת לשמוע מילה על סאדו-מאזוכיזם. האנשים הללו מכורים לסקס ונילי, וסובלים מכול הבעיות שהתרעת עליהם. הם לא יהיו מסוגלים להפגין חיבה ואהבה ביחסי מין, או להנות מגילויי רוך, ילכו בכול הזדמנות לנערות-ליווי, ייתקלו בקשיים עצומים בחיי האהבה והזוגיות שלהם, והכול - בלי שום קשר לפנטזיות מזוכיסטיות או לנעלי עקב.
אבל נהדר שאתה מטפל בעצמך. גם אני מטפל בעצמי.
ואני מאחל לך שהשרינקית שלך תהייה פריינדלי לעניין לפחות כמו שלי ( וגם יותר זולה ). אבל אולי אנחנו לא משתמשים במילה "פריינדלי" באותה המשמעות, אז כדאי שאני אסביר.
אני מקווה לדוגמא שהיא מאפשרת לך לפתוח כנות בנוגע לפנטזיות המזוכיסטיות שלך, ונותנת לך לתאר לה אותן גם על הרמה הכי גראפית או פורנו-גראפית שלהן, מבלי לעוות את פניה בעוויתות של גועל ומבלי לחטוף ת'פחד, ושהיא יודעת ליצור בשבילך סביבה דיאלוגית שיש בה כמה שפחות בושה, אשמה וחרדה.
כי הפנטזיות הללו הן כמו טלסקופ אל העבר, והן מאפשרות לך להתבונן בשנים הראשונות של החיים, השנים של אמנזיית-הילדות.
כי כן מדע או לא מדע, אני מאמין שפרויד היה רייט-און-דה-מאני כשהוא כתב שהפנטזיות הללו הן התולדה או השארית של הסקסואליזציה של הפצעים והטראומות. וכמובן שכול זה היה בכלל לא חשוב אילו היה לנו פה עסק עם עבר שעבר ואיננו, אלא שזהו עבר שאנחנו ממשיכים לחיות בהווה.
האמת היא בייגלה שאתה הוא מי שתקוע כרגע על הלופ המוסרי של ה-" אני בסדר, אני לא-בסדר ".
כי זה הרי גם ממש לא עניינה של הפסיכואנאליטקאית שלך לומר לך איך לחיות. היא לא שופטת בבית-משפט או יועצת-ביה"ס. היא צריכה לעזור לך להבין את עצמך יותר טוב, ולעזור לך לקבל את ההחלטות שלך ממקום בריא יותר, שפוי יותר, אוטנטי יותר וכו'. פחות אובססיבי, חרדתי, רפיטטיבי, וחולה. לעזור לך להביא יותר מודעות לפגמי האופי שלך, לחוסר הכנות שלך וכך הלאה. לא לקבל את ההחלטות שלך במקומך. זה ממש לא תפקידה.
ואם המטפלת שלי הייתה אפילו פעם אחת מנסה לומר לי איך לחיות, או עם מי לשכב או באיזו צורה, הייתי קם באותו הרגע, יוצא מהקליניקה שלה, והיא לא הייתה רואה אותי יותר.
היא לא אמא שלי, בייגלה.
וגם אמא שלי, תהיה בטוח בכך,אם היא רוצה לדבר איתי, כבר מזמן אינה מנסה לומר לי איך לחיות, או מה בסדר או לא בסדר באיך שאני חי.
ופסיכותראפיסטית שתהיה אנ-פריינדלי במובן הזה, תמעל בתפקידה לדעתי. והיא רק תבזבז לך את הזמן ואת הכסף שלך.

ולסיום. ב-BIG BOOK באנגלית ישנו פרק נהדר ( שלא תורגם לעברית ) הנקרא ACCEPTANCE WAS THE ANSWER ושהייתי רוצה שתקרא מתיישהו ( אתה מרגיש בבית באנגלית, כן ? ). כתב אותו בכישרון-רב רופא אחד, ג'אנקי אחושרמוטה (כתב אותו כמובן אחרי שהוא התפכח והתנקה ) בשם פרנק.
בסוף קריירת השתייה והשימוש שלו הוא לא היה רק שותה את עצמו לדעת כול לילה, פרנק, אלא כדי להצליח לקום בבוקר ולתפקד במרפאה הוא היה מיד מזריק לעצמו ספידים (45 מיליגרם בנזדרין לטווח ארוך ו-45 מיליגרם בנזדרין לטווח קצר) ובמשך היום גם היה נותן בכדורי הרגעה ובאופייטים מכול הבא ליד. בהיותו רופא בכיר הוא היה רושם לעצמו מרשמים לחומרים ממסטלים על כול מיחוש או חולי, והוא היה כמובן חולה במשהו לעתים קרובות, כול יום ממש. בלילות - כדי להצליח להירדם עם כול הסמים הממריצים שהוא לקח במשך היום - הוא היה יוצר לגראז' ליד ביתו ומזריק לעצמו PENTOTHAL. פייה בטח יודעת על מה אני מדבר. זה החומר (אחד מהם )שהמרדים יזריק לך לפני ניתוח - " פייה, תספרי בבקשה עד עשר..." בדרך כלל עד שפייה תספיק להגיע לשתיים היא כבר תירדם כמו תינוקת, כשחיוך שליו ונינוח יהיה מרוח לה על הפרצוף (הערה לפייה: תדעי לך שאת מדאיגה אותי, פייה. כי לפי כול הסטטיסטיקות האנשים שיש להם את הסיכוי הגבוה ביותר להתמכר לאופיאטים הם - בפשטות - אלו שיש להם גישה אליהם. ואיפשהו בראש הרשימה מככבים כבר שנים הרופאים והאחיות. אבל אני רוצה שתדעי שהסוטולים של הנגזרות האופיאטיות שאתם מחלקים בבתי החולים - הפרקוסט, האוקסיקונטין, הוויקודין, הMCR והMIR, המורפיום הנוזלי באינפוזיה וכולי - הם כאין-וכאפס לעומת הסוטול של הרואין טוב ונקי. וגם הגיבור הטלביזיוני שלך, מושא אוננויות-הסתר, הג'אנקי הציניקן ד"ר האוס, באחד מהפרקים היותר ידועים של הסדרה, כאשר נמאס לו מהוויקודין המעפן, ובא לו על הסוטול של הדבר האמתי, הוא מזייף לעצמו סרטן-מוח. אז מה אני רוצה להגיד לך? אם יום אחד תתחילי לשים לב שאת "מזנבת בארון התרופות", מה שנקרא, ותהיי מאוכזבת מהסוטול, אין צורך שתזייפי סרטן מוח מותק. פשוט דברי איתי (-: )
אתה כותב בכרטיס שלך שאתה מאמין באהבה, בייגל - ותאמין לי שאני מאמין לך שאתה מאמין באהבה.
אבל אם ככה, תלמד לאהוב את עצמך. אל תתנכר לעצמך. זו אולי תישמע לך קלישאה בסגנון העידן-החדש ( אני כבר מכיר קצת את הראש שלך), אבל אתה לא תדע לקבל ולאהוב אחרים עד שלא תלמד לקבל ולאהוב את עצמך. ככה זה בחיים. אתה אף פעם לא יכול לתת למישהו את מה שאין לך.
השלמה היא הפתרון.
תמיד וביחס לכול בעייה. קודם כול תקבל ותשלים איתה. או כמו שבודהיסטים הטיבטיים אוהבים לומר: קבלה ראדיקלית.( פרוש: שאתה מקבל גם את זה שיש דברים שקשה לך עדיין לקבל כרגע )
אתה לא הסתובבת חופשי ומאושר בתור ילד על חוף הים, ואמרת לעצמך "כשאני אגדל אני רוצה להיות מזוכיסט" בדיוק כפי שאלכוהוליסט לא אמר לעצמו בתור ילד: " נראה לי רעיון ממש טוב להיות אלכוהוליסט כשאגדל."
אלא גילית את זה על עצמך, ועד-היום אתה מנסה להתפייס עם החלקים האלו בעצמך.
אבל אלכוהליסט לעולם לא יתחיל את תהליך ההחלמה שלו עד שהוא לא יקבל את זה שהוא אלכוהוליסט.
תתיידד בייגל גם אם הצדדים האלו בעצמך. תתיידד איתם. כי אם לא תתיידד איתם, האובבסיביות שלך ביחס אליהם - אם תיאבק בהם בצורה דון קישוטית או תנסה להדחיק ולהכחיש אותם - רק תלך תתעצמם.
ואם תתידד איתם קצת אז כמה ואיך תבחר לערות אותם אחר כך לתוך חיי-האהבה שלך, זה כבר יהיה תלוי בך. אתה תהיה הרבה יותר חופשי לקבל את ההחלטות הללו.
פחות רדוף, פחות מרגיש מקולל...
הרי בעצמך הודית שאחרי שבע שנות אנליזה ברור לך שהפנטזיות האלו שלך לא הולכות לשום מקום ושלא הצלחת להיפטר מהם כהוא זה.
אבל אתה רשאי כמובן לחיות את חייך אדון לעצמך וכראות עינייך, וגם אם אתה עדיין מאמין בכול המלחמות האלו עם עצמך, אני רוצה לאחל לך המון הצלחה בכול אשר תפנה

Malvina​(נשלטת) • 1 במאי 2015

בייגל, אני חושבת שמזוכיסטים סובלים מבעיה חברתית, לא רפואית.
מתי כל התחום הזה יהיה לגיטימי לגמרי בעיני כולם, לא נסבול ממחשבות "האם אני בסדר" וגם יהיה יותר פשוט למצוא בן/בת זוג ולבנות זוגיות. אולי קודם כל אנחנו בעצמנו צריכים להפסיק לחשוב שמשהו לא תקין אצלנו, להפסיק לחשוב שלחיות, לבנות משפחה ולגדל ילדים צריך עם בן/בת זוג ונילי, כי בדס"מים סוטים.

James Bondage​(מתחלף) • 2 במאי 2015

וה וה וי וה. לא הייתי פה כמה ימים, ומתנהל דיאלוג מעניין שקול ואינטליגנטי. אולי כדאי שאני אתרחק מהכלוב ליותר זמן .....

אז קודם כל, פורגוד - תודה על הזמן והמרץ שהשקעת, מן הסתם הייתי עונה תגובות ארוכות לכל אחד מפוסטיך לו עשיתי את זה בזמן, אבל עבר זמנו בטל רוב קורבנו. אז בקצרה:

א. אני חוזר ומדגיש - אני לא בא בטענות ומנסה להוכיח שמה שאתה עושה חסר ערך. להיפך. מה שאני מנסה להבין, ושלמרות הסבריך הארוכים המפורטים והמלומדים, אני לא מצליח להשתכנע בו, הוא מה בדיוק הערך הזה. ושוב - שלא לומר "אין ערך" אלא "לא הבנתי מהו". אולי דוגמא תמחיש:

נניח שמחר בבוקר התמכרתי לטיפה המרה / סקס / אופיואידים / מלפפון חמוץ. ואחרי שהחיים שלי נפגעו מזה, החלטתי לעשות משהו בנידון. לפני עומד הרב פורגוד, ומראה לי את כל האנשים ששום דבר חוץ מ- NA לא השאיר אותם נקיים יותר מחודש. אבל עומד לידו גם הרב אורי זוהר / אמנון יצחק / עובדיה, ומראה לי את האנשים שחזרו בתשובה כדי להתנקות מהסמים / סקס / מלפפון חמוץ, וששום דבר אחר לא עזר להם. ומולו עומד הרב ד"ר ביכרי, שמציע נלטרקסון, ובצד השני של החדר שאמאן שמציע איבוגה. ואני תוהה, לעצתו של מי אשמע, מכיוון שאני לא יכול בו-זמנית להיות חסיד בחצר של יותר מרב אחד.

כנראה שאם זו הייתה המציאות, לא היה לי באמת זמן / מוח לנסות להבין, והייתי מטיל קוביה (או מבסס את ההחלטה על גורמים אחרים מאשר יעילות). אבל בניסוי ההיפוטתי, שבו מעניינת אותי רק היעילות, ובהעדר מגבלת זמן/משאבים, אמורה להיות לי דרך להבחין בין המתאים יותר למתאים פחות. וכאן בדיוק קבור הכלב. הסיפור שלך, פור גוד, משכנע באותה מידה כמו הסיפורים של מחזירים בתשובה (ואני לא אומר את זה לגנאי - חלק מהם משכנעים למדי). חצי אחד מהמוח שלי רוצה להאמין לך, אבל החצי השני תוהה "אבל איך מבדילים בין הרב פורגוד לרב אורי-זוהר-עובדיה-אמנון-יצחק?". ותשובה מספקת עדיין לא מצאתי בכתביך. יתכן שאין כזאת תשובה, ושכמו השערת הרצף שהזכרת, עקבי להאמין לאחד מכם ולא לשני מבלי ששום עקביות והסקה אחרת בעולם תפגע. ובסופו של דבר - העניין שלי פה הוא אינטלקטואלי - אני מקווה שגם אם אגיע למסקנה כלשהי, לא אגיע למצב שבו אדרש ליישם אותה (עלי או על סביבתי).

ב. כן, יש לא מעט מתמטיקאים מפורסמים שבריאותם הנפשית רעועה. אני לא מכיר סטטיסטיקה שאומרת שמתמטיקה יותר מסוכנת מפילוסופיה, מוזיקה, אמנות או פיזיקה - ולא יפתיע אותי אם היא לא. כהנמן וטברסקי (פסיכולוגים, לצורך העניין הזה למי שלא מכיר), הראו - וקיבלו על כך פרס פסואדו-נובל - שכולנו סובלים מהזנחת הסתברות הבסיס - base rate neglect. האם אתה יודע שמתמטיקאים סובלים יותר מהממוצע באוכלוסיה מבעיות נפשיות? אני לא (אני מוכן להאמין בהנתן מידע, אבל מסרב לשער בהעדרו). .ועם כל הכבוד לשולגין (ויש הרבה כבוד), עדיין כל קשר בין קווואנטים לבין מודעות או חופש בחירה הוא בבגדר מדע בדיוני, ואפילו פנטזיה - אבל בהחלט לא מדע.

ג. ולנושא שאליו הדיון התכנס:

את חוסר ההסכמה שלי עם בייגל הבעתי כבר בעבר מספר פעמים. אני מסכים לחלוטין, ולא מזלזל, בזה שהפטיש של חלקנו בעייתי ברמה שהוא מפריע לתפקוד התקין של החיים (חוסר יכולת לקיים מערכת יחסים או להקים משפחה, לדוגמא). מה שאני לא מסכים לגביו הוא שזה באיזשהי צורה מייחד את קהילת ה- BDSM.

אני מכיר אנשים שלא הצליחו לקיים מערכת יחסים ולהקים משפחה בגלל שאיפות קריירה שלא הצליחו לוותר עליהן, וגם כאלה שהקימו משפחה בלתי מתפקדת / מתפרקת בשל שאיפות שכאלה. בקטן, זה לא דומה בכלל למי שלא מצליח בגלל פטיש כזה או אחר. אבל בגדול? זו אותה בעיה. ההבדל הוא בעיקר כמותי: יש יותר נשים שיהיו מוכנות להקים משפחה עם בעל נפקד שעסוק כל הזמן בקריירה שלו - נגיד קריירה צבאית, מאשר נשים שירצו להתעלל בבעל שלהן. אבל לשני סוגי הגברים יש בעיה להקים ולקיים משפחה אם יש להם דרישות נוספות מבת הזוג (ויסלחו לי הקוראים על הדוגמא השוביניסטית - אבל סטטיסטית, יותר סביר שהגבר הוא רודף הקריירה ו/או המזוכיסט).

ושוב, יש לנו את שאלת בסיס השוואה: כן, החיים של בעל הפטיש קשים. אבל לא זאת השאלה המעניינת - השאלה המעניינת היא "האם החיים קשים בהשוואה לכלל האוכלוסיה", ועל כך התשובה פחות ברורה. הסטטיסטיקה בעולם המערבי היא שכמחצית מהנישואים מסתיימים בגירושים - מה שאומר, כנראה, שאולי (ואולי לא! אין לי סטטיסטיקה) יותר קל להקים משפחה אצל אנשים לא קינקיים, אבל לא ברור בכלל שההקמה הזאת מוצלחת - חצי מהמשפחות האלה מפורקות בדיעבד. בוא נניח לצורך הדיון (אין לי סטטיסטיקה), ש- 90% מהוניליים מתחתנים, לעומת 60% מהקינקיים -- אבל, חצי מהחתונות הוניליות מסתיימות בגירושין*, ורק רבע מהקינקיות. אחוז החתונות השורדות זהה (45%), ועכשיו נשאלת השאלה, מצבה של איזו אוכלוסיה יותר טוב; או בגרסתה הפילוסופית - "האם עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב אף פעם". אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית, למרות שקל לצד הקינקי לקנא בצד הונילי על הקלות שבה הוא מקים מערכת, והצד הונילי מקנא ברווקים (קינקיים או לא) שלא רומו ע"י מקסם השווא.

יש מידה אובייקטיבית, שלפיה חיי הפטישיסט קשים יותר: גודל האוכלוסייה של בני/בנות הזוג קטן יותר. נכון. יש לי חבר ערבי-נוצרי, שהתלונן באזני פעם על כך שלישראלי יהודי ישנן שני מליון בנות זוג פוטנציאליות, לישראלי מוסלמי יש כחצי מליון, אבל לישארלי ערבי נוצרי יש רק בערך חמישים אלף. אובייקטיבית לחלוטין, קשה לו יותר. אבל זה לא יגרום לו לוותר על הערביות (אי אפשר), נצרות (אפשר, אבל לא ממש עוזר) או על הישראליות (אפשר, אבל הוא לא רצה). זה מה שהוא הגריל בלידה. ואנחנו הקינקיים? אותו הדבר בדיוק. בקטן לא, אבל בגדול כן. זה לא שיש פה משהו לא בסדר שמצריך טיפול - ובשני המקרים, מעבר לברלין משפר משמעותית את הסיכוי להגשמה עצמית והקמת משפחה.

התצפית הבלתי מדעית שלי אומרת שמערכות BDSM-יות הן יותר אינטנסיביות רגשית בממוצע, אבל לא שונות מהותית מהווניליות. אולי פרידה בסוף מערכת BDSM-ית משאירה אחד הצדדים שבר כלי ב- 80% המקרים, ורק ב- 40% מהמקרים בונילי (ואולי לא, אין לי באמת מושג). אבל זה הבדל כמותי ולא איכותי - צריך להתמודד עם אותם הדברים, רק לעיתים יותר קרובות.

רפאל, פייה, בייגל ואם אני לא טועה גם פורגוד לא הסכימו איתי בעבר תחת הכותרת של "אבל סקס זה אחרת" (מאשר קריירה, אוכל, ספורט, כל דבר אחר), אם הבנתי נכון. ובכן, בקטן זה נכון - בלי סקס אין המשכיות של הגזע, ולכן אבולוציונית כולנו מתוכנתים להעריך מין יותר מדברים אחרים (זה לא שאפשר בלי אוכל, אבל איכות האוכל משפיעה הרבה פחות על המשכיות הגזע מאשר איכות בן/בת הזוג). אבל בגדול? מעבר להפסקה של שנה-שנתיים, אני לא מכיר אף אחד ששם בצד את השאיפות האחרות שלו רק כדי שיהיה לו מין יותר טוב - ואני מתכוון למין במובן הרחב, כולל BDSM על כל גווניו.

את האמירה של בייגל על הלטקס והשפיך, שאני מסכים איתה, אפשר להשליך על כל תחום כמעט, בין אם זה עולם האמנות, הפוליטיקה, האקדמיה, הפרסום, או הספורט. בכלל, העולם הוא מקום מדכא - ויש הרבה מחקרים על זה שדווקא אנשים מדוכאים הם אלו שרואים את העולם מדויק יותר. ולמרות זאת, רובנו הגדול מצליחים להתעלם ממגרועותיו וחסרונותיו הרבים של העולם, ולהנות ממנו.

אחת המסקנות שלי מהעולם מנוסחת היטב במשפט (לא שלי): אנשים רואים את העולם, לא כפי שהוא, אלא כפי שהם. בייגל רואה את כולנו סובלים. פור גוד רואה את כולנו מכורים. אני רואה את כולנו מחפשי הוכחות - ואני צריך להזכיר לעצמי השקם והערב שזה לא באמת ככה. והשורה התחתונה? אין שורה תחתונה. הכל עניין של אופנה.