| RIS |
לפני 20 שנים •
14 באוג׳ 2004
קטע מתוך הפרק "המכתב" מתוך הנובלה - החוט של המינוט
כל חיי לא אשכח איך השלכת אותי בכוח על הרצפה כשגופי פועם במקומות שהחבלים חתכו בבשרי. רקותי הלמו כשקראת לי כלבה בזויה ובעטת לי בכוח בישבן, משטיח אותי על הארץ, קורא לי שוב ושוב במילים הקשות האלה שכל כך משפילות אותי וכל כך מקפלות אותי, איך בעוד כולי מכווצת וכל מילה שלך חותכת בי בפסקנות ובאכזריות כמו חבטה של אגרוף ברזל במפתח הלב שניחת וחוזר וניחת ללא חמלה - הנחת רגל אחת על עורפי ולחצת אותי אל הרצפה הקרה מוחץ את בטני ואת חזי בכוח ואז השתנת עלי....
לא תחושת השתן החם, ולא הריח הקל, מוכר ואינו מוכר באותו הזמן...ולא האימה שאחזה בי כשהבנתי שמשתינים עלי כמו שמשתינים באסלה או על אדמה, כמו שהיו הבנים משתינים על הגחלים בקומזיץ שנגמר בעוד אנו, הבנות, מחכות במרחק מה, מצחקקות בטיפשות... אף לא התחושה המרה של הפחד שהנה, זה סוף הדרך - יותר נמוך מזה לא אוכל לרדת... גם לא הידיעה הברורה שאני משותקת, שאינני יכולה לעשות דבר, לצעוק לך "די, בבקשה, רק לא זה.." לחרחר את מילת הבטחון שאין לי. לא, כל אלה היו רק בשולי מחשבתי. האימה האמיתית שאחזה בי אז היתה שאינני רוצה שתפסיק...שאקבל ממך הכל, הכל, כל מה שתרצה כל מה שתחליט... כל מה שתעשה בי יהיה קדוש... זו היתה הפעם הראשונה בחיי, הפעם הראשונה איתך, שמחשבה כזאת עלתה בדעתי הטרופה...שפתאום התחוור לי שאם תרצה שאמות – אמות. שאם תעלה אותי לגג גבוה ותגיד לי לקפוץ מן הסתם אציית לך... ......................................................................................................................................... אני זוכרת איך, כמעט מעולפת, הרמת אותי מרצפת הקרמיקה השזופה והכנסת אותי לתוך האמבטיה המוזרה, בעלת הצורה האמורפית שתמיד הזכירה לי לוע של הר געש, איך קילחת אותי וסיבנת אותי וניקית אותי וחייכת אלי את החיוך הקטן, המוזר שלך, כשהעיניים הכחולות, הקרות והחמות שלך נוקבות חור בעיני (אם רק היית יודע כמה אתה יפה בעיני כשאתה מרשה לעיניים שלך לחייך גם...) אני בוכה עכשיו כשאני כותבת לך... אני זוכרת איך כשגמרת לקלח אותי הושבת אותי בכריעה מול קיר האמבט בחדר הענק הזה וזיינת אותי מאחור כשאתה מחזיק בשערי כמו מושכות, לוקח אותי כמו תמיד, בלי אזהרה מוקדמת בעוד אני מופתעת לגלות כמה אני רטובה ומוכנה לקראתך... אבל הפעם, גמרתי כמו שאף פעם לא גמרתי, צועקת וצורחת בעוד כף ידך סוטרת על הגב המקומר שלי, בדיוק מתחת לעורף, במקום ההוא שתמיד מעורר בי צמרמורות שיורדות מן הרחם, ואז נשלפת ממני וסובבת אותי ואחזת בפנים שלי בכוח ואמרת בקול מוזר: תסתכלי עלי, ושוב: תסתכלי עלי, רותי! והסתכלתי איך פניך מתעוותים בעוד אתה גומר אי שם בין רגלי לבטני. ואז, בעוד אני רועדת עדיין מהאורגזמה שעדיין הדהדה ופרפרה בתוכי, עלה וצף בתוכי בכי נורא שמעולם לא בכיתי, שמעולם לא אבכה עוד ובעוד אתה מחבק אותי אליך חזק חזק ועוטף ומכרבל אותי בך בקעו ובאו גלי הבכי זה אחר זה כמו משברים של ים סוער,הלוך ובוא הלוך וחזור... פתאום הופיעו תחושת אבדן נוראית וצער שאין לשאת אותו ושטפו וגאו והטביעו אותי ורק התחושה המופלאה, החד פעמית של הערסול שאתה מערסל אותי בעודך ממלמל אלי מילות הרגעה ונוחם התירה לי לגלוש באיטיות ולהתרחק מהסערה ולדעת שאשאר בחיים....שאשאר בחיים. הקטע הנ"ל פורסם לפני שנה בערך בפורום של רונן אלון. מאז נכתבו עוד פרקים רבים בנובלה אבל עוד רחוקה הדרך למילה "סוף"..... |
|
|
ginger
|
לפני 20 שנים •
14 באוג׳ 2004
קראתי את זה בזמנו... ואני קוראת את זה היום.
וכמו שזה הפך לי דברים בבטן אז.. זה הופך גם היום. אולי עם קצת יותר בגרות, קצת יותר הבנה... ג'ינג'ר. |
|
|
olaa
|
לפני 20 שנים •
15 באוג׳ 2004
מדהים
ןעם זאת עצוב.
זאת תמיד השאלה שעולה במחשבתי בעולם הBDSM שלנו. מה יותר חשוב? החיים שלנו או המחוייבות והמסירות האדירה לאדון? האם אנו מוכנים למות בשביל המסירות הזו? |
|
|
melody
|
לפני 20 שנים •
17 באוג׳ 2004
ציטוט: האם אנו מוכנים למות בשביל המסירות הזו?
רק בידיעה ברורה מאוד, שהוא לעולם לא יבקש מאיתנו לעשות דברים בלתי שפויים, אפשר להגיע להתמסרות טוטאלית כזו. זה נקרא אמון מלא. אהבתי את הסיפור הזה במיוחד. זו זווית ראייה אחרת. לא של סאבית על עצמה, לא של דום על עצמו, אלא של דום על רגשותיה של סאבית. נדיר ומופלא. |
|
|
| tali_bc |
לפני 20 שנים •
18 באוג׳ 2004
Re: קטע מתוך הפרק "המכתב" מתוך הנובלה - החוט של המ RIS כתב/ה: האימה האמיתית שאחזה בי אז היתה שאינני רוצה שתפסיק...שאקבל ממך הכל, הכל, כל מה שתרצה כל מה שתחליט... כל מה שתעשה בי יהיה קדוש... עלה וצף בתוכי בכי נורא שמעולם לא בכיתי, שמעולם לא אבכה עוד ובעוד אתה מחבק אותי אליך חזק חזק ועוטף ומכרבל אותי בך בקעו ובאו גלי הבכי זה אחר זה כמו משברים של ים סוער,הלוך ובוא הלוך וחזור... ..[/size] זו התחושה ...זה הרצון הכי חזק של לתת מתוך אמון ורגש עמוק. הבכי הזה...כמו משתחרר ומשחרר ...משאיר בתוכנו את הטוהר , את האמת . קטע מרגש וחזק |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
20 באוג׳ 2004
כתיבה נדירה ומדוייקת של אדם נדיר.
אחד שהקפיצה מהגבהים שהוא יכול לקחת אליהם מסוכנת יותר מקפיצה מהגג... אהבתי כל מילה, ואת אלה שבינהן. |
|
|