סאלו או 120 ימי סדום (סרט)

סאלו או 120 ימי סדום (סרט)

Mst​(שולט) • 13 ביולי 2017

סאלו או 120 ימי סדום
איטליה+צרפת (1975) יצירתו המטרידה, האלימה והתיאטרלית של פייר פאולו פזוליני (דקמרון, ציפורי שיר ציפורי טרף), אחד הקולות הבולטים של הקולנוע האיטלקי החדש של שנות ה-60. רגע לפני הירצחו, ביים פזוליני את גרסתו ל"מאה הימים של סדום" על פי ספרו השערורייתי של המרקיז דה סאד, ומיקם אותה באיטליה הפשיסטית. נשיא, דוכס, בישוף ושופט אוספים לטירה אחת כמה זונות משני המינים ומתעללים בהם עד זוב דם. אלגוריה מפחידה למשטר טוטאליטרי שהוא מיצג סאדו-מזוכיסטי מרתק. לא לבעלי לב חלש

הסרט מתרחש בשנת 1944 ברפובליקת סאלו, אזור באיטליה שכבשה הזרוע הפאשיסטית, בווילה מפוארת שנוצר בה עולם אוטונומי סגור המאורגן וממושטר באמצעות חוקים נוקשים. העלילה מחולקת לארבעה חלקים: הקדמה (אנטאינפרנו), ואחריה שלושה "מעגלים": מעגל הטירוף, מעגל הצואה, ומעגל הדם. פאזוליני ביקש להקביל את מבנה הסרט למבנה יצירתו המרכזית של דאנטה, "התופת".

ארבעת הגברים הרודנים מייצגים את מוסדות הכוח הראשיים של המדינה: הדוכס (הדוכס מבלאנגיס), הבישוף, השר (קורבאל), והנשיא (כפי הנראה דורקט). כצעד הראשון בריטואל מושחת, אלו הסכימו לשאת כל אחד את בתו של השני. בסיועם של כמה משתפי פעולה צעירים, נחטפים 18 נערים ונערות (9 מכל מין), ונלקחים לארמון ליד מארזאבוטו. ארבע זונות מבוגרות המשתפות פעולה עם הרודנים, מלוות את הקבוצה. תפקידן לספר סיפורים מעוררים מינית לאותם גברים כוחניים, ובהשראתם יתעללו הגברים בקורבנותיהם לשם עינוגם הפרטי. הסיפור מתאר כיצד במהלך השהות בארמון מתכננים ארבעת הגברים עינויים שהולכים ונהיים משפילים ומתועבים יותר ויותר - וזאת לשם הנאתם המינית. אחת מן הסצנות הידועות ביותר לשמצה מציגה אישה צעירה אשר נכפה עליה לאכול את צואתו של הדוכס; בשלב מאוחר יותר הקופרופגיה נכפית גם על יתר הקורבנות. בסופו של הסרט, הקורבנות שלא שיתפו פעולה עם מעניהם, מוצאים להורג בשלל דרכים מזוויעות ובהן - קרקוף הראש בסכין חדה, צריבה בברזל מלובן, עקירת לשון ועקירת עין.

סאלו" מעתיק את "120 הימים של סדום", ספרו של המרקיז דה סאד מצרפת של המאה ה-18, לימי שלטונו האחרונים של בניטו מוסוליני ברפובליקת סאלו. בספר ישנה גם התייחסות לניצול מיני ופיזי של ילדים, נושא אשר הסרט לא מתייחס אליו בהדגשה והרחבה. כמו כן, הספר אמנם משמש כבסיס המרכזי לסרט, אולם האירועים המתוארים בו שאולים הן מספרו של סאד והן מחייו האישיים של פאזוליני. בתחילת שנות העשרים של חייו, חי פאזוליני ברפובליקת סאלו, והיה עד לאכזריותם של הפאשיסטים משתפי הפעולה מקרב הכוחות המקומיים ברפובליקה. מגיל צעיר היו חייו של פאזוליני רצופים ניסיונות מיניים ומאבקים אישיים.

בגיל 7, החל פאזוליני לכתוב בהשפעת המשורר הצרפתי ארתור רמבו, ומהר מאוד שילב בכתיבתו היבטים שונים מחייו הפרטיים, שלרוב עסקו במאבקים משפחתיים ומעברים מעיר ולעיר. במהלך לימודיו בתיכון הוא נחשף לענקי הספרות ועם סיומו את בית הספר נרשם לאוניברסיטת בולוניה. רבים מזיכרונותיו מתקופה זו תרמו לגיבוש היצירה "סאלו או 120 ימי סדום".

פאזוליני טען כי הסרט הוא סמלי ומטאפורי; סצנות הקופרופגיה, לדוגמה, היוו כתב אישום כנגד התופעה של ייצור המוני של מזון, אשר לדבריו היה 'אשפה מיותרת', כך שהכמות הרבה של צואה בה מפוטמים הקורבנות סימלה באופן מטאפורי מזון המיוצר בהגזמה.

על אף הקריירה הענפה שזכתה להכרה גם בקולנוע וגם בספרות, נאלץ פאזוליני להתמודד עם מכשולים רבים בעבודתו. הנובלה הראשונה שהוציא לאור בשנה 1955 עסקה בתככים ושערוריות בעולם של זנות וסרסרות. בעקבות הנובלה, הוגש נגד פאזוליני כתב תביעה בגין פריצות.

אחד מסרטיו החשובים הראשונים, אקטונה (1961), עסק בנושאים דומים, ונדחה על ידי קהל לא אוהד שקרא להידוק חוקי הצנזורה.
קשה יהיה לסכם בקצרה את היקף העבודה העצום שיצר במהלך חייו, אולם ניתן בנקל לראות כי מרבית העבודה עוסקת בחיבור האישי מאוד של פאזוליני לנושאים מסוימים, כמו גם בנושאים מיניים מוחצנים ונושאים מבחילים למדי.
לאורך השנים נחשף שבמהלך צילומי סצנות אכילת הצואה, נעשה שימוש בתערובת שהייתה עשויה בעיקר משוקולד ומרמלדת תפוזים ודרגת המתיקות שלה הייתה גבוהה למדי. כמו כן, התברר שתגובת הגועל של הדמויות בסרט לתערובת לא הייתה מבוימת אלא אמיתית, ושבפועל השחקנים נרתעו מכך.
נושא שעוסקים בו לכל אורך הסרט הוא שינוי וביזוי הגוף האנושי. הגוף האנושי מוצג בסרט כאובייקט בעל ערך נמוך מזה של אדם. לדוגמה, מגע מיני לעולם לא מתרחש בפרטיות ואינו הדדי (למעט מקרה של יחסי מין בהסכמה בין הבישוף לבין שבוי צעיר). יש שמתייחסים אל "סאלו" כאל סרט המציג את "מות אקט האהבה", "שיר קינה" לארוטיקה, בעיצומה של תקופה בה עובר המין תהליך מסחור[4]. על אף שהגברים והנשים עירומים באופן מלא לכל אורך הסרט, יחסי המין מוצגים לרוב כפעילות בזויה, משפילה ואינה הדדית; אחד ההוללים הגברים קיים יחסים עם שומר ולאחר מכן הלך לבדוק את השבויים הצעירים. לאחר שתפס שתיים מן הנשים מקיימות יחסי מין למרות שנאסר עליהן, הן מלשינות על שומר אחר ששכב עם אחת המשרתות. ההוללים הגברים אז רודפים אחרי אותו שומר, והורגים אותו ואת המשרתת איתה שכב.

יחסי מין מוצגים בסרט באופן שונה מן האופן בו הם מוצגים בסרטים ארוטיים ופורנוגרפיים - הסרט מתייחס למשגל כאל פעילות כאובה וארורה ובאופן מכוון נמנע מתסריט של משחק מקדים, כך שהאקט המיני מרוקן מכל תוכן רומנטי ותוכן של קשר אישי בין חברים.
בשל התיאורים הגרפיים של אונס, עינויים ורצח של קורבנות אשר רובם צעירים מגיל 18, נאסר הסרט להקרנה במספר ארצות. הרקע, האווירה והדגש על צריכה מופרזת, חיברו בין אכזריות הפאשיזם לבין מה שפאזוליני ראה כהשפעה הברוטאלית של שינוי תפיסת המיניות, תחת הקפיטליזם המאוחר.

בינואר 1976 נדחה "סאלו" על ידי ועד הצנזורה של הקולנוע הבריטי. ב-1977, ללא אישור מטעם הצנזורה, הוקרנה בלונדון לראשונה גרסה לא מצונזרת של הסרט, במסגרת "מועדון צפייה". כמה ימים לאחר מכן, פשטה המשטרה על המקום ואסרה על הצגת הסרט במתכונת זו. גרסה מצונזרת באישור מזכיר ועד הצנזורה הוקרנה בתנאי "מועדון צפייה" במהלך מספר שנים לאחר מכן. ב-2000, אושרה לבסוף גרסה לא מצונזרת להפצה בוידאו ובבתי הקולנוע בבריטניה[5]. הסרט נאסר להקרנה באוסטרליה ב-1976, שם בוטלה הצנזורה ב-1993. עם זאת, הצנזורה נכנסה מחדש לתוקף ב-1998

ב-1994, שוטר סמוי בסינסינטי, אוהיו, שאל גרסה של הסרט מחנות ספרים מקומית ולאחר מכן עצר את הבעלים בגין "שידול לפעילות בלתי חוקית", אף על פי שכוונת הבעלים בפועל לא הייתה לעודד ביצוע של התוכן המוצג בסרט. קבוצה גדולה של אנשי רוח ואמנים, ביניהם מרטין סקורסזה ואלק בולדווין, חתמו על ערעור הטוען לאיכויותיו של הסרט; בית המשפט ביטל את התיק משום שהמשטרה הפרה את זכותו של הבעלים לתיקון הרביעי בחוקה האמריקנית (המבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת), מבלי להתייחס כלל למחלוקת הנוגעת לסרט

במשך תקופה מסוימת, בשל המחלוקת והסערה שהתחוללו סביב "סאלו", לא ניתן היה להשיג את הסרט בארצות רבות. גרסה בלתי מצונזרת של הסרט על גבי DVD ניתן להשיג כיום באוסטריה, בלגיה, קנדה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איטליה, הולנד, ניו זילנד, פורטוגל, ספרד, שוודיה, בריטניה וארצות הברית.

בשוודיה הסרט מעולם לא צונזר או נאסר. ב-2008, הועמד הסרט בשנית לדירוג מחדש באוסטרליה, אולם נדחה שוב. למרות זאת, עותק שיצא ב-DVD הכיל גרסה שעברה שינויים, וגרם למהומה תקשורתית סביב נושאים הקשורים בצנזורה וחופש הדיבור.

מספר יוצרים רואים בסרט זה יצירת מופת. הבמאי המוערך מיכאל הנקה כלל את סאלו ברשימת עשרת הסרטים האהובים עליו ביותר בשאלון Sight & Sound משנת 2002. הבמאית קתרין בריילאט ומבקר הקולנוע ג'ואל דיויד הצביעו גם הם עבור הסרט. בשנת 2000 ערך ה-'Village Voice' סקר בין מבקרי קולנוע, שהציב את הסרט במקום ה-89 ברשימת הסרטים הגדולים ביותר של המאה ה-20.

davy jones​(אחר){אהבת חינם} • 13 ביולי 2017

לא הבנתי מה גדול כ"כ בסרט הזה?

Anubis • 13 ביולי 2017

עניין של טעם וריח.
אני למשל לא נהניתי ממנו כלל. יש סרטים הרבה יותר טובים על בדסמ כמו המזכירה או elle שראיתי לאחרונה ולהפתיע אותי לטובה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 13 ביולי 2017

כי זה לא סרט על בדס"מ אלא על פשיזם.
אני מניחה שיש גם מי שנהנה ממנו בתור פורנו עינויים - אני באופן אישי לא הצלחתי לצלוח אותו. האמירה מעניינת אבל המראות כל כך קשים לצפיה שאת העצב שמגיב לפורנו זה לא דיגדג לי אפילו.

Bite Twice Shai • 13 ביולי 2017

אני חשבתי שהסרט היה ממש משעמם ואלים שלא לצורך... היה אפשר להעביר את המעגלים האלו בדקה וחצי כל אחד, אבל זה מעין עינוי של הקהל כנראה.
ושכחת להעתיק גם את הכותרות של תת-הפרקים מהערך בויקי, אז קצת לא מובן מה קורה שם, אולי כדאי להעתיק אותם חזרה.

מכל החלקים בערך, הכי מעניין בעיני הוא החלק שעוסק בניסיון הכושל וחסר הטעם של הממסד לשלוט בהפצה של יצירות אומנות. ובסופו של דבר משעשעת האירוניה בעובדה שמשתמע מהערך שגם היום, כאשר כל ילד בכיתה ג' עם טורנט יכול להשיג את הסרט, עדיין ההפצה של הסרט לא חוקית בארצות מסויימות.