סיפור קצר עם סוף מפתיע

סיפור קצר עם סוף מפתיע

הפולניה​(אחרת) • 21 ביולי 2004

סוף הטיילת
הרבה זמן לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה. ידעתי בדיוק מה אני לא רוצה, אבל מה כן ?
לא רציתי טפשים גסי רוח, אבל סלדתי גם מעדינים יפי נפש.
לא סבלתי טיפוסים אלימים, אבל מצד שני לא רציתי את אלו שנמרחו עלי, נישקו אותי ונכנסו לי לוריד.
לא אהבתי בחורים שרצו לדעת כל דקה מה אני חושב ומרגיש, אבל גם כשהתעלמו מרגשותי חשתי דחוי וחסר מנוחה.
יפים מידי הרתיעו אותי. ומכוערים ? מי רוצה לנשק פרצוף מכוער ?
שעירים מידי לא מצאו חן בעיני, ובאותה מידה לא סבלתי גברים חלקים בלי שום שער גוף. פטפטנים עצבנו אותי, אבל שתקנים שלא היה להם מה להגיד שעממו אותי.
בחורים מנופחי שרירים תוצרת מכון כושר דחו אותי, אבל מצד שני לא רציתי בחלשלושים חסרי שרירים או חלילה בשמנים רופסים.
רציתי משהו שישלוט בי ויעמיד אותי במקום, אבל לא רציתי שיכאיב לי.
רציתי לכבד את בן זוגי, אבל לא לפחד ממנו. רציתי להיות גאה שאני שייך לו, אבל להרגיש באותה מידה שגם הוא גאה להיות שייך לי.
רציתי שאדע לפי טון קולו ומבע עיניו מה הוא חושב, והשתוקקתי שהוא יבין אותי בלי שאצטרך להסביר את עצמי.
בקיצור, רציתי דבר שלא היה קיים ולעולם לא יתגשם.
ודווקא כשכבר נואשתי והפסקתי לחפש הוא הגיע.
נפגשנו כמו כולם, באינטרנט.
המודעה שלו הדליקה אותי - "מחפש גבר בסוף שנות העשרים או תחילת השלושים שיודע מה הוא לא רוצה, אבל לא מסוגל להגדיר מה כן ישביע את רצונו. אני בן שלושים וחמש ואני יודע בדיוק מה אני רוצה. אולי זה אותך ?"

שלחתי תשובה – "תארת בדיוק את הבעיה שלי. יודע מה לא, אבל עדיין לא יודע מה כן. יכול להיות שאני רוצה אותך ?" וצירפתי את המייל שלי.
התשובה הגיעה למחרת – "חכה לי אחרי שש בערב על ספסל המתכת בסוף הטיילת."
הלכתי לטיילת, שואל את עצמי אם הכוונה לספסל שבצד של הרכבל, או אולי כוונתו לצד השני, מול בנין הקזינו המתפורר ?
מאין לי לדעת איזה צד נחשב בעיניו לסוף הטיילת ?
כבר בחמש הייתי שם. לבוש מעיל חם להגנה מפני הרוח הסתווית הקרה שנשבה מהים. בצהרי היום היה חם, אבל כשהשמש נטתה לשקוע החל להיות קריר.
טיילתי הלוך ושוב לאורך הטיילת, שואל את עצמי איפה להמתין, והאם ספסל שרגליו ומשענתו עשויים מתכת, אבל מושבו עץ, נחשב לספסל מתכת ?
בשעת בין ערביים זו היו על הטיילת רק זוגות סטרייטים. הומואים לא נהגו בתקופה ההיא להתחבק במקום ציבורי בחיפה.

השעה שש עברה וכבר השלמתי עם העובדה שלא אפגש עם מפרסם ההודעה המסתורית. בכל זאת נשארתי בקצה הטיילת שמול הרכבל. התיישבתי על ספסל שהיה ממתכת רק בחלקו, מתענג על השקיעה הסתווית המרהיבה.
השמש הזהיבה את שולי העננים הורודים, והדליקה זהרורי אור על הגלים.
הים, יפיפה באור השקיעה, לא חש כל בושה להדמות במשך דקות מספר לתמונת שמן קיטשית.
בשעה שש ורבע בערך החליקה השמש לתוך הים, וכמה שניות אחר כך החלו העננים לדהות, השמים לבשו כחול אפרורי, רוח לחה ומלוחה גרשה את הזוגות המאוהבים.
נותרתי עוד כמה דקות לבד, מכורבל במעילי ממתין, ולבסוף ויתרתי. וברגע שקמתי ללכת הביתה הוא הופיע פתאום, כאילו צץ מתוך הים.

הוא היה גבוה, אבל לא יותר מידי. מוצק ושרירי, אבל לא בצורה מוגזמת, וכשהבטתי בפניו המרתקים בעלי התוים הקשים והחזקים פרחו ממוחי כל ההגדרות המקובלות של יופי וכיעור.
פניו השזופות היו כל כך יחודיות, כל כך שלו, עד שכל ניסיון לתארן כיפות או מכוערות היה מגוחך. הוא היה פשוט הוא, אך ורק הוא, ובשבילי די היה בכך.
עמדתי מולו, מבחין בשביעות רצון שהוא גבוה מעט ממני, אבל לא יותר מידי, שעיניו חומות בהירות ופתיתי זהב מרצדים בהם.
מיד ידעתי שרק את הפנים האלה ואת העיניים הללו אני רוצה להעריץ מעתה ועד עולם.
בשתיקה הושטתי לו את ידי ללחיצה.
הוא לחץ אותה, מביט בפני בריכוז. כפות ידינו השתלבו זו בזו בטבעיות כה רבה עד שהמשכנו לעמוד שם יד ביד עוד זמן מה, סוקרים זה את זה בסקרנות נטולת בושה.
"לא הייתי בטוח איזה צד הוא סוף הטיילת." שברתי לבסוף את השתיקה הנינוחה. "אני שמח שבחרתי בצד הזה."
הוא חייך. "כן. בחרת בצד הנכון." אמר, ורק אז הבנתי שזה היה מבחן, ושאני עמדתי בו בהצלחה.
הייתי מרוצה מאוד מעצמי, אבל קצת מתוח. חששתי שנכונו לי עוד מבחנים, וכדרכי בשעה שאני עצבני התחלתי לפטפט, למרות שבדרך כלל אני נחשב לטיפוס שתקן, ואולי אפילו שתקן מידי.
"אני כאן כבר מחמש וחצי." סיפרתי לו, פוסע לצידו לכיוון בית חולים רמב"ם. "כתבת במייל אחרי שש, ולא הייתי בטוח כמה זמן אחרי שש, אז הבאתי מעיל למקרה שיהיה קר."
"טוב עשית." אמר, מציץ בי בחיוך קל תוך שהוא אוחז במרפקי ומכוון אותי לעבר מעבר החצייה.
"גם אני באתי לפני שש, אבל חיכיתי בתוך המסעדה של הרכבל. רציתי להיות בטוח שאתה מי שאני מחפש."
"ועכשיו אתה בטוח ?" העזתי לשאול אחרי שחצינו את הכביש בשלום.
מבטינו נפגשו וחשתי שפני מסמיקות, דבר שלא קרה לי כבר מזמן.
"נחיה ונראה. הלילה עוד צעיר." אמר בנחת והוביל אותי לדירה קטנה בקומה שניה של בלוק דירות צנוע שחלונותיה נשקפו אל גן שעשועים קטן ומרופט.
הדירה שלו הייתה קטנה ונעימה. היו המון ספרים ומערכת משובחת, אבל לא הייתה טלויזיה.
היו שטיחים צבעוניים, דהויים מעט. תמונות שנראו מקוריות. כמה צילומים מרתקים בשחור לבן. רהיטי עץ עתיקים השתלבו בטבעיות עם כורסת טלויזיה מודרנית עשויה מתכת ועור.
הרושם הכללי היה צבעוני, אבל לא רועש. ביתי ומסודר, אבל לא מעוצב מידי.
מההתחלה הרגשתי נוח יותר אצלו מאשר בבית הורי שכבר מזמן הייתי אמור לעזוב.
"בקשת מישהו בסוף שנות העשרים, תחילת השלושים." סיפרתי לו, "ובדיוק באותו חודש שקראתי את המודעה מלאו לי שלושים."
בבית תכננתי לספר לו שמלאו לי שלושים בדיוק ביום שבו קראתי את המודעה שלו, אבל ברגע שראיתי את פניו ידעתי שלעולם לא אוכל לשקר לו.
"אם ככה מגיע לך מזל טוב." חייך אלי חיוך חם ונישק את לחיי.
אני סולד מהמנהג הזה. בדרך כלל קבלת נשיקות על הלחי מזרים למחצה משתקת אותי ממבוכה, אבל נשיקתו הייתה כל כך קלה ומדויקת עד שבלי לחשוב מה אני עושה החזרתי לו נשיקה.
הוא ליטף בעדינות את לחיי ועזר לי לפשוט את המעיל, ומשם המשיך ופרם בזריזות את כפתורי חולצתי.
מהמכנסים והתחתונים נחלצתי בעצמי ונעמדתי לפניו ערום לגמרי, גאה בגופי שהיה דק ושרירי ושזוף, שעיר מעט, אבל במידה, ובעל פרופורציות נאות.
הייתי מודאג מעט מגודלו של אברי (יש גבר שלא מודאג מזה ?), אבל לתמהוני עד שהתפשטתי הוא הזדקף, ונראה יפה מאוד - אפילו אם זה אני שמעיד על כך.
הוא סקר אותי במבט ארוך מקצה ראשי עד כפות רגלי.
"יפה, יפה." מלמל לנפשו והבחנתי שנראה שבע רצון.
ניסיתי להגיד משהו, אבל הוא שם את אצבעו על שפתי, מרמז לי לשתוק.
"בוא." אמר והוליך אותי לחדר השינה שלו שהיה כולו בגווני כחול ירקרק מרגיעים, מורה לי להפשיט אותו.
רועד משמחה והתרגשות צייתי לדבריו, מגלה בשמחה את גופו שהיה מוצק ונאה, לא שרירי מידי, אבל לא רופס. לא חלק, אך גם לא שעיר, ולטעמי ממש מושלם.
במיוחד מצא חן בעיני אברו הגדול והעבה שמתחתיו השתלשלו אשכים גדולים ושעירים, בדיוק כמו שאני אוהב.
ניסיתי לכרוע ברך לפניו כדי להביע את הערצתי לציוד המפואר שלו, אבל הוא מנע זאת ממני בתנועת יד מצווה. השתרע על המיטה ופקד עלי לשכב לצידו.
"קודם אני רוצה שנכיר זה את זה." אמר, מעביר יד חמה וחזקה על חזי ובטני. "לא צריך למהר. יש לנו את כל הזמן שבעולם."
נכון, למה למהר ? חשבתי, ועצמתי את עיני, מתמסר לידיו שחלפו על גופי.
שכבתי בשקט והתענגתי על מגעו הנהדר שצמרר אותי מכף רגל ועד ראש עד שלא יכולתי עוד.
"אני יכול לגעת בך גם ?, התחננתי אחרי זמן מה.
האיפוק שלו, מגע ידו הנבון, שתיקתו הנעימה, ריחו הנהדר כל אלו הטריפו את חושי מעונג. מעולם לא פגשתי אדם כזה, ערגתי לחוש אותו וללטף אותו.
"בסדר." חייך בהבנה, "אבל בעדינות לא צריך להתנפל." וככה שכבנו זה לצד זה, ערומים, והתלטפנו בעדינות עד שדמעות עלו בעיני.
"מה קרה חמוד ?" שאל ברוך וניגב דמעה אחת שחמקה לה מעבר לריסי.
"אף פעם לא עשיתי דבר כזה. אני כל כך ... זה כל כך... " התחלתי ליבב כתינוק.
"כל כך מה ?"
"כל כך אחרת ממה שעשיתי עד כה. אתך אני מרגיש כל כך שונה מאשר עם האחרים. כל כך טוב לי. בבקשה, בבקשה, תבחר אותי. אני רוצה להיות שלך."
הוא צחק חרש. "יש לך עוד הרבה ללמוד חמוד קטן ופטפטן שלי." סח בבדיחות הדעת ונשק לשפתי בעדינות.
ניסיתי להדחק אליו ולטעום את פיו בלשוני, אבל הוא עצר בעדי.
"עוד לא הרווחת את זה ילדון." חזר ואמר לי ברוך כל פעם שניסיתי למהר מידי.

רק אחרי לילה ארוך ומפרך הרווחתי את הזכות לבוא על סיפוקי ולגמור, ואז זכיתי לנשיקה ההיא, המיוחלת.
כל אותו לילה הוא שלט בי בקלות וללא מצרים. אם כי אפילו פעם אחת לא הרים את קולו עלי. לא קילל, לא העליב, ולא הכאיב לי.
בעדינות ובנועם הליכות ידע את גופי על כל פתחיו, פיתוליו וקימוריו. חודר בעיניו לנבכי נשמתי, עוצר בעדי כל פעם שדברתי יותר מידי, מונע ממני לשפוך את זרעי שהתחנן לפרוץ, לש את בשרי בידיו החזקות והחכמות, מעצב אותי בעדינות וברוך חסר פשרות.

כשהגיע הבוקר הייתי שלו לגמרי. שייך לו בגוף ובנפש. רק אז הוא לקח אותי למקלחת הלבנה והבוהקת שלו, התישב על כיסא פלסטיק לבן, הושיב אותי על הזין שלו והרשה לי לבוא על סיפוקי, ואיזה סיפוק שזה היה !!
ישבתי על ברכיו, הזין שלו ממלא אותי לגמרי, וצרחתי ורעדתי והתפתלתי בזרועותיו, ולבסוף גמרתי וכמעט שאבדתי את הכרתי מחמת התענוג.
"נו, היה כדאי לחכות ?" שאל אותי, מביט בי ברוך החמים הזה שכבר הייתי מכור אליו לגמרי.
"כן, כן." לחשתי וכרכתי ידים על צוארו. "תודה."
"בבקשה." ענה בפשטות נדיבה ונישק אותי נשיקה עמוקה וטובה, מחדיר את לשונו לפי, חוקר אותו ביסודיות מענגת.
הייתי מוכן לשכב שם ולהתנשק איתו עוד שעות רבות, אבל הוא ניתק ממני ונשכב לצידי, מביט בי במבט רציני וענוג.
"לפני שנלך לאכול ארוחת בוקר אני חייב להגיד לך משהו חמוד שלי." אמר, והניח יד על לחיי, "משהו שאולי ירגיז אותך מאוד."
הטיתי את ראשי ונישקתי בהתמסרות את כף היד הזו שהסבה לי עונג כה רב.
"יכול להיות שתכעס עלי מאוד עוד מעט." אמר, ומשך את ידו ממני.
"לא. זה לא יכול להיות." מחיתי בחוסר אמון. "אני מעריץ אותך. אני רוצה להיות שלך לתמיד. אני רוצה לשרת אותך ולאהוב אותך כל ימי חיי."
מבט של עצב וחרטה מילא את עיניו. "גם אם אספר לך שאני לא האיש שקבע אתך את הפגישה בסוף הטיילת ?"
מרוב תדהמה נאלמתי דום.
שתיקה ארוכה ומתוחה השתררה בעוד אני מעכל את דבריו.
"אבל, אבל, איך...." גמגמתי, המום.
"ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה בדיוק מי שרציתי כל ימי חיי. היית בדיוק מה שחלמתי עליו, אבל מיד הבנתי שקבעת פגישה עם אחר. ראיתי אותך מסתובב הלוך ושוב ומביט בשעון, ולכן התחבאתי והמתנתי לראות מי נפגש אתך. קיוויתי שמי שזה לא יהיה לא יגיע, וכשראיתי שאתה עומד ללכת לא התאפקתי יותר וניגשתי אליך. רק אז הבנתי שאתה לא מכיר את האדם שאתה אמור לפגוש ו... ו.... ניצלתי את המצב ו... אני מאוד מצטער. סלח לי בבקשה. רימיתי אותך."
הוא קם והלך למטבח.
"אתה בטח רותח מכעס." אמר, עומד בגבו אלי. "אני יכול להציע לך ספל קפה לפני שתלך מכאן או שאתה כועס מידי ?"
קמתי אליו, כרכתי את ידי על מותניו ונצמדתי לגבו הערום, מניח את ראשי על כתפו הרחבה.
"אני כועס מאוד. למה אתה מתכוון לפני שאלך מכאן ? ומה פתאום אתה מכין לי קפה ? זה התפקיד שלי לשרת אותך."
הדפתי אותו לכסא, קשרתי סינר על מותני ונעמדתי להכין לו את הארוחה הראשונה מבין הארוחות שאני מכין לו מאז ועד היום.

רק הרבה אחר כך, כשהתפניתי לבדוק את הדוא"ל שלי, גיליתי שבסוף לא עמדתי בסוף הטיילת.
הטיילת אליה התכוון אותו אלמוני הייתה הטיילת של תל אביב.

וואו

blue_slave​(נשלט){מאסטר יקיר} • 22 ביולי 2004

כל כך נהניתי לקרוא, נהדר הסיפור הזה,
והסוף.......................

ןןאן ממש לא נצפה, מפתיע, מהמם.

אבל חיפה היא עיר נהדרת, אם אנשים כמוך
גרים שם.......

new yorker​(לא בעסק) • 7 באוג׳ 2004

creamy • 19 באוג׳ 2004

פולניה יקרה,
אני (שוב) מאוד נהנית לקרוא
את הסיפור הקולח והמקסים שכתבת.
תודה.

when is the next one ? i cant wait

new yorker​(לא בעסק) • 27 באוג׳ 2004

read all the others on the other webiste too - u cant leave us all hanging like this

דריאון​(מתחלף) • 7 בספט׳ 2004

סוף מפתיע ומדהים . אלמנט הזרימה של הדברים , בלי הגבלות ושליטה מלאה בענינים קסם בעיני,
במיוחד הספונטניות של אותו עוקב .

DarkAngel​(אחרת) • 7 בספט׳ 2004

סיפור פשוט יפה!!!
הלוואי שכל סוף יהיה יפה ואופטימי כזה
ממש נהניתי לקרוא