50 גוונים של שיפוטיות

50 גוונים של שיפוטיות

אנה פסקל • 12 בנוב׳ 2015

אם הייתי אמיצה מספיק, אולי הייתי מפרסמת את הפוסט הזה בפייסבוק שלי. אולי יום אחד.
רציתי לכתוב אותו אז, לפני כמה חודשים, אחרי שסיימתי לקרוא את הכרך השני של "50 גוונים של אפור" והחלטתי לוותר על השלישי.
 
כן, אני יודעת, שלוש שנים איחור. לא ממש התכוונתי לקרוא אותו.
כן, קראתי את מה שיש ל"קהילה" להגיד על האופן המעוות שבו מוצג הבדסמ בספר, שהסצינות היו סופט-קור, שמה שהוצגה בו היא מערכת יחסים פוגענית  / מתעללת, שמחקרים פסיכולוגיים מראים שלעומת הקונטרול גרופ (no pun intended), דווקא בעלי הנטייה הבדסמית הם בעלי פרופיל נפשי בריא יותר, שהגיבור שם היה סטוקר ושתלטן ושכל המשיכה שלו לתחום נבעה מטראומת ילדות, קישור מסוכן כשהוא מוצג ככה לעשרות מיליוני האנשים שקראו את הספר.
סבבה, זו הביקורת המתבקשת והמובנת מאליה.
 
הביקורת האישית שלי היא אחרת. 
מילא כל האמור לעיל; מילא רומן משרתות (לקראת סוף הספר הראשון אמרתי לעצמי: 'ג'יזס, אם הייתי רוצה לקרוא דניאל סטיל כמו סבתא שלי, הייתי פשוט קוראת דניאל
סטיל': אוצר מילים מוגבל ועלילה שמתפתחת לכיוון 'היפים והאמיצים'); מילא חוסר האינטליגנציה הבסיסית ("התת-מודע שלי אמר לי בלה בלה בלה" (חמודה,
התת-מודע – מעצם היותו 'תת-מודע' הוא * תת * המודע. משמע: את לא מודעת למה שהוא אומר לך. ובטח לא מספיק כדי לתמלל לנו את זה תוך כדי זה שהוא 'אומר לך' את זה. אולי (במקרים הטובים) יש הכרה במניעיו של התת-מודע בפרוססינג של לאחר דבר. אנשים יושבים על זה שנים על ספת הפסיכולוג.)
את כל אלו אני מניחה בצד.
 
שורה תחתונה? הספר הזה הוא ספר אופנסיבי ושיפוטי.
 
ככל שקראתי עוד (וקראתי במקור, שום דבר לא הלך לאיבוד בתרגום), שמתי לב שאני מתרגזת יותר ויותר. עד כדי כך שאת הספר השני סיימתי ממש בשאט נפש, וויתרתי על השלישי.
 
50 גוונים של אפור מתיימר להביא את הבדסמ למיינסטרים, להיות מקבל ומכיל; ספר שפותח עולמות בפני הקהל הרחב. בעיני, מתחת למעטה האג'נדה הזו, הוא סופר-שיפוטי, באצטלה של קבלה. והחלק הגרוע ביותר? זה הכל בין השורות. בסאבטקסט.
[למתקדמים: "סאבטקסט: תוכן של יצירה עלילתית נרטיבית אשר לא מועבר לקורא בצורה מפורשת , אלא בצורה מרומזת, או שהתוכן מתבהר ככל שהעלילה מתקדמת."]
 
במהלך הקריאה היו נקודות שממש שאלתי את עצמי אם (בהקבלה) הספר הזה היה  נכתב על מערכת יחסים בין אישה לבין גבר הומוסקסואל, הוא היה מתקבל בכזו אהדה בעולם ה"חופשי" כפי שהוא התקבל. לא נראה לי.
תארו קו העלילה שבו בחורה פוגשת בחור הומו, נכנסת איתו למערכת יחסים רומנטית, ו'מחליטה להחזיר אותו למוטב', ולא רק זה – מצליחה לעשות את זה! ומיליוני אנשים
יושבים ביציע ומריעים לה על כך!
מממממממממממההההההה????????????
קשה לי להאמין שהקהילה הגאה היום לא הייתה יוצאת חוצץ נגד אמירה כזו. כאילו הומוסקסואליות היא ברת תיקון.
וכן. אני משווה. 
 
בספר כמובן, המסר הזה מועבר בצורה מרומזת ורכה:
עם התקדמות העלילה, הגיבורה שמחה יותר ויותר בתיקון שהיא מצליחה להעביר את מר גריי. את זה כותבת הסופרת חד משמעית, וזה אינו החלק השיפוטי.
החלק השיפוטי הם המינוחים בהם היא משתמשת: הוא נמצא ב'אופל' ב'חושך' והיא – ה'זכה' - מביאה אותו אל ה'אור'. אנחנו קוראים איך היא מרככת אותו, איך הוא משתנה, איך היא מעבירה אותו להיות 'טוב'. כאילו עד אותו הרגע הוא היה 'רע' מעצם העדפותיו המיניות.
(ושוב, לא קראתי את הכרך השלישי (שאפילו השם שלו "Freed" עיצבן אותי), אבל כבר בסוף הכרך השני הסופט-קור שעוד פירגנו לנו בכרך הראשון הפך להיות נייר-טואלט-לילי-שלוש-שכבות-עם-גורי-לברדור-מקפצים-בחדווה)
 
בעומקם של דברים, בעיניי, אין פה מקריות בבחירת המינוחים 'טוב' מול 'רע'; 'אופל' מול 'אור'. יש כאן הבעת דעה חד-משמעית. והיא לא אוהדת. היא קוראת לו פיפטי-שיידס-אוף-פאקד-אפ; זה לא שם חיבה. זו הבעת עמדה. 
 
וכל זה, בלי בכלל להיכנס לדיון בהיותה בתולה, כי זה כבר נוצרי *מדי*. (אי אפשר סתם לצייר מישהי עם ניסיון מיני ממוצע לבחורה צעירה בשנות ה-20 בעיר גדולה שתעביר
אותו את התהליך הזה? זו הייתה חייבת להיות מישהי שלא התנשקה מעולם עם גבר ש"תנקה" אותו מכל "חטאי העבר" שלו?)
 
למילים יש כוח מעצב תודעה, כוח שמקבע את המחשבה בתבנית. שלא לדבר על כאלו שחוזרים עליהן שוב ושוב ושוב ושוב ושוב (אוצר מילים מוגבל כבר אמרנו, לא?)
 
מיליוני אנשים שקראו את הספר ועכשיו כביכול הם יותר "פתוחים" לקבל את עולם התוכן הזה, למעשה קיבלו שיעור ארוך (של מאות עמודים) – וצדקני מאוד -  שהשורה התחתונה שלו הייתה שהעולם מחולק לשניים: אלו שנמצאים בחושך ואלו שנמצאים באור (ממש סרט דיסני). יש איזור אפור (מה זאת אומרת? יש 50 גוונים של האיזור הזה – זה שם בכותרת – לא שמתם לב למשחק המילים המתוחכם?), אבל גם הוא - איך היא אומרת את זה? - “Fifty Shades of Fucked Up”
אם זה לא שיפוטי, אני לא יודעת מה זה שיפוטי.
 
רוצים עצה פרקטית מכל החפירה הזו שלי?
 
אם עוד לא קראתם בעצמכם; וותרו; זה לא שווה את זה.
אם אתם יוצאים עם מישהו שיש לו יחסים אמביוולנטי, חוסר משיכה או רתיעה מהעולם הזה, *לא * להציע לו/לה לקרוא את הטרילוגיה הזו "כדי להכניס אותו לעניינים" זה רעיון רע. עבור הקורא הממוצע, המסר התת-מודעי (כן, התת-מודעי) שנשאר מהספר הזה הוא שזה "חושך", "אופל", "רע" ו"דפוק". שזה משהו שצריך לרפא ולשנות. שזה קלקול.
שום מסר חיובי – של ביטוי עצמי, יופי, בנייה, הכלה או של קבלה - לא באמת נשאר מהספר הזה. לא ברמת מה שמפנימים ממנו בסאבטקסט.
 
אז הנה השורה התחתונה שלי איך-שלא-קוראים-לך-הסופרת (אין לי אפילו מוטיבציה להריץ על זה גוגל):
פאק יו. הצלחת להרגיז אותי.
 

בגדול

Purple Phoenix​(נשלטת){Loki the t} • 13 בנוב׳ 2015

לא קראתי את הספרים, קראתי בערך כמה משפטים מהספר הראשון וזה הספיק לי.
אני מסכימה עם כל מילה שכתבת.
ממה שידוע לי זה בכלל מבוסס על פאנפיקשן שמעריצה אחרת כתבה על דמדומים.
כשאני נכנסת לאיזשהו קשר בדסמי חדש ומנסים לדבר איתי על חמישים גוונים אני ישר אומרת שזה הדבר הכי רחוק ממה שמייצג את הבדסמ ושאני מאוד לא ממליצה לקרוא או לראות את הסרט (השיר לעומת זאת יפה בעיניי, אבל זה נושא אחר).
אני אהיה "נדושה" ואגיד שעבורי דווקא הסרט "המזכירה" עזר הרבה יותר להסביר למי שאיתי את ההשקפה שלי על בדסמ.

אני

הלוחשת • 13 בנוב׳ 2015

עכשיו באמצע הכרך השני ומאד מאד אוהבת!  
אילו רק היה קיים אדון כמו גריי מכל הבחינות. .. האדון שלי מתקרב לזה

לא מומחית בבדסמ אבל...

Curiosity • 14 בנוב׳ 2015

אני חושבת שזה בסה״כ ספר, עם דמויות ועלילה ונושא שסיקרן ומסקרן הרבה אנשים. לקחת אותו ולהגיד שהוא מלמד על כל קהילת הבדסמ? זו כבר הכללה גסה. להגיד שכל אחד/ת שיקראו יחשבו שזה הבדסמ בלי לנסות לברר אילו עוד נקודות מבט יש על הבדסמ (כי בכל זאת ספר אחד נותן רק נקודת מבט אחת אישית)...נראה לי שזה מזלזל באינטליגנציה של הקורא.

נוסף על כך, זה ספר שנכתב לז׳אנר הרומנטיקה אירוטית. זה לא ספר עיון המפרט מחקרים על בדסמ... אז מן הסתם שיש שימוש בtropes כמו סינדרלה, מיליונר, ושטיקים של שיחות פנימיות (הכוונה היא לא באמת להגיד שהיא מדברת עם התת מודע שלה, אני מניחה, אלא לשעשע את הקורא). הtropes הם בסך הכל עניין של מיתוג. כתיבה לז׳אנר היא, לרוב, לא במטרה לזכות בפוליצר, לחשוף עולמות בצורה אותנטית, או להציג עובדות. המטרה היא, בד״כ, לשעשע אנשים וכל ז׳אנר עושה זאת בדרך אחרת. המטרה של EL, לפי מה שאמרה, הייתה לעשות כסף כשהיא תופסת גל על ההצלחה של דמדומים ותוך כדי אוספת עוד באז עם השוק ואליו (shock value) שהיה לבדסמ באותה תקופה.

אני לא ממש מבינה למה למשהו שהוא יותר קליל מבחינה בדסמית אבל לא בהכרח ונילי אין מקום להתייחסות? הרי כל המטרה בקינק היא לקבל ספקטרום רחב של צבעים...גם הארד קור וגם את מה שלא בדיוק נכנס לאותה תבנית. הרי זה בסופו של דבר עניין סובייקטיבי. מה שמרגיש למישהי אחת הארד קור יכול להרגיש כדגדוג אצבעות הרגליים של מישהי אחרת....אם זה נשמע הגיוני. 

ויש שם את הפסיכולוג של גריי שחוזר ואומר שלגריי אין בעיה של ״סאדיזם״...שהבעיה היחידה היא בראש שלו. נעשית שם הפרדה בין הבדסמ למה שגריי חושב על עצמו. הבחור אכן מתוסבך וסטוקר וכו, עם או בלי בדסמ. לדעתי, לראות את עצמו כ״שחור״ ואת הבחורה כ״טהורה״ (בתולה או לא) זה סוג של דמות גברית מעונה שניתן למצוא בספרים רבים--לא רק ב50, אצל סטיל, או ברומנטיקה, אלא גם בספרים רבים שנכתבים על ידי גברים. סדרת חרב האמת של גודקינג, למשל, היא דוגמה לגבר שכביכול רואה את עצמו כ״שחור״ ואפילו עם ״דם על הידיים״ ומושא אהבתו היא ״טהורה״ כביכול...עד שהיא כבר לא. אלו רק ארכיטייפס של דמויות שנעשה בהם שימוש בכתיבה. לחלק זה מצליח ולחלק פחות...

ו...יש עוד מלא ספרי רומנטיקה אירוטית בדסמית עכשיו (ההיצע מאוד גדול באנגלית, כי זה הפך להיות תת ז׳אנר נוסף ברומנטיקה אחרי ש50 גוונים התפוצץ), אז למה לא לקרוא אותם, במקום לנסות להכריח את עצמך לקרוא משהו שכנראה לא זורם לך? פשוט נראה לי שחבל על העצבים
אספתי כמה ספרים נבחרים מהז׳אנר שקיבלו אישור מחברה מהקינק, אם את רוצה לנסות. כדי לוודא שאין בספר tropes שיעצבנו אותך, את יכולה להיכנס לGoodreads ולסרוק את הtags שיש בביקורות. אם את רואה fluffy, virgin-heroine, stalker-hero, modern-cinder, hot-millionaire...יהיה יותר קל לסנן את מה שאת אוהבת ומה שלא. 

סעמק אי אפשר לכתוב תגובה נורמלית מהסמארטפון

הדרך הקשה • 14 בנוב׳ 2015

....

שלגי • 14 בנוב׳ 2015

ג׳וסטין.  

סיפורה של או.

לאוהבי הפמדום - פון מאזוך

זה מה שעולה לי בראש כרגע..

לא ברור לי למה לטרוח לקרוא את חמישים גוונים כשברור שזה רומן רומנטי פלאס ארוטיקה רכה - אלא אם כן זה מה שאתה אוהב - ואז זה סבבה לגמרי.

Curiosity – אהבתי.

אנה פסקל • 14 בנוב׳ 2015

אני מסכימה ויכולה להתחבר לכלמה שכתבת.
בלי להיכנס לשאלה באילו נקודות של ההעדפות המיניות היא בוחרת כן או לא לגעת (קינק, ונילי, חצי-בדסמי, בדסמ "מלא", כל אות אחרת מראשי התיבות (או כל קטיגוריזציה אחרת שאוהבים לעשות פה בכלוב)) (וכמו שאת יכולה לקרוא מהפרופיל שלי – אני לא שוחה בחומר, אני גם חדשה לעולם...) ולא משנה מה המוטיבציה מאחורי כתיבת הספר (שעשוע, כסף או מה שזה לא יהיה), זה לא מוריד מזה שיש (בעיני) בספר ובנרטיב שהיא בוחרת – הבעת עמדה ושיפוטיות. גם מבחינת המינוחים עצמם, וגם מבחינת השתלשלות העלילה (היו שם בחירות ספרותיות, שהיא הייתה יכולה להימנע מהן וזה לא היה מוריד מהספר (לדוגמא: אפשר שהבחור סתם יהיה מתוסבך, ולא בעקבות זה שכיבו עליו סיגריות בתור ילד)).
 
אני כן מבדילה בין ספרות-אירוטית "רגילה" (דוגמא ג'קי קולינס לדוגמא, שם לא חשתי הבעת עמדת לגבי ה"נכון" וה"לא נכון") ובין כזו עם אלמנטים בדסמים. למה? כי זה יותר "טעון". הדוגמא הכי טובה לזה היא הפלטפורמה הזו – הכלוב – שהיא עצמה אנונימית לחלוטין. ולא בכדי. הפוטנציאל החברתי של להרוס בנאדם בגלל נטיות כאלו קיימת (בין אם בצדק ובין אם לא) – בדיוק כפי שבעבר היא הייתה קיימת כלפי ההומוסקסואלים (ועדיין קיימת בחברות שונות). חברי "הקהילה" בוחרים לא להיחשף ברבים (ובצדק לטעמי), בגלל שהם מפחדים (נרתעים, נזהרים, וכו') מהעמדה השיפוטית (החברתית) כלפי ההעדפות האלו.
 
אני לא כופרת בזה שבפועל הספר הזה כן פתח את עולם התוכן הזה בפני מיליוני אנשים, וקידם את השיח בנושא (וזה מבורך). אני אבל כן אומרת שהספר לא היה "נקי" במובן של העברת התוכן הזה.

תקראי לי אליטיסטית ומתנשאת, אבל סטטיסטית, בהתחשב בהיקף המספרי של האנשים שקראו את הספר הזה, אני מניחה שרובם (ואם מישהו רוצה להרים את הכפפה הסטטיסטית – הרי זה מבורך) הם לא הקורא האינטילגנטי (אני בספק גדול שרובם (אם לחזור לדוגמא הקודמת), הריצו גוגל לבדוק אם משיכה לבסדמ הוכחה מחקרית כנובעת מטראומת ילדות או לא (שלא לדבר על קריאה יותר מעמיקה...)). אבל הם כן הקורא שנשאר עם הרושם – ובעיקר עם הדעה הקודמת והקדומה - בסופו של דבר. ולטעמי בשני הדברים האלו – הספר לא תרם לנושא, אלא להיפך, היה שיפוטי, אופנסיבי, ורק עזר להשריש את הדעות הקדומות.

מבינה את העמדה שלך :) אבל...

Curiosity • 14 בנוב׳ 2015

אין ספר ״נקי״. בכל ספר יש נקודת מבט, וכשיש נקודת מבט יש גם שיפוט והבעת עמדה. כולנו שופטים, זה משהו מובנה באישיות שלפיו כל אחד עושה את השיקול דעת שלו, וזה לא בהכרח דבר רע. אז יכול להיות שהספר שקראת הרגיש לך נקי כי את מסכימה יותר עם הנקודת מבט שם.

לגבי עניין הסיגריות ותסבוך: אין ״סתם מתוסבך״. חייבת להיות סיבה לגיטימית כדי שהדמות תהיה ריאלית ברמה שהקורא יוכל להבין את המוטיבציה מאחורי התסביך. בלי מוטיבציה מבוססת, הדמות תיראה כ״דמות קרטון״ וזה בד״כ לא מומלץ. אני דווקא חושבת שהיא עשתה עבודה טובה בבניית הדמויות, המוטיבציה, והעלילה...שפה פשוטה או לא. ודרך אגב, מחקרים בארה״ב מראים שרמת יכולת הקריאה של הקורא הממוצע היא ברמת תיכון. לכן הוצאות לאור רבות (בארה״ב) דורשות מהסופרים להוריד את הרמה. למרות שלדעתי זה לא העניין במקרה של 50 אם תקראי את הספר החדש שנכתב מהנקודת מבט של גריי, תוכלי לראות שהעורכים דווקא העשירו לה את אוצר המילים שם...אבל אני מתפזרת.

בחזרה לנושא. 
סטטיסטיקות? כשמיליוני אנשים ואפילו יותר קראו את הספר, יש לך מדגם עצום של כל מיני סוגים של אוכלוסיות. אין מצב שכל מי שקרא הוא  בעל אינטליגנציה נמוכה ולא מסוגל להפעיל קצת שיקול דעת בריא ולהבין שספר אחד, במיוחד ספר בדיוני, לא מעיד על אוכלוסייה שלמה. ואלו שבכל זאת עושים הכללה על בסיס ספר אחד...הם, לדעתי, במילא לא יבינו. אז מה זה משנה מה הם חושבים? 

מהאנשים שאני מכירה שהחליטו לבדוק את הקינק (עם או בלי קשר ל50), כולם למדו על הנושא לפני, קראו, בדקו, הכירו...ואז החליטו אם מתאים להם, ואיזה סוג של קינק ובאיזו רמה. כמובן שיש גם את אלו שקפצו ישר למים אחרי קריאת ספר אחד בדיוני או שניים והסיפור המציאותי שלהם לא בדיוק הסתיים טוב. אבל כאן העניין הוא, לדעתי, להפעיל שיקול דעת ולהצטייד באינפורמציה וקצת common sense לפני שעושים משהו.