את מוליכה אותי. אצבעותייך אוחזות בצווארי קולר אנושי בשרני וחזק. עיני עצומות לסירוגין ואני מניחה לרגליי ללכת בקצב המוכתב להן. המגע נחלש, אני מתנערת מהאחיזה והאצבעות לופתות אותי חזק יותר מזכירות לי את מקומי. מחזירות אותי אל השקט של חוסר האחריות, אל הרגיעה של שייכותי הרגעית.
