| RIS |
לפני 7 שנים •
30 במאי 2017
סיפור לשבועות
סיפור לשבועות
אני זוכר איך באת בפעם הראשונה. אני זוכר את הרגע המדויק בו פתחת את הדלת ונכנסת. המשפטים הראשונים שלך היו מהוססים, לא משומשים. הכל היה חדש לך. הסתכלת לי בעיניים כדי להבין מה אני רואה כשאני מסתכל עלייך. ואז, אני נשבע שלא עשיתי דבר, פתחת את הדלת לרווחה וקפצת אל התהום. באת אל המרחב הוירטואלי שלי כאורחת. אני מכיר את הבחורות האלו שמתיישבות לך בפרטי ובמייל ומתחילות מהר מאוד – תמיד מהר מדי - לבדוק היתכנות של קשר. לא תמיד הן מחפשות כ ז ה מין קשר. לפעמים הן מחפשות רק נגיעה. או הדרכה. לפעמים הן שם מהסיבות הלא-נכונות. ולפעמים הן מגיעות במקרה. את, כשלעצמך, הגעת מכל הסיבות הכן נכונות, יהיו אשר יהיו. הגעת מצוידת בשריון ובמיקרוסקופ אבל היית דרוכה וחוששת. חיכית לראות מתי אציע ל"התקדם למשהו קונקרטי יותר". אבל אני שמעולם לא הייתי במקומות האלה לא נפלתי בזה. ואז, רק אז, כשזה לא קרה הרשית לעצמך להרגע, לנשום ולהיפתח. הרשית לעצמך להתחיל לספר, לשתף, לדבר ולשאול. כמו שניבאתי לך, את היא ש"נשברת" ראשונה וביקשת להיפגש אבל אני אמרתי לא. הייתי קשה ואמרתי לך שאני לא מנהל בית יתומים. את נעלבת והלכת להמון זמן. שבועיים. אני לא לוקח את זה פור גרנטד. כשפתחת את הדלת ידעת שאת מפקידה את עצמך, את המקומות הכי אינטימיים שלך בידיים של אדם זר. בגלל זה אני אומר שקפצת אל התהום. הרי כבר ניסית את זה בעבר, במקומות אחרים, ושילמת בכאב וצער. הצעד הזה, תרתי משמע, שעשית כשעברת בדלת ונכנסת פנימה העיד על אומץ ועל לב והיה ראוי לכבוד. מצאת חן בעיני. ************ את מספרת לי איך ידעת בגיל שש-עשרה שבע-עשרה שזה מה שאת רוצה. איך את הולכת ברחוב או עושה קניות ואת מרגישה כמו קוזט קטנה כזאת מעלובי החיים. והמשא שאת נושאת כבד. כבד מאוד. גם אם הוא לא דלי מים או משהו מוחשי אחר. ואת שומעת צעדים ואת נדרכת. זו הסצינה שאת חווה כל פעם מחדש. שוב ושוב. הצעדים מתקרבים ואז יד גדולה נכרכת לך סביב העורף ואוחזת חזק. את אפילו לא מסתכלת. אסירת תודה את מניח ליד לכוון אותך ולהוליך אותך. זה כל מה שצריך להיות. שיבוא אותו מישהי שיידע שהעורף שלך מבקש לפיתה. שיידע שאת רוצה שיוליכו אותך. שיידע שמשם והלאה את תעשי כל מה שהיד הלופתת תדרוש. שיידע שהיד הקשה והמרסנת הזאת מקלה ומפרקת מעלייך את כובד המשא... אוה, כמה שאת משתוקקת ליד הקשה... ************** בסוף הסכמתי. קבעתי לך תור, כך קראת לזה במרירות מסוימת, אם כי היתה זו מרירות לא לגמרי נטולת שביעות רצון. באת לאן שאמרתי והיית שמחה ונרגשת למרות שלא הסכמתי לתת הוראות הופעה ולמרות שהבהרתי שזו תהיה רק פגישה. ************** את מספרת לי שכל פעם שמגיעה התמונה הזו איך אותו גבר זר משתלט לך על העורף ועל הראש ואיך פתאום נעשה לך קשה לנשום ואת חווה ריגוש. איך את קולטת שאת מרוגשת והלב שלך פועם חזק והפה שלך פתאום נעשה יבש ואת חייבת לשאוף גמיעות אויר גדולות שלא תתעלפי. את מספרת לי שהרגע שבו י ד ע ת, ידעת בביטחה, היה הרגע שבו קמתי וסימנתי לך שהפגישה נגמרה. לא ציפית לחיתוך קר כל כך והיו בך עלבון ופתיעה והפנים שלך נעשו אפורות ומבען מתוסכל ומיואש. את מספרת לי שהיית כל כך מושפלת אבל שבאותו זמן ידעת שכן. שאת רוצה. שוב היישרת אלי מבט והתבוננת לי אל תוך העיניים באותה הסתכלות קודחת אותו מבט חוקר, אמיץ שמצא חן בעיני כשנכנסת. ואז, כשחייכתי חצי חיוך חזר לפנייך הצבע ורצת אלי, מתעלמת מחוסר הרצון שלי והתכנסת בי לחיבוק עז ושמח והרגשתי איך את פשוט נמסה, נמסה כשחיבקתי חזרה. ואז התנתקת ורצת לדלת. כשיצאת, הסתובבת, ובחיוך של עיניים דומעות אמרת: זה הכל בגללך, אדון ריס... והלכת. חג שמח. |
|
|
|
|
|