אלוהי הקדושה

אלוהי הקדושה

נתין צייתן לאלוהי • 27 בפבר׳ 2016

בחור צעיר, אבוד, לא מוצא את עצמי מבחינת רגש, הכל הולך טוב יש עבודה טובה, יש השכלה אך חלל ריק אני מרגיש. 

מחפש בלי סוף את השולטת שתשמש לי מן גורו שתהיה אלוהים שלי, שאליה אתפלל, אסגוד, אעשה טכסים. ואף אבנה בין מקדש/תפילה מיוחד בו אתלה תמונות שלה ומספר פעמים ביום אתפלל אליה, אהלל אותה ואסגוד לה בחדר התפילה. 

מנסה להבין מה מניע אותי להגיע לרמת התמסרות עמוקה שכזו אני בטוח שההתמסרות הזו היא כמעט הכי עמוקה שעבד מסוגל להציע, בעצם לא עבד אני לא מחשיב את עצמי כעבד. אלא כנתין. 
מה אתם חושבים על כך? והאם יש דומים לי בעניין הזה?

נמר לאילוף​(מתחלף) • 27 בפבר׳ 2016

לא

Re: אלוהי הקדושה

המלט • 28 בפבר׳ 2016

לעניות דעתי המרודה, מה שמניע אותך הינו מחסור. אני מודע לאפשרות שה״איבחון״ הזה לוקה בפשטנות אופיינית המתיימרת להסביר כל דבר
בעולם במונחים כלכליים וב״היעדר צמיחה״, אבל אני באמת מאמין שזוהי הסיבה. מקנן בך איזשהו מחסור ועליך לגלות מהו ולתת בו סימנים. זה יכול להיות מחסור בנפש קרובה, מחסור במגע, מחסור בתשומת-לב, או כל תמהיל אחר של מחסור שמביא בני-אדם להיאנח עמוקות ולתהות על המשמעות הגדולה של כל זה.  

בהיותנו יצורים חברתיים, וליתר דיוק: ״מחוברתים״, תגובה טבעית למחסור היא נסיון לקשור קשרים. ואז יש את העניין של נטיות הלב והגוף. אם בורכת בנטיות מסוימות -- ואני משער שהימצאותך בפורום הזה הינה עדות מסוימת לטבען של נטיותיך שלך -- הנסיון לקשור קשרים מספקים קשה מאד. השנה היא 2016, ורק לפני יומיים שוחחתי עם בחורה בת 22, שאמרה לי משהו כזה: ״אני מאמינה שנשים צריכות להיות על הברכיים, כשהראש שלהן בגובה הזין של הגבר. גברים נועדו לשלוט.״ אתה מבין, ובעולם שכזה, בו בחורות מתבטאות *ככה*, אתה אמור לגלות את האלה שלך ולבנות לה מקדש, שם תסגוד לה ותהלל אותה לפחות שלוש פעמים ביום!

אבל דילגתי קצת קדימה. אני רוצה להציע לך גם הסבר -- גם אם אישי מאד -- למה שמניע אותך לחשוב על שולטת כעל אלה הראויה לפולחן דתי. אם תחשוב על זה לרגע, היסוד הראשוני של ׳אלוהות׳ הינו חוסר האפשרות להשיג את ה׳אלוהות׳ -- זאת אומרת, חוסר האפשרות שלנו, בני האדם הקטנים, לגעת באלוהות. אז נכון שיש דתות שהורידו את האלוהות מהדרגה הגבוהה במיוחד בה הציבו אותה היהודים והמוסלמים (אל בלתי נראה, בלתי מושג) לדרגה של פסלים ותמונות שאפשר לגעת בהם עד שהם מתבלים מרוב שימוש -- אבל עדיין זהו אחד היסודות העקרוניים של ׳אלוהות׳. וכך, האלהת הדמות הנשית השולטת שאתה מחפש - ואתה בוודאי מחפש לגעת בה ושהיא תיגע בך -- הינה פועל יוצא וביטוי של הקושי העצום למצוא אחת כזו. אתה מנסה שוב ושוב, וכל פעם זה לא מצליח מכל מיני סיבות -- היא לא *באמת* שולטת, או שהיא שולטת אבל היא מתייחסת אליך כאל משרת ותו לא - ואתה הרי זקוק למגע רך של ידה הענוגה לפעמים, לא רק למגע השוט. ואז, במצב עניינים לא פשוט שכזה, תת-ההכרה שלנו נחלצת לעזרתנו, והופכת מצב בלתי נסבל למצב שעוד אפשר להפיק ממנו משהו. זה כאילו שאתה אומר לעצמך: אוקיי, אז אני לא פוגש אחת כזו. זאת אומרת שאחת כזו, בדיוק שאני רוצה, היא נדירה כל כך, מיוחדת כל כך, נהדרת כל כך - בלתי מושגת כל כך, ממש כמו אלוהות. אבל למה כמו? היא הדבר עצמו. היא האלוהות עצמה. ואז אתה מאונן על זה וזה מגניב. סוג של מינוף, אם אתה שואל אותי.

וכדי לסגור את התרגיל המחשבתי הזה, רק עוד הערה אחת. תחשוב על זה שהעיסוק הממוקד באלה הדמיונית שלך, במקדש שתקים עבורה, בטקסים ובפולחן, אין בו איזושהי התמסרות עמוקה כלפיה, דווקא, אלא יותר כלפי עצמך, פנימה. זוהי התעסקות בעצמך, ולא בה. זוהי דרך מחשבה שמאפיינת יותר אנשים שעסוקים בעצמם, ולא אנשים שמחפשים לרצות אחרים. אתה עשוי לגלות יום מן הימים שהתמסרות עמוקה כל כך, של עבד, יש בה שיגרה משעממת, חד-צדדית, חסרת עניין וסיפוק, שלא באמת נותנת מענה לסערות הגועשות בנפשותינו המיוסרות. ונאמר אמן.